בפורים האחרון לקחתי את בני הקט לבית הכנסת לתפילת שחרית וקריאת המגילה. זו הפעם הראשונה בה הוא מצטרף אלי לתפילת יום חול והפעם הראשונה בה הוא רואה אותי מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין גם יחד. הוא תלה בי את עיניו הגדולות מלמטה למעלה ולא הסיט את מבטו לרגע מהתפילין שלראשי. המבט המעריץ והטהור שלו הרטיט את לבבי, החזיר אותי לימים בהם הייתי יושב לצד אבא כשהוא רכון על ספריו ואני לצידו על הרצפה משחק בלגו. מודע לגודל המעמד, בעצם מבלי להגיד מילה מתרחשת כאן העברת המסורת היהודית במיטבה. חלק גדול מהחינוך שהילדים מקבלים ורוב הערכים שהם סופגים מתבצעים בדרך עקיפה ולא על ידי דרשות והרצאות. דברים מן הסוג שהזכרתי כאן, כשאבא היה מגיש לי את תפיליו שאנשקם בטרם יחזירם לנרתיק. כשאבא היה רכון על ספריו והחדיר בי את האהבה לידע ולמילה הכתובה. על אף שבסופו של דבר הוא אוהב את האגרות משה ואני את ישעיהו ליבוביץ ואברהם יהושע השל. הוא את המשנה תורה ואני את המורה נבוכים, אך השרשרת הזו חזקה מאיתנו. וגם אני מצאתי את עצמי לאחר קריאת המגילה מגיש את תפילי לשפתותיו הרכות של בני הקט לנשיקה שהרטיבה את עיני וגרמה לי לנפץ עוד מיתוס ששמו 'אין אדם מנחיל שקר לבנו'.
עוד מימי בישיבה, בראשית הספקות שאכלו את ליבי ומוחי יומם ולילה, התחזקתי תמיד בטענתו של ה'משגיח' בישיבה שציטט לי את הרמב"ם (כמדומני ושמא הכוזרי) האומר שאין אדם מנחיל שקר לבנו, מה שמכריח את אמיתותה של היהדות.
מובן מאיליו שמשפט זה מתייחס לאמונתו של המנחיל ולא למהותו ואמיתותו הפנימית של האובייקט המונחל מצד עצמו. אמיתות הערך שאב מצווה ומחנך את בנו לפיו אינה רלוונטית, כל עוד שהמנחיל באמת מאמין בכך הרי שמבחינתו זו אמת צרופה. עד היום חשבתי שגם אם הערכים המועברים לא תמיד נכונים הרי שהעקרון לפחות נכון כי מי שחינך את הבאים אחריו לפחות האמין בדרך שלו. יהא זה יהודי, מוסלמי, בודהיסטי או קתולי.
אך לפתע מצאתי את עצמי מנחיל שקרים לילדי בזה אחר זה. גם דברים שאינני מאמין בהם או שאינני בטוח בצדקתם או בנחיצותם כחלק אינטגרלי מהיהדות, מונחלים לו מכח האינרציה. בתוך עמי אנוכי יושב ולפני החג נכנסים לרבי לברך ולהתברך. גם כשאני מודע לכך שהכל הצגה ומס חברתי שחייב להיות משולם 3 פעמים בשנה, הרי שמהבית ועד לכניסתינו אל קודש הקודשים אני מוצא את עצמי מפמפם לו על יכולותיו הנשגבות של הרבי. מהנהן לו בראשי במרץ כשהוא מספר לי את השטויות שהלעיטו אותו בחיידר. הסיבה מדוע אני עושה זאת אינה משנה כרגע כי יש לכך אלף סיבות ואולי נרחיב בעתיד. מה שמשנה זו העובדה שהנה, אני מנחיל שקרים לבני... והרבה.
נחזור רגע ללוגיקה של המשפט שבכותרת. גם אם לא היתה מציאות בה הורים מנחילים לילדיהם דבר שאינם מאמינים בו הרי שזה לא מוכיח כלום לגבי אמיתות הדבר. גם הנוצרים מאמינים שתורתם אמת וכך גם שאר הדתות. מוכרת לי עד אימה תיאוריית מירוץ הלפיד הנמכרת בסמינרים של ארגון ערכים כלחמניה חמה. ראה גם ספרו של מרדכי נויגרשל 'מסע אל הר סיני' בו הוא מאריך בפלפולים שטובים לאנשים החושבים שהם חושבים אך מי שילך עם הרעיון של 'אתם ראיתם' עד הסוף יבין שזה לא מוכיח כלום. אין ברצוני לפתוח תיאוריה זו כרגע ולדון בה אלא כנוגע ואינו נוגע למי עסק בנושא.
____________________________________
ובכן, אלו הן שאלותי המוצעות לדיון בפניכם חכמי עצכ"ח:
1) האם עיקרון 'אין אדם מנחיל' הוא עוד מיתוס או שיש בו הגיון לוגי כל שהוא.
2) האם אתם מוצאים עצמכם מנחילים שקרים לבניכם. ואם לאו, כיצד הנכם מתמודדים עם המסגרת החינוכית - לימודית - חברתית שנוגדת הרבה פעמים את עולמכם הפנימי שבאופן טבעי תרצו שיהיה מנת חלקו של ילדכם.
הקטע דלעיל נכתב במסגרת הבלוג אותו ניתן לקרוא בקישור הבא
http://blog.tapuz.co.il/pardes5/אשמח אם תבקרו בו וגם תגיבו כדי לחוות דעתכם ולחזק ידי עושי מצוה.
