לימוד גמרא - דברי אורי אורבך ב - ynet

לפעמים גמרא זה ביטול תורה

לפני מאתיים שנה בוולוז'ין, הניחו גמרא על סטנדר כי זה היה הדבר הנכון למצטיינים שביהודי רוסיה. ומאז, ממש על טייס אוטומטי, דור אחרי דור, כל הבנים מתנדנדים מול תנא קמא. הקיבעון של ראשי הישיבות התיכוניות היום הוא כל כך חזק שהעיניים עיוורות ואינן רואות את הנערים המחפשים חוויות תורניות מגוונות יותר, רלוונטיות לחייהם. אורי אורבך מציב אתגר לרבני הציונות הדתית

זו לא היא, זה אני, אבל גמרא תמיד שעממה אותי. שעות על גבי שעות, מי יתן לי תמורתן, שרפתי בישיבה התיכונית כשמעל ראשי חלפו סוגיות ואוקימתות, ברייתות ותוספות, רש"י בבקיאות, ו"שב שמעתתא" בעיון (קיבלתי שלושה כאלה לבר-מצווה).

חלפו שנים. בישיבת ההסדר התיידדתי קצת עם הגמרא. עם ר"מים נכונים ובלי הבחינות והלחץ, מצאתי את עצמי נהנה מדף גמרא עסיסי, אבל גם אז לא היה מדובר בסיפור אהבה. ברבות השנים, ואני כבר התעופפתי לדרכי, הצטרפתי על בסיס וולנטרי לשיעור דף יומי, לדף שבועי, ולא יותר. חברים רבים שלי לא פתחו דף גמרא מאז שהוכרחו לעשות זאת בתיכון. והנה יהודים דתיים, נשותיהם דתיות, הבית שלהם הוא בית של מצוות וחדשות ערוץ 2, ושוב ילדיהם טוחנים גמרות בעיניים טרוטות. עשרים כרכי ש"ס וילנא מקשטים את ארון הספרים היהודי שלהם, מתנה מהחותן, והם נפתחים רק לקראת פסח, לניעור האבק.

למה לומדים כל-כך הרבה גמרא בישיבות התיכוניות? ככה. כי לפני הרבה שנים רצו המייסדים להצהיר שבצד לימודי התיכון אנחנו מקימים כאן ישיבות לכל דבר, בדיוק כמו "הישיבות הקדושות" של החרדים. כי ככה לומדים תורה גם בפוניבז'. ומאז דומה שלא נועד התיכון הדתי אלא להכין אותך לחיי הישיבה הגבוהה. אם תלמד גמרא עכשיו, בארמית ובלי שטיינזלץ, יהיה לך קל ללמוד גמרא אחר-כך. למה? שוב ככה. תיק"ו.

ויש גם סוגיית הביצה והתרנגולת, או מסכת ביצה והתרנגולת: כיוון שלימודי גמרא הם קשים יותר, הרי שהישיבות התיכוניות הופכות לבלתי-אטרקטיביות לתלמידים ממשפחות פחות דתיות. אם אתה רוצה שבנך ילמד עם תלמידים מבתים כלבבך, אתה חייב לשלוח אותו למוסד בו חורשים מסכתות. אם אתה רוצה תפריט תורני אחר, שלח את הבן שלך לאולפנא לבנות. בינגו. נלכדת. הגמרא היא גם הסלקטור.

לפני מאתיים שנה בוולוז'ין, הניחו גמרא על סטנדר כי זה היה הנכון ביותר לשעתם, למצטיינים שביהודי רוסיה. ומאז, ממש על טייס אוטומטי, דור אחרי דור, כל הבנים מתנדנדים מול תנא קמא ובבא בתרא. הגמרא מחדדת את המוח – אמרו לנו תמיד, אבל איפה ראש הישיבה שיחדד את המוח כדי לשאול את עצמו אם זה הכיוון המתאים ביותר. מה הועילו רבנן אם לימוד הגמרא - לא הוא זה שהופך אותם לאוהבי תורה ויראי שמים? לפעמים אפילו ההפך.

קטון-קטונתי אל מול עוצמת היצירה התורנית המופלאה שנקראת תלמוד. לא עם הגמרא אני מתווכח אלא עם מלמדיה. ילמדונו רבותינו, כלום לא עדיף שבארבע-חמש השעות היומיות המוקדשות ללימוד תורה במשך כל-כך הרבה שנים, ילמדו גם (אני מדגיש וחוזר ומדגיש וחוזר ומדגיש: גם!) לימודים בסיסיים החשובים יותר לבניית עולמם הדתי, רגע לפני שהם יוצאים לעולם המעשה? הרי יותר נחוץ שיעמיקו ב"כוזרי" וב"חובות הלבבות".

