http://www.daat.ac.il/daat/EZRACHUT/harabanut2-2.htm#5
ד"ר זרח וורהפטיג
"תקנות הרבנות הראשית"
3. מזונות הילדים
לחייב את האב בחיוב משפטי גמור, ולכופו בממונו ובכל הכפיות האפשריות החוקיות, לפרנס את בניו ואת בנותיו עד הגיל של חמש-עשרה שנה.101
על אב לא חלה חובת מזונות לבניו ובנותיו מדין תורה. אין זו אלא חובה מוסרית, <*>"שדרך כל הארץ לפרנס את אשתו ובניו הקטנים".102 לא היה כל צורך בקביעה חוקית. די היה בחוק המוסרי הטבוע ברגשי האדם - "כרחם אב על בנים".103 לפי ההלכה גם מתן צדקה אינו עניין לנדיבות לב בלבד. יש ו"כופין על הצדקה" (ב"ב ח, ב), כשהאב הוא אמיד והבנים קטנים, ואף גדולים ועניים, יכול בית-הדין לכוף את האב לפרנסם.104 ובאושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים והאב אמיד הוא (כתובות מט, ב). אולם האפשרות של חיוב וכפיה מצדקה אף לאחר תקנת אושא, לא תמיד יש בה משום תשובה לצורך. חז"ל מצאו, כי ילדים קטנים עד גיל הם שש חסרי אונים, ואין לסמוך על נדיבות לבו של אביהם, ואף לא על ראות עיניו של בית-הדין, והתקינו שיהא האב חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים,105 אפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם.106
בתקנה הנ"ל ביקשה הרבנות הראשית להעלות את גבול הגיל של קטני קטנים המזכה אותם במזונות מאביהם, מבן שש שנים לבן חמש עשרה שנה -
שבזמן הזה, שאין הילדים יכולים להתפרנס בילדותם אפילו בקושי, ולא עוד שאינם רשאים בכך מצד הציבור כולו; הואיל וילדים כאלה, שהם מחוסרי תלמוד תורה, מדע ותרבות, נעשים מושחתים ומשחיתים את הציבור כולו; והואיל בזמן הזה יש הכרח חיוני ללמד את הבנים עד י"ב או ט"ו שנה, כדי להכשירם לעבודה איזו שהיא ולהיות בחברת הציבור - לכן הרי זה כמי שאין לו במה להתפרנס ממקום אחר בשום אופן, וחייב האב לזונם עד גיל בגרות, שיוכלו להתפרנס מעבודתם... ומגיל זה ומעלה מסור הדבר לראות עיני בית דין - אם האב אמיד והבן אינו יכול להתפרנס משום מקום אחר וכו', מחיבין את האבות לפרנסם מדין צדקה.107
אלא שבעניין אחד הרבנות הראשית אינה משווה תקנתם לתקנת אושא, והוא שלגבי קטנים עד גיל שש נפסקה ההלכה כהרא"ש, שהם זכאים למזונות מאביהם אף אם יש להם פרנסה מנכסים שנפלו להם ממקום אחר, אבל לגבי בני הגילים 15-6 קבלו את דעת הרשב"א, שאם הם מובטחים בפרנסתם אין לחייב את האב במזונות.108
עיקר הצורך והחידוש שבתקנת המזונות לילדים עד גיל 15, היה בקביעת חובת המזונות מדין ולא מצדקה. בית-הדין הרבני הגדול בהרכב הרבנים הראשיים עוזיאל והרצוג והרב א"מ ולקובסקי, כתב בפס"ד מיום כד בניסן תש"ז:109
מוטעית היא ההנחה כאילו תקנת הרבנות מבוססת על החיוב המוסרי של צדקה גרידא... אלא התקנה בעצמה יוצרת חובה משפטית עצמאית גמורה, אשר איננה נובעת מדיני צדקה כלל, ואיננה מוגבלת אפוא על ידי ההיקף המצומצם של דיני צדקה.
תקנת המזונות לילדים של הרבנות הראשית נתקבלה לרצון בבתי המשפט בישראל, בבואם לדון בדיני מזונות לילדים לפי הדין האישי, בהתאם לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט - 1959, סעיף 3(א), והוא כי במזונות הילדים עד לגיל 15 קיים חיוב משפטי גמור, מבלי שים לב להכנסותיו של האב והיקף נכסיו.110 לעומת זה, יישומה של תקנת המזונות לילדים בבתי הדין הרבניים נתקל בקשיים ואף בהתנגדויות.
