טעמי המנהגים ומקורי הדינים

אינני מתכוון לספר המפורסם, שמסתמא לא יכירנו מקומו כאן. אני מתכוון למשהו מקביל, שאני מאמין שיהיה הרבה מה לכתוב בו, והכל בשיטה עצכחית למהדרין. ומטרתו לדון ולתת טעם במנהגים שפשטו בישראל.

כל בר בי רב יודע שהמורים הלכה (ומנהג) מתוך משנתם הרי אלו מבלי עולם. צריך לקיים את ההלכה (והמנהג), אבל כדי שזו תתקיים בשלמות חייבים לדעת את הטעמים העומדים מאחוריה. 

אני מצהיר בזאת שאין כוונתי דווקא לפסול את הטעמים המקובלים, אלא להוסיף עליהם ואולי לפרשם.







אני מתחיל בכתיבת שני טעמים ואסביר מדוע חשוב הטעם.


אני מצהיר בזאת שאין כוונתי דווקא לפסול את הטעמים המקובלים, אלא להוסיף עליהם ואולי לפרשם.


א. למה מתנדנדים בתפילה ובלימוד? אז הכוזרי כותב שזה הרגל שנמשך מכך שהקורא צריך לקדם את עצמו לעבר הספר ולשוב ולהזדקף. לי זה לא נראה כי אטו כ"ע משוגעים נינהו? הרי לא כל זמן הלימוד צריך להתכופף ולהזדקף!

הרמ"א מוסיף שני טעמים: בלימוד - דוגמת התורה שנתנה ברטט, ובתפילה - כל עצמותי תאמרנה.  בלימוד מילא, למרות שאינני מבין מה בדיוק "מרטיט" בזה. אבל כל עצמותי תאמרנה? וכי מי שרואה אותי מתנדנד אמור להסיק "ה' מי כמוך"?

לכן אני נותן טעם פשוט ביותר - בלתי אפשרי לעמוד שעה שלמה ברציפות מבלי לזוז. זה מעצבן, הגב נתפס וכו'. הפיתרון היה פשוט - להתנדנד במקום. גם אני כשאני עומד הרבה זמן, שלא בתפילה, אני מתחיל לנוע במקום, מאותה סיבה בדיוק.



ב. למה מנקים לפסח קודם לפסח שלושים יום, ומחפשים בחורים ובסדקים ובכל מקום אפשרי?

התירוץ המקובל הוא: מה השאלה, פסח, בל יראה ובל יימצא. אבל כל מי שלמד פסחים יודע - בביטול בעלמא סגי. וגם לשיטת רש"י, ודאי שאין עוברים על בל יראה בפחות מכזית דאינו חשוב מאכל (ומה שכתוב אפי' באלף לא בטיל, זה בתערובת, ואף בזה יש חולקים).
 
ואין חוששים שמא גררה חולדה או שמא גררו נעליים וכיסים וספרים וכל כיוצא בדבר, דא"כ אין לדבר סוף, וזו משנה מפורשת.
 
ועוד, וכי הברקת שמשות גם היא מדינא דבל ימצא?



אלא הטעם האמיתי הוא, משום שבפסח אנו בני מלכים (בני חורים=בני שרים, בלשון התנ"ך, וכן מנהג חירות=מנהג שררות), ועלינו להרגיש זאת בכל נימי גופנו ונפשנו. לשם כך מבריקים את כל הבית. ומצחצחים כל פינה, שלא ישאר לנו שום ספק שאין כל מלך ושר שישווה לנו.
 

וטעם נוסף, שצריך לנקות אי פעם את הבית וכיוון שבתקופתנו אין משרתים שעושים זאת - לקחנו על עצמנו את התפקיד, ומשקיעים בניקיון הבית פעם בשנה לכה"פ.

וטעם נוסף - אחרי פורים כל הבית מבולגן.
 
וטעם אחרון - אחרי ימי הגשמים, צריך לפנות את הדרכים וכל מקום אחר מפני הבוץ וכל הקשור בעניין. 


