כעבור שלושה חודשים
כשהשחר מפציע וקרני השמש חודרות אל תוך עיניך בעודך ישן שנת ישרים, אתה יכול:
לקלל את השמש שהיא ארורה בזה שהטרידה אותך וגרמה לסיום שנתך.
או מנגד אתה גם יכול לברך אותה, היא העירה אותך, קדימה, לך להתפלל.
ביכרתי באפשרות השנייה.
ידיי גירדו בתנועות מיומנות את עיניי, כל בוקר זה הדבר הכמעט ראשוני שאני נוהג לעשות כל בוקר, הדבר הראשון הוא 'מודה אני'. שאותו שפתיי מלמלו עוד בטרם פקחתי את אישוניי.
התיישבתי על המיטה. השמיכה הייתה מונחת ברישול על גופי. השמש כבר מסנוורת, עכשיו כבר מותר לקלל אותה, נגשתי לווילון, הסטתי אותו ביד אחד.
החדר נצבע באפור. טוב, אולי זה לא חושך אבל זה כמין קדרות שנותנת לך זמן איכות, רגעים שרק אתה מדבר עם עצמך ומנתב את דעותיך.
הגעגועים לשיפי הופחתו בהדרגתיות. אבל עדיין רגש מיוחד צרב את בשרי כל פעם שרק חשבתי על צמד המילים. 'שיפי נרצחה' זה נראה לי מוזר ולא מובן שהיא נרצחה, כלומר: היא מעולם לא הציקה לאיש. וכשאני אומר אני מתכוון בכל הרצינות, היא מעולם לא הכתה אותי וסיבות לא חסרו לה, אפילו את קולה כמעט ולא הרימה. אז למה שמישהו ירצה להרוג אותה. זה לא הסתדר לי באיזשהו תא קטנטן במוחי שהיא נרצחה.
אם היא הייתה מתה. הייתי עוד יכול לקבל, הייתי יכול לנחם את עצמי שסיימה את תיקונה עלי אדמות, אבל לא! מישהו החליט שזמנה תם מן העולם ורצחה.
ההסבר שהתקבל על דעתי היה למעשה שזה טעות בזיהוי. מצחיק לשמוע עד כמה אני פתטי אבל זו האופציה היחידה שעדיין לא התמוססה כשאר האופציות שבניתי.
השעון מעורר התחיל לצפור. קיבצתי את ידי לאגרוף והלמתי במכונה המקרטעת הזו שמצרצרת ללא הרף. היא שתקה. השעון סיים את תיקונו.
השעה 6:30
יש לי עוד ארבע שעות בודדות עד למבחן בישיבה שקבעתי. כל חומר הלימודים שעליו התכוננתי להיבחן היה מסודר בסדר מופתי בנבכי זיכרוני. הרצתי בראשי בפעם ה-1001 את שתי הדפים שקלא וטריא. הרש"י היה ברור כשמש ורק תוס' אחד בשלהי העמוד השני לא התיישב עם המהלך שבניתי לשיטת הרשב"א.
מה אני עושה? חשבתי. אני לומד לפני תפילה, אוף. עצרתי את המהלך באיבו. עטיתי על עצמי את החליפה הכחולה המשובצת ויצאתי מחדרי.
בסלון אבא ישב. הוא נראה די מהורהר, מאז מותה של שיפי --- הרהרתי רגע במה שחשבתי. זה כבר נטמע בתוך דמי, שיפי מתה. החיים ממשיכים במרוצתם יום עובר עוד יום וכך ההרגל מטביע את חותמו בכל מקום אפשרי.
אבא הסתכל עליי ועל תיק התפילין חליפין. הרגשתי לא בנוח במחיצתו בתקופה האחרונה. הוא הפך מאדם עליז, תוסס, מלא חיים לאדם, מופנם, סגור בתוך עצמו. חשבתי שהוא תקע מפתח בחוד לבו ונהפך לאיש אחר ומרוחק מכולנו. אבל ידעתי שהוא נאכל בתוכו, יש דברים בגו, דברים שמפחידים אותו.