יש שפסקו בהתאם לתקנת הרבנות הראשית - <*>לפי תקנות בית-הדין שדנים לפיהם בבתי הדין בארץ ישראל... הכח ביד בית-הדין לדון ולחייב את האב במזונות בניו הקטנים, אף בעברם גיל השש, בהתאם לגדרי דין החיוב של החוב עבור פחותים משש, לפי הגמרא והשולחן ערוך...111. ועל כן: <*>לגבי מזונות אשתו וילדיו הקטנים לכולי עלמא אין שום דין סידור, והבעל חייב לזונם לפי צרכיהם מכל מה שיש לו. אף אם אין לו אלא מזונות של יום אחד, הוא חייב לזונם מהם.112 לפי תקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד, יש לחייב את האב לפרנס את ילדיו עד גיל חמש עשרה שנה בחיוב משפטי גמור, כאשר <*>"לית להו מגרמייהו כלום, והמה תלויים בחסדי אביהם. לא כשהילדים פרנסתם מובטחת".113 "גם לפי תקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד... נראה שבמקרה שיש לילדים רכוש, אין חיוב על האב לפרנס אותם".114 אולם יש ובתי דין צמצמו בפירושיהם את חלותה של התקנה. בתביעה לעיכוב יציאה מהארץ ועיקול נכסים להבטחת פרעון מזונות לילדים הבחין בית-הדין בת"א-יפו, בראשותו של הרב א' גולדשמידט בין מזונות ילדים עד שש, שלבטחון פרעונם מעכבים את האב ומעקלים נכסיו, ובין מזונות ילדים אחרי שש, שאף לאחר תקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד אינם מעין החיוב שלפני שש, וספק רב הוא אם יכולים לעכב להבטחת פרעונם להבא.115
ויש שבתי דין התעלמו מתקנת המזונות, וביקשו לפתור הבעיה המתעוררת לפי מקורות ההלכה, מבלי שים לב לתקנת הרבנות הראשית כלל וכלל. הודאת הבועל על ילדה של אשת איש שהיא שלו מחייבת אותו במזונות לילדה שהיא למטה מגיל שש, והחיוב הוא מדין של חוב שהאב חייב לבתו, אך לא לגבי ילדה שהיא למעלה מגיל שש, שאז החיוב הוא מדין צדקה, מאחר שאין יחסי בעלי דין בגדר תובע-נתבע בין החייב בצדקה ובין הזכאי לה. בית-הדין התעלם מתקנת הרבנות הראשית, כי גם החיוב למזונות לבנים בגילים 15-6 הוא חוב ולא משום צדקה.116 בילדים למעלה מגיל שש, שהאב חייב במזונותיהם כשהוא אמיד מדין צדקה, אין יורדים לנכסיו לגבותם שלא בפניו, משום שאינו חיוב גמור. וכל שכן שלא נשתעבדו נכסיו לגבות מהם מזונותיהם לשעבר. אולם יורדים לנכסיו לשכור מלמד לבנו, משום שזה חיוב גמור שמוטל עליו.117 <*>"שכר לימוד דבן... יוצא בדיינים, כדין כל חוב ממון".118 "בקשר למזונות הבן א', שהוא כבר למעלה משש... שחיובו הוא מטעם צדקה גרידא, לכן לא מצא בית-הדין שאפשר לחייב לפי הדין את האב במזונות".119 יש פסקי דין מועטים שבהם התעכבו על התקנה.120 מסקירת פסקי הדין שהודפסו יש ללמוד, כי בבית-הדין הגדול קיימת הנטייה להסתמך על תקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד, ואף להעלות את גיל החיוב עד שמונה עשרה, ואולם בבתי הדין האזוריים נוטים להתעלם מהתקנה.
בשולי פס"ד, בו נפסק בהתאם לתקנה לחייב את האב בתשלום מזונות לבניו שבגיל עד חמש עשרה, העיר אחד הדיינים מבית-הדין שבחיפה: <*>רבתה המבוכה בפסקי דין של בתי הדין בארץ - יש מחייב לפי תקנה זו, ויש שאינו מחייב; יש שמחייב מכוח הדין מחמת התקנה, ויש שמחייב מדין צדקה... זאת ועוד, האם לאור המצב המוסרי והכלכלי השורר בארץ... לא היה מקום לחשוב על שינוי התקנה משנת תש"ד, ולהגדיל גיל החיוב מחמש עשרה שנה לשמונה עשרה שנה.121 ואמנם מועצת הרבנות הראשית החליטה בישיבתה ביום ט' בתמוז תשל"ו:
לאור הנסיבות המוסריות, החינוכיות והכלכליות בזמננו... להעלות את גיל חיוב האב למזונות ילדיו עד גיל שמונה עשרה שנה.