הנה כי כן התברר, כי מלבד החשש הגדול דבל יראה ובל ימצא, ישנם טעמים גדולים המחייבים את קיום המנהג בראיות ברורות ומוצקות שאין להרהר ולערער אחריהם, ומנהגן של ישראל תורה היא.


 ופשוט שהמוצא פירור חמץ ונעלם מעיניו וחושש שמא גררוהו מנעליו וכיוון שנפל ספרו על גבי מנעליו שמא נדבק הפירור בספר וא"כ צריך לכסות את הארון בפסח וראוי אף למכור לגוי לצאת מחשש דחשש דכרת (שאין על בל יראה אלא על אכילה). וכל הנוהג כן מרחיק התורה מבנ"י הקדושים שרואים בשפלותם של אחיהם ואינם חפצים להתחבר בחבורתם ונעשית התורה פלסתר בעיני כל בר שאינו בי רב.

ביטי
מרוב שאיפה להבנת פשטות דבריך הסתבכתי.

Please can someone transalate in hebrew so everyone can understand

I once heard that the vacht nacht seideh is  greater than the bris seideh.

Does anyone know where the mekor for this is?  

Thank you lemafreia?

לבקשת treker תרגום עיקר הודעתו:

האם יש מקור לכך שסעודת ה"וואך נאכט" [שיש נוהגים לעשות אור-ליל יום המילה] חשובה יותר מסעודת הברית עצמה?

*****

treker:

Thank you atzcach

בעלבעמיו:

סעודת ברית היא סעודת מצווה ללא ספק.
בלילה שלפני - לכל היותר מנהג.

*****

אמשלום:

האם מישהו מוכן לפרט את המנהגים לליל הברית? אני חוויתי שני סוגים של מנהגים כאלה, אבל לא ראיתי איזה קשר ביניהם - מנהג אחד, אצל חסידים - קריאת שמע ע"י ילדים ליד מיטת התינוק; מנהג שני, אצל חוזרים בתשובה - קריאת קטעים מן הזוהר ועישון מיני עשבים ליד מיטת התינוק (אני לא בטוחה שזה היה חלק מן הטקס...). אשמח להסבר בעניין.

talmid:

סעודת ליל הברית מקורה במנהג ואינה חשובה כסעודת הברית שהיא סעודת מצווה . מחזור ויטרי סימן תקו מנהג אבותינו תורה היא ויאחז בה צדיק דרכו: אור שמיני בעל ברית עושה סעודה ומשתה לכבוד המצוה. ולאחר קיום המילה אבי הבן מגדיל בשמחה ומשתה ויום טוב: וזכר לדבר ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמ"ל את יצחק. ביום ה"ג מל את יצחק. ביום שמיני במילת יצחק עשה אברהם משתה: ת'. ועוד ראייה לדבר. דכת' בספר תילים אספו לי חסידי כרתי בריתי עלי זבח: ת': ויאמרו זמירות למשתה הברית בניגון ברוך ה' יום יום: שאר המנהגים מקורם באמונות פאגאניות על לילית ושאר מזיקים המנסים לחטוף את התינוק לחיצונים וכו' וכו' , ואכמ"ל

מיימוני:

קיבלתי באישי את השאלה הבאה: בשבוע שעבר נולד לי בן למזל טוב, ולאחר שהשלמתי במקצת את חוסר השינה - אני מתפנה לשאול את השאלה הבאה, ותחליט היכן לשים אותה - תודה מראש. במשך הלילה שלפני הברית "וואכט נאכט" - "ליל שימורים -ברית" וכו' אולי מחוסר שינה החילותי מחפש את המקור להיות ער כל הלילה - ואני מדגיש המנהג הרווח של אבי הבן יהי' ער כל הלילה. אין לפני כרגע את הספר - אבל בספר החשוב "אוצר הברית" מביא שם בעיקרון שני ענינים עיקריים (ישנם עוד כמה) שעושים-נעשים בלילה זה:

א) שמירה לרך הנולד, והוא ע"י לימוד של עשרה חכמים או אנשים, אין שם אינדקציה לכמה זמן הלימוד וכו'.

ב) סעודה. והנה - בנוגע לשמירה - זכורני שמביא שם בשם אחד מהספרים שעיקר-או כל ענין השמירה הוא עד חצות.