יכול להיות שהוא מפחד עליי? זה גם יכול להיות. מייד דחקתי מחשבה זו הצידה.
"יוני, בוא לתפילה.." הוא בקש. הוא קם ממקומו הניף את כנף הטלית על כתפו השמאלית ותפש בדש חולצתי.
"תתפלל טוב, יש לך היום מבחן ל-מקור התורה" מקור התורה היא אחת מהישיבות המצוינות בי-ם, סיכויי להתקבל לשם הם קלושים, אבל בכל זאת להשתדל מעולם לא מזיק.
אבא פתח את הדלת, הביא לי לצאת לפניו. הוא נשק על המזוזה וסגר את הדלת. ירדתי במדרגות בדילוגים של שתיים-שתיים. ראיתי את אבא לראשונה מזה שלושה חודשים מחייך. לא אכחיש את המציאות, כל כך שמחתי. לבי הוצף בגלי אושר שעדיין לא התנפצו, הם עתידים להתנפץ.
~@@~@@~
הוא ישב בכיסאו הרחב. שקוע עמוק בתוך רפידות העור, שתיים מצוות הרמי"ם ישבו בשולחן העץ שחצץ ביניהם, מסתודדים במרץ. הוא פיהק בקול, שולח לעברם רמז לסיים את השיחה, יש לו מה לומר.
הרב מרדכי כהנא. ראש ישיבת מקור התורה פתח את השיחה בתכליתיות, כהרגלו.
"כעיקרון" הוא כחכח בגרונו. מביט על הרמי"ם ממשקפיו העבים . "כעיקרון, היום הרישום נסגר".
הם הביטו בו בשתיקה. מחכים להמשך.
הוא המשיך. "יש לנו 8 בחורים שממתינים, כבר שלושה שבועות אנו דוחים אותם בתירוצים שונים, בואו נסגור עם העניין".
הרב מנדלקוביץ, ר"מ שיעור ב' בעיון שאל. "מה התשובות בפתקים?".
בישיבת מקור התורה נהגו הבוחנים לשאול את הנבחנים שאלות. את המסקנה על הבחור כתבו בקצה הפתק. לדוגמא:
מוטי לוין, לימוד: 8. יראת שמיים: 9. בחור כזה הם לוקחים, יראת שמיים ששואפת לפסגה זה מה שצריך. הרב מינדלמן הוציא חופן פתקים מכיסו הפנימי בחליפה. הוא ליקט את השמות שהיו פזורים בה ועלעל בהם.
הוא מסר לרב כהנא ששה פתקים.
"מי זה שמעון כץ?" שאל הרב כהנא. הרעש שהיה בחדר, נדם. השקט הזה לא היה לרוחו הסוערת של הרב כהנא והחליט לדבר במטרה להתסיס את המקום.
"הוא לומד טוב? יש לו יראת שמיים?" ירה צרור שאלות לרב מינדלמן.
הרב מינדלמן תופף בקצה אצבעו על השולחן ואמר "לא התרשמתי לטובה כל כך."
"מדוע?" שאל וסתם. הפעם החדר היה ממש שקט, חוץ מרעש המאוורר לא נשמע דבר.
"למעשה, כמו שכולנו יודעים" התחיל הרב מינדלמן. "לבחור הזה יש רק אמצעים"
"מה?" הרב מנדלקוביץ קטע אותו.
"כמו שאמרתי, אביו של הכץ הזה בעל אמצעים, חוץ מתרומות הבחור לא יביא לנו כלום" פסק חד משמעית.
הוא בחן את פניהם של הרב כהנא והרב מנדלקוביץ לראות אם התרשמו. אכן, הרב כהנא נראה נחוש בדעתו השאלה אם לצד של קבלה או לצד של דחייה.
"יש לנו מספיק תורמים" אמר הרב כהנא.
חיוך דקיק עלה בשפתי הרב מנדלקוביץ. "אז לסמן אותו באיקס?" שאל. ידע ששאלתו מיותרת.