ההחלטה הייתה זקוקה לאישורו של הרב הראשי, הראשל"צ הרב עובדיה יוסף, שנעדר מהישיבה. אולם הר"ע יוסף הסתייג מההחלטה, כי לדעתו, כפי שנתפרסמה בגילוי דעת, <*>"תקנה כזאת צריכה להיות על ידי כל דייני ורבני ישראל וגדולי התורה". התניית קבלת תקנות בהסכמת גדולי תורה, שאינם מכירים ברבנות הראשית, עלולה לסכל אפשרות של קבלת תקנה כל שהיא ע"י הרבנות הראשית להבא.
וראוי לסכם בדבריו של אותו דיין מחיפה על תקנת המזונות לילדים: <*>וכדאי שחברינו דייני ישראל יתנו לב לזה, כאביהם של יתומים, וכדברי הגמ' "בי"ד - אביהם של יתומים הם", וישימו לב ועין למצוא דרך להצלת בנים אלו.122
__________________________________________________________
101. התקנות משנת תש"ד - תחוקה לישראל על פי התורה, ח"ג, עמ' 120.
102. הרמב"ן בפירושו עה"ת שמות כא, ג.
103. למקורות החובה למזונות ילדים, ראה בספרי: מחקרים במשפט העברי, אוניברסיטת בר-אילן, תשמ"ה, עמ' 127.
104. ב"ב קעד, ב; רמב"ם, הל' מתנות עניים ז, י; שו"ע, יו"ד רנא, ד. ועיין למקורות החובה למזונות ילדים בהערה הקודמת, עמ' 128.
105. כתובות סה, ב; רמב"ם הל' אישות יב, יד; שו"ע, אה"ע עא, א.
106. שו"ע אה"ע עא, א, עפ"י הרא"ש, כתובות פ"ד סי' יד, ודלא כהרשב"א תולדות אדם, (שו"ת הרשב"א ח"ב) סי' שצא: "כל שיש לו, למה האב יתחייב לזונו". ואילו הרא"ש מסיק, "דכיון דתקנת חכמים היא, זכו במזונותיהם אפילו יש להם להתפרנס משלהם".
107. מנימוקי התקנה - תחוקה לישראל על פי התורה, ח"ג, עמ' 135.
108. בנימוקי התקנה, שם.
109. אוסף פסקי דין ורהפטיג, עמ' קנ - תיק 1/51/707. וכן עיין משפטי-עוזיאל, אהע"ז, ח"א, סי' ב; שו"ת ישכיל-עבדי, ח"ד, אה"ע סי' טו, עמ' סג.
110. פ"ד, טז, עמ' 8982; וכן שם, עמ' 1871; פ"ד יז, עמ' 9891.
111. פד"ר ג עמ' 307, בית-הדין הרבני הגדול בהרכב הרבנים ע' הדאיה, י"מ בן-מנחם וי' הדס, ערעור תשי"ט, 138.
112. שם, עמ' 300. וכהאי גוונא בפד"ר ו, עמ' 247.
113. פד"ר א, עמ' 172, בית-הדין הגדול בהרכב הרבנים י' בן-מנחם, י' הדס וי"ש אלישיב - ערעור תשי"ח/ 152 תשי"ט/ 13 .
114. פד"ר ד, עמ' 7, בית-הדין הגדול בהרכב הרבנים ע' הדאיה, י' הדס וי"ש אלישיב.
115. פד"ר ב, עמ' 93-92, ועמ' 96, בית-הדין ת"א-יפו בהרכב הרבנים א' גולדשמידט (אבית-דין), י' קוליץ וש' מזרחי - תיק תשי"ז/ 103.
116. פד"ר א, עמ' 146, ועמ' 155-154 - בי"ד ת"א-יפו, בהרכב הרבנים א' גולדשמידט, ש"ש קרליץ וי' בבליקי - תיק תשי"ד/ 226.
117. פד"ר ה, עמ' 333 - בית-הדין רחובות, בהרכב הרבנים ז' גרז (אבית-דין), ש' דביר וא' שפירא.
118. פד"ר ו, עמ' 12.
119. פד"ר ו, עמ' 247 - בית-הדין פתח-תקוה, בהרכב הרבנים ש"ש קרליץ (אבית-דין), י' משורר וי' גולדשמידט. וכ"ה פד"ר ז, עמ' 137, 156.
120. ד"ר י' קיסטר, 'תקנות הרבנות הראשית לא"י בענייני אישות', בספר תחוקה לישראל על פי התורה, ח"ג, עמ' 197.
121. פד"ר יא, עמ' 216-215 - בית-הדין בחיפה, בהרכב הרבנים יעקב רוזנטל (אבית-דין) ע' הדאיה וב' רקובר - תיק תשל"ח/ 2490.
122. שם, עמ' 216. וראה 'למקורות החובה למזונות ילדים', בספרי: מחקרים במשפט העברי, עמ' 135-134.
תוקן על ידי נישטאיך ב- 15/03/2007 2:03:24
 עולם הפוך אני רואה
 |
|
|