בזמן היקר מפז הזה אפשר להספיק לחרוש את "מסילת ישרים", פרקים שלמים ב"היד החזקה", "אורות התשובה", ה"חפץ חיים", "ספר החינוך", עיקרי הלכות שבת וכשרות, משניות וטעמי המצוות, חומש עם מפרשים, דע מה שתשיב ודע מה שתשאל, תפילה ויסודות הבית היהודי. להכיר את הארץ דרך התנ"ך ואת התנ"ך דרך הארץ. וזה בלי לדבר על שירה בדבקות, ושיחות-נפש ועוד חוויות שאינן רק לימודיות. הנה הבנות הדתיות באולפנות כבר זוכות להשכלה תורנית משובחת מזו של הבנים. עולמן הדתי שלם וחיוני יותר, גם בלי גמרא בסיטונות. זו גם אחת הסיבות שהן נשארות דתיות יותר.

כרית ושמה מסכת "ברכות"

לימוד הגמרא בכמויות המסחריות הנהוגות היום, איכא דאמרי, מתאים למתקדמים, למצטיינים. אנחנו מלמדים אותם אלגברה ליניארית לפני שגמרו ללמוד חיבור וחיסור. אולי זה מתאים (ואני בספק גדול) לצעירים החרדים שהאופק שלהם הוא רק תורני, מהשור והבור ועד לגדול הדור. ילמדו אפוא גמרא בישיבות הגבוהות, במכונים לרבנות ולדיינות. גם בבתי כנסת בשיעורי הדף היומי והשבועי. אבל איפה כתוב בתורה שצריך ללמוד רק גמרא? גיל התיכון הוא חלון הזמן היחידי בו רבים מסרוגי הכיפה יושבים ולומדים תורה. חבל לשרוף בכל שנת לימוד אלף שעות (!) על שלושים-ארבעים דפי גמרא.

בראייה לאחור, יצאנו מהישיבה התיכונית עם סל ידע תורני דל מדי ועם תיסכול אדיר. היו לנו הרגלים טובים מהבית ואהבת תורה פשוטה, ואם התמזל מזלנו גם נקשרנו לחוויה דתית. אבל הגמרא תמיד היתה עינוי, ממש ביטול תורה. מסכת "ברכות" היתה לי לכרית, מאימתי שקורין את שמע בשחרית.

משיחות עם תלמידים של היום, מסתבר ששום דבר מהותי לא ממש השתנה. כן, ניסו עליהם שיטות מודרניות ללימוד גמרא: בקבוצות, בסוגיות, עם דפי מחשב ועם דיקור סיני. אבל אותה גמרא הלכה איתם לאורך כל הדרך.

יש לנו מחנכים מצוינים, רבנים מסורים, אנשי מופת ותלמידי חכמים. אבל הם תקועים עם הגמרא כל בוקר, כל הבוקר, שנים. ובכל זאת, בכמה ישיבות תיכוניות החלו עוסקים לאחרונה מעט ולאט בעוד ענפים מרתקים: חסידות, מוסיקה יהודית, תולדות התנאים והאמוראים. אבל זה עדיין מהוסס. הפחד מ"מה-יאמרו" מושרש ומשתק, הקיבעון והחשש לסטות מהמסלול הבטוח והבלתי-מצליח הוא כל-כך חזק, שהעיניים עיוורות ואינן רואות את הנערים המחפשים תשובות וחוויות תורניות מגוונות יותר, רלוונטיות לחייהם.

אולי יום אחד יקום כבר ראש ישיבה אחד, יסגור את הגמרא לכמה דקות, ויציע תפריט לימודים תורני מגוון יותר. למתמידים בלימודי החומש והדינים, המוסר והמחשבה, הוא אפילו יציע צ'ופר: להצטרף אליו בערב, להרביץ ביחד איזה דף גמרא. 