"כדבריך.." פטר אותו הרב כהנא. הרב מנדלקוביץ סימן את השם שמעון כהנא באדום.
"מי יש לנו עוד מתורת התלמוד?" חקר הרב כהנא.
הרב מינדלמן השתעל בצרידות. "יש לנו בחור מאוד איכותי בשם אממ.." הוא עלעל בפתקים לפניו וקינח את אפו בקול. "יונתן פורטלסון.." אמר את השם.
"היית מקבל אותו?" הרב מנדלקוביץ שאל מקצה החדר המואר.
"לדעתי בחור מצוין, בעיקר הוא בעל שאיפה" הדגיש.
ידוע היה שהרב כהנא שם דגש מיוחד על המידות, על הלימוד הוא לא דאג, זה ידוע שאם אדם מבוסס במידות נאצלות ותרומיות הלימוד גם יגיע.
הרב כהנא שלף מכיסו את עט הפרקר הישן שלו. הוא סימן בידו כאומר לרב מנדלקוביץ 'תביא את הדפים', רעש החלודה-נגררת שמייחד את המגירה בחדר האסיפות בישיבת מקור התורה נשמעה שוב, הרב מנדלקוביץ פתח את המגירה והגיש לרב כהנא את חופן הדפים.
הרב כהנא לחץ על חלקו העליון של העט. שרבט את חתימתו על ראש העמוד.
"שנה הבאה הוא אצלנו" תמצת את כל השיחה במילה מסכמת אחת.
ראשיהם של הרב מנדלקוביץ והרב מינדלמן הנהנו בהסכמה. שניהם רצו משום מה שהבחור הנחמד הזה יבלה את שנות בחרותו בישיבתם.
-----
-"משפחת פורטלסון?"
-"כן, את מי רוצים?"
-"אפשר את אבא בבקשה?"
-"רק רגע, בסדר?"
-"בסדר.."
-"שלום, עם מי לי הכבוד?"
-"עם רבקה המזכירה של ישיבת מקור התורה"
-"נו..."
-"הבן שלכם התקבל לישיבתנו"
-"מה? אני מקווה שזו לא איזו מתיחה."
-"לא לא, מה פתאום"
-"ולמה לא שלחתם דרך הדואר? כמו שנהוג"
-"משום שבעוד שבוע הרישום ייחתם, תגיע מהר ותרשום שלא תפספס"
-"בוודאי, רוב תודות כל טוב"
-"להתראות."
את אווירת העליצות, השמחה, האושר ששררה בחדר לא אוכל לתאר.
אבא רקד לצלילי מונה שחיוך גדול מרוח בשפתיו, ריבי בת ה-4 פיזזה סביבו עם כזה מבט שמח ומלא חיים.
לפתע עצרתי, חשבתי.
זרקתי עוד מבט חטוף לעבר ריבי, היא כל כך שמחה. בובת הברבי התנערה בידיה בפראות מעלה ומטה וחיוכה המזערי נהפך לגדול בעיני משום מה, בעצם זה הפעם הראשונה מאז מותה של שיפי שבבית יש תכונת שמחה.
ניסיתי לתאר בקווי דמיוני את תחושותיה של ריבי, ילדה בת 4 שגדלה בחממה של ממש, בית אוהב, חם, שמח, בית מקסים שכיף להתגורר בו. מאז ומתמיד ריבי קבלה צ'ופרים ומתנות ממני ומכל המשפחה ללא יוצא מן הכלל.
ולפתע, הכל קורס מולה, כל החיוכים של אבא, מפסיקים. את החיבוקים של אמא, כבר אין. המתנות והסיפורים ששיפי נהגה לחלוק עמה, כבר לא יחזרו,
לעולם.
זהו, מי שנפגעה מהסיטואציה הזו הכי קשה זו ריבי, היא התכנסה בתוך עצמה ולא שיתפה עימנו את רגשותיה. היא נטמעה בתוך אווירת הבית, האווירה הקודרת והחשוכה באורח תמידי.