ואם כן תמיהני - ענין הסעודה מופיע בהרבה מן הספרים ולא ראיתי אצל האשכזים שיעשו זאת, אולי אצל אחינו הספרדים, אבל את ענין השמירה (לפחות אצל החסידים) מקובל להיות ער כל הלילה - לכאורה עולם הפוך ? ומכיון שפתחתי כבר אשכול בשבוע זה או שעבר אינני רוצה (ואגב - שוב אנו רואים את הענין שלכאורה כתוב משהו אחד ובפועל אנו נוהגים משהו שני -ענין הנדוש כאן בוירציות שונות) אני מביא את התשובה שרציתי לשלוח, אך נמלכתי בי כי היא ארוכה מדי לאדם שלא ישן מספיק וטרוד בשמחת בנו הנולד לו. אך היא קשורה בהחלט לאשכול.

לגבי המנהג עצמו שציינת, איני מכירו כלל, ואילו היית שואלני, הייתי אומר לך לוותר עליו מכל וכל. השמירה לתינוק נוצרה בשל מרכיבים שונים וניתן לזהות בה התפתחות היסטורית. אני מציג כאן, בקיצור רב מן הראוי אך עדיין בתיאור ארוך למדי, את מה שנראה לי כסכימה העיקרית. בסופו של דבר, אציג את חוות דעתי כפי שזיכוני מן השמים.

א. בימים עברו, הרפואה עמדה על רמה נמוכה מאד. תינוק עם לידתו הוא בחזקת סכנה, פשוט מבחינה רפואית, בגלל חולשתו, בגלל תנאי המגורים שלא היו שפירים (וכך זה עד היום בארצות רבות בעולם) ובשל סכנת הדבקה ועוד.

ב. הדמיון העממי. יש תיאוריות רבות שמסבירות את צמיחתן של אמונות הבל ברוחות רעות, אך ברור שאמונות אלו משותפות לכל התרבויות המוכרות לנו.

ג. לפיכך, בימים עברו, נהגו לתלות מחלות או מקרי מוות ופגיעה לא בחיידקים, שלא ידעו עליהם, אלא בגורמים דמוניים, שדים, רוחות, מכשפות המוצצות דם עוללים, וכו'. אולי לא כדאי לכתוב זאת לאבא טרי? אבל ברור שאלו דברים שאין בהם ממש. למרות שעם ישראל צריכים להיות חכמים, הם הושפעו מהפולקלור בארצות בהן גרו, כגון חסידי אשכנז באירופה, ורצו מגן מפני סכנות ערטילאיות אלו. באשכול אחר, ציטטתי בעבר את התיאור הנפלא של פרל באק בספרה "האדמה הטובה". אב ואם טריים בסין זכו שנולד להם תינוק בריא ויפה. הם מתענגים על האושר שנפל בחלקם, עד שהם נזכרים לפתע, בלכתם בדרך, שאסור לשמוח. יש יותר מדי רוחות רעות וגורמים עוינים שיתנכלו להם. לכן, האם ממהרת לכסות את ראש התינוק, וההורים מתחילים לבכות את התינוקת המכוערת והחולנית שנולדה להם. זו בוודאי תפיסת עולם פתולוגית בעינינו, לפיה יש גורמים עוינים, אך למרבה השמחה ניתן להתגבר עליהם על ידי הערמה והעמדת פנים. בתרבויות אחרות רווחה אמונה במכשפה, חיה או מתה, המתחפשת לבעל חיים ומגיעה כדי למצוץ את דמו של התינוק.

ד. למרות שלא זכורות לי עצות ל"שמירה" על יולדת ועל תינוק מן התלמוד, הן בוודאי נמצאו בפולקלור היהודי. לא ידוע לנו אם חכמים תמכו בכך. יש קמיעות ששרדו מימי התלמוד, מארץ ישראל ומבבל, ובהם ניתן לראות כיצד השתמשו בצירופי אותיות מגיים כדי להגן על הנזקקים להגנה (זה נכון, כמובן, לא רק לגבי יולדת ותינוק, אך שניהם נחשבו לעומדים בסיכון מיוחד בשל מצבם הרפואי העדין).