 
***************

http://www.hazofe.co.il/web/madornew/mador.asp?Modul=24&kod=164&kod_gilon=3040

וציטוט מדברי הרב שילת בדבריו במאמרו שם:

"לא גימיקים מחקריים, או חלוקת הסוגיה לצבעים, יכניסו את אהבת הלימוד בליבותיהם של הצעירים. רק ר"מים טובים, בעלי ידע וכושר הסברה, ובעיקר: בעלי אישיות תורנית שלימה וסוחפת, יאהיבו את התורה על הצעירים. את הטוב והנכון שבמחקר התלמודי, במידה שישנו, יש להם זמן לרכוש בתקופה יותר מאוחרת, כאשר כבר יהיו תלמידי חכמים, בעלי יכולת הבחנה בין דברים נכוחים ומוכחים לבין סברות כרס והשערות פורחות באוויר, בין עיקר לטפל, ובין ערב לתפל. ושלום רב על ישראל. "


===================


אמא שלום:

אני מסכים כי יש מה ללמוד ממה שקורה במקומות אחרים, ובדידי ראיתי התלהבות בלימוד במוסד לימוד לנשים ("מתן" ) שהלוואי והיו רבים זוכים בחשק כזה ללימוד.

אך גם מקומות אלו, כמו המקומות שאת הזכרת, נהנים ממשהו שאף מוסד לימוד "רגיל", המלמד בנים גמרא, אינו נהנה ממנו:
למוסדות אלו מגיעים רק אלו המעוניינים/ות בלימוד זה.

לישיבה תיכונית מגיעים כל אלו שחפצים בחינוך מסוג זה. החל באלו שגדול חשקם ללמוד תלמוד, וכלה באלו שנמצאים שם משום שהוריהם עשו את הבחירה הקלה ושלחו את הבן למוסד טוב בעל מוניטין.

לדעתי כן.

הבנות מסתערות על הגמרא, נלחמות על חלקן בבית הכנסת, בקריאה בתורה, בפסיקה הלכתית.

ותגובת הגברים? קחו הכל ותעשו לנו טובה.

אני מסכים שלא צריך להתקבע במחודל מסויים ותמיד כדאי לנסות ולשפר את הקיים, אבל עם כל המרירות, הישיבות התיכוניות הקימו מתוכן אלפים רבים של בוגרים שהמשיכו ללמוד תורה בכלל ותלמוד בפרט - אם במסגרות ישיבתיות תובעניות ואם לאחר מכן כבעלי בתים, שלא לדבר על שדרה רחבה של תלמידי חכמים 'מקצועיים'.

כמו כן, עם כל הביקורת כנגד שיטת הלימוד הישיבתית, עוד לא ראיתי אלטרנטיבות משמעותיות שיכולות להתחרות בה. רובו של מחקר התלמוד והמשפט העברי כיום מתנהל ע"י בוגרי החינוך הישיבתי. הסוגה התלמודית החדשה של ניתוח אגדות פיקנטיות (קלדרון/ארי אלון/וייס וכו') זה אולי נחמד בתור תבלין, אבל אי אפשר לבנות על זה שיטת  לימוד או ללמוד כך את כל בבא קמא וכתובות.

אמשלום,

כלשמדנו בתיכון או בהסדר פרק השותפין בבבא בתרא, למדנו את כל הדפים, גם את 'היזק ראיה' ו'גוד או אגוד' וגם את האגדתות על צדקה ואיוב. אין שום הנחת מוצא אורתודוכסית/גברית/ישיבתית ללמוד רק הלכה ולא אגדה (אדרבה, אם כבר מזניחים משהו בישיבות זה לימוד הלכה).

אני לא מכיר דרכים אלטרנטיביות ללמוד סתם דף גמרא מעבר לקריאתו, ניסיון להבין אותו ואת המפרשים. למה בדיוק הכוונה?

אגב, חלק ניכר מהר"מים לתלמוד מלמדים סוגיות משפטיות במעורבות רגשית גבוהה ביותר (כדאי לעיין בתיאורים של הרי"ד סולוביצ'יק את אביו במאמריו). הבעיה עם 'מעורבות רגשית', שלא כל מה שמרגש את הר"מ (או לצורך העניין הרבה...;)) בהכרח יעורר רגשית את התלמיד.

מואדיב,

אני חושב שאורבך לא מתכוון לכך שלומדים רק גמרא, אלא שצריך לשנות את המינון או אולי לתת יותר בחירה בין מקצועות התורה.

____________________

לא מזמן קראתי את איש התקשורת ירון לונדון שמח על כך שיש יותר ויותר חבר'ה דתיים בתקשורת כיום, אבל, מצד שני הוא מאוכזב שצפייתו שהללו יביאו איתם איזה עולם ביטויים ואסוציאציות אחר מאשר של הכתב החילוני-ישראלי ממוצע, התבדה, והוא בכלל לא רואה שינוי בין כתב פלוני לאלמוני. מצד שני, הוא העיר, יכול להיות שאלו שמגיעים לתקשורת הם הפחות טובים...