שוב עצרתי, על מה כל החגיגה בסלון? הפעם זה היה ממש מוזר תמוה לי. זה הכה בי, חודשיים אף אחד לא צוחק בבית הזה.
ח-ו-ד-ש-י-י-ם.
נגשתי פנימה.
אוף, כמה רעש. סקרתי את החדר, רציתי לראות אם השתמשו במערכת סטריאו שלי החדשה או שהם עדיין שומעים במערכת הישנה ושכמעט אין אפשרות לשמוע ממנה.
הם שומעים במערכת החדשה, עוד בשיא ווליום, לא נסחפו?? לי נראה שכן.
עמדתי בפתח החדר, עיני כל הנוכחים ננעצו בי. הרגשתי כמו חתן האירוע, כל החיוכים, המבטים, הופנו אליי.
"מה הולך כאן? מישהו מוכן להסביר לי בבקשה?" שאלתי.
אבא נגש אליי והמטיר לי נשיקות על הלחי. "מכיר את ישיבת מקור התורה?"
"בטח, למה?"
"שנה הבאה אתה לומד שם!"
צמצמתי את עיני. באמת שהייתי מופתע, החלום שלי היה ללמוד בישיבה הזו. כמה תשבחות שמעתי, כמה הלל גמרו על מקום זה.
ואני הולך לשם.
הספקתי לומר. "אתה רציני במה שאתה אומר?" כי אני טיפוס די חשדני, הסתפקתי בדברי אבי שלפני מות שיפי היה מרבה לחמוד לצון.
אולי הוא חזר לעצמו? לא ממש נראה לי. היום ראיתי אותו בחדרו, בבואתו נגלתה אליי דרך המראה. הוא אולי בכה או הצטנף בתוך עצמו. לא ידעתי מה בדיוק קרה שם, רק ראיתי את ראשו נשען על כפות ידיו, ראשו היה מורכן על רגליו בתנועה של ייאוש ופסימיות.
ולמרבה האבסורד, הדבר שאפיין את משפחתי בעיני כולם הייתה האופטימיות, עכשיו היא התנפצה לאלפי רסיסים קטנטנים שכדי לאחות אותם אצטרך להתאזר בסבלנות.
הגעתי לטלפון האלחוטי, הנפתי אותו מהעוגן שלו. לחצתי על "טוק". צליל החיוג נשמע.
את מספרו של שמעון זכרתי בעל פה, הייתי ספר טלפונים מהלך על שתיים. זכרתי בעל פה את כל מספרי כיתתי על פה.
הקשתי על הלחיצים. הצליל המבשר שהקווים התחברו נשמע.
לחצתי שוב על "טוק". ניתקתי.
למה שאתקשר לשמעון? להודיע לו שאני התקבלתי ולא הוא? זה יותר מדי שוויצרי ולא יפה מצידי, אמתין למחר, בחיידר אספר לכולם מן הסתם הוא ישמע.
חזרתי אל חדרי, לעשות חושבים כמו שעושים לפני כל מעבר שלב בחיים. ניסיתי לתאר את מה יהיה את כל הכיוונים בהם אני עלול להיתקע.
ידעתי שעתיד אני לעבור משברים, קשיים, חתחתים, אבל לא ארים ידיים בקלות.
טוב, לא אכחיש, אומר את האמת, מה שאני יודע על ישיבות זה:
שלומדים תורה,
ולומדים תודה ,
ולומדים תודה,
ועוד פעם..
לומדים תורה.
את תנאי הפנימייה דחקתי לצד, וכי מה זה? הרי אני הולך לגלות למקום תורה. במוחי התחיל להתנגן השיר..
"אין אני דר, אלא! במקום תורה אלא, אלא, אלא במקום תורה..." התחלתי לצבור מרץ, החיוך שהיה דבוק על פני כולם נדבק גם עליי.
יש מלאך שקוראים לו מלאך השמחה? כי עכשיו הוא שוכן אצלי בבית, ולוואי שיישאר כאן תמיד.