ה. עצות כאלו נכללו בספרי מגיה, שנקלטו בתהליכים עמומים לתוך הספרות היהודית וזכו בסופו של דבר ללגיטימציה. יש לזכור כי אצל חסידי אשכנז, למשל, שהזהירו מפני המכשפה ההורגת תינוקות, זה נחשב לדבר מציאותי, לא פחות מהסטרפקוקוס שאנו מאמינים בקיומו על סמך דברי הרופאים. מסתבר שאף אחד מאיתנו (פרט לד"ר הלפרין והמואדיבה) לא ראה את הספרטפקוקוס בעינים.

ו. הדמונולוגיה – תיאורית השדים והרוחות והגורמים העוינים המגיים – זכתה לפיתוח נרחב במיוחד בזוהר.

ז. במהלך הדורות התפתחו טכסים נגד הרוחות הרעות. כיון שלדעתי התועלת שבהם היא פסיכולוגית, בוודאי שהם הביאו תועלת, כמו כל פלסבו (=תרופת דמה שניתנת במבדקים רפואיים, שהוכח כי יש לה השפעה חיובית). מקובלים ו"בעלי שמות" התמחו באיסוף של טכסים וקמיעות, והיה להם שוק פורה גם במזרח אירופה וגם בארצות הגלות הספרדית. את הדמיון העממי כבר הזכרתי כגורם ראשון במעלה. יש לזכור כי גם תלמידי חכמים לא היו נקיים מהאמונה בגורמים כאלו, מה גם שהם זכו ללגיטימציה לאחר פריחת הקבלה. מנהגים נרשמו והפכו מהמלצות להלכות מחייבות. נראה לי כי בוודאי רוב אלו שעסקו בתחום, מהם תלמידי חכמים ידועים, האמינו בלב שלם כי הם מביאים תועלת לאנשים בסיכון וכי להצעות שלהם יש ממש. יתכן מאד שחלקן התבססו על טכניקות מיסטיות שונות, החל בצירופי אותיות נוסח אבולעפיה וכלה בחלומות נבואיים כביכול ועוד. כיון שעם ישראל נמצא גם בגלות גיאוגרפית, היו התפתחויות שונות מתוך אותו דגם קבלי מאוחד של הזוהר (והאר"י מן הסתם). לפיכך, יתכן מאד שבגלות אחת נהגו מנהג מסויים ובגלות אחרת, לשם אותה מטרה, ינהגו באופן הפוך.

ח. יש להעיר כי חלק מהמנהגים שהתפתחו, כגון זה שצוטט כאן ממחזור ויטרי, לא נועדו בהכרח לסגולה, או רק לסגולה, אלא מילאו גם תפקידים אחרים. החל בזימון אפשרות להורים להודות לה' על הנס, ועבור למטרות סוציולוגיות כמו התרגלות ההורים למצבם החדש בעקבות המעבר למצב של הורים חדשים (נושא שכבר האריכו בו החוקרים, ואני מפנה, כרגיל, למחקריו של ניסן רובין, ובמיוחד למחקרו על "ראשית החיים").

ט. בימינו, דור המלקטים והרשמים, רווחים ספרים אודות מנהגים וסגולות. אני משער, כי לא ראיתי, כי הספר שנזכר כאן הוא אחד מאלו.

בפועל, לדעתי, כל הדברים האלו הם הבל גמור. מן הראוי לבני ישראל להתרחק מהם עד הקצה האחרון. כמובן, יש לזכור כי כאשר אדם נפל למשכב, הוא שהוא בחשש של סכנה, זה מוגדר בגמרא כ"עת בדיקה". נבדקות זכויותיו של אדם, אם הוא ראוי להינצל. לכן צריך להתחזק בתורה ובמצוות (ולא בשטויות). ועוד – הולדת תינוק היא מתנה משמים. צריך אדם להכיר טובה לה', ולהתחזק. וכל העושה כן לא ידע רע בעז"ה.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מלבד דברי מיימוני יש לציין כי אף הרוצה לקיים מנהג זה, בזמננו בדר"כ אין אפשרות כאשר האב בבית והתינוק שרוי בבית החלמה.