הוצאתי מתיקי הקט והבלוי מספר מחברות, הפרדתי ביניהם.
את כל מקצועות הקודש---- ימינה.
את מקצועות החול---- זנחתי שמאלה. הם נראו לא יותר מעוד פרט שולי וזניח.
פתחתי את מחברת גמרא, כתב ידי הצפוף קישט בצבעוניות את כל הדפים במילים שאף אדם מן העולם לא יבין, זה שפת קודים שרק אני ומנחם חברי מכירים, אקצר ואומר שזו שפה שהמצאנו.
ידיי ליטפו את הדפים בכמיהה מיוחדת. כוחות אנרגטיים משונים הועברו בכל דף שהעברתי.
העברתי דף, ועוד דף, ידיי שוטטו במחברת בלי להבחין.
אתם מכירים את תחושת הסיפוק הזו?? זה אושר שאין אפשרות לחוש אותו מלבד לימוד תורה. זה נמסך בדמי כל הרגש הזה, אפף אותי מכל כיוון.
צירי הדלת שלא שומנו חרקו בצורמניות. נשאתי את עיני לדלת.
אבא כבר היה יותר שקול. הוא מיקד את מבטו אל מרכז עיניי. השפלתי את מבטי וחיכיתי לדבריו.
הוא לא התמהמה ופתח ישירות. "אתה בא איתי לרישום?"
המעבר היה דרסטי יותר ממה שציפיתי. נעמה, אחותי היותר גדולה זאת שגילה חפף ביני לבין שיפי הסתכלה עליי וסימנה לי בידה לצאת בעקבות אבי.
וזה מה שעשיתי.
אבא התניע את הרכב. "בהצלחה לכולנו" אמר בשמחה בלתי מוסתרת. הרגשתי את ליבי מאיץ, לא הרגעתי אותו. שטיפה יילחץ, זה טוב מדי פעם.
הוא עצר באיטיות את הרכב וחנה באדום לבן, אולי האופוריה הצליחה לטשטש אותו מעט, יש סיכוי. אבל את האמת מה זה משנה? אם אתה שמח תנצל את זה כמו שצריך ואל תחכה לשלב הדעיכה שבו תכה את מצפונך בזה שאתה תמיד עצוב.
בניין מרשים, מטופח ורחב מימדים נפרש מול עיניי המשתאות.
זה הפעם השנייה שלי כאן, בפעם הראשונה הגעתי הנה נגוס מחששות שמא לא אתקבל או שבכלל לא יקבלו אותי לראיון.
פתחתי את אישוניי חזק, כמה שאפשר, עד למיצוי היכולת.
אני לא בחלום, אני כאן בפתח הישיבה.
קדתי בפתח הבניין קידה זעירה. נשקתי למזוזה וצעדתי בעקבות אבי.
אבא הורה לי להישאר מחוץ למשרדים לעת עתה, וזה מה שעשיתי.
הבחנתי בזווית עיניי שיש משהו שלא כשורה במקום, יש תכונה שמוסווית היטב, מהדברים שאם תסתכל לא תבחין בהם, רק לאחר מעשה תדע שנכשלת.
כמו מוקש. בתחילה אינך מעלה על שיפולי דעתך שהנך בקרבת סכנה, וכשאתה דורך על המוקש דמות מלאך המוות מצטיירת ממולך במלוא הדרה, נחשפת מולך עם חיוך גדול ושטני.
ככה הרגשתי.
אבל אני לא מתכוון להיכשל, אני הולך להילחם באותו מלאך המוות.
מה שבטוח שלא כל יום פורים, והמזל משחק לך לידיים, פעם כן פעם לא. תדע זאת!!!
מנגד חשתי טיפה פרנואיד ומטומטם, אבל תחושה לא מוסברת יצרה סביבי אווירה של עין סכנה שמתקרבת בלוע פעור.
לפתע הפחד לפת אותי כמו צבת.....
נ.ב. תודה למגיבים, שבוע טוב לכם
חן חן על ההשקעה.
