|
|
| נשלח ב-18/3/2007 19:47 |
 |
| |
אמשלום
הענין עם הלימוד התלמודי שמהיותו משפטי / הלכתי וממשיך של המסורת ההלכתית הוא צריך לאפשר מישור שיח (לפחות חלקי) קריאתי לפי כללי הניתוח והחשיבה של קריאת הדורות הקודמים, שאל"כ לא יכול להתנהל עמם שיח פרשני שאינו מייתרם.
איני יודע משום שאיני מכיר כלל -
האם דרך הקריאה עליה את מדברת מאפשרת זו, או שהיא מטילה מערכת הנחות והלכי חשיבה שמשמיטים את הקרקע לשיח פרשני זו.
שמא תחכימי אותנו בדוגמה לניתוח של סוגיה משפטית קלאסית (דיני נזיקין?) כדי שנוכל להבין על מה הדיון, ומה החידוש בדרך הלימוד עליה את מדברת?
|
|
|
|
| נשלח ב-18/3/2007 20:10 |
|
| |
אולי עוד הערה לדיון. כשאומרים שהכל תלוי בר"מים ובדרכי ההוראה וכדו', יש לזכור שהמורים למתמטיקה לא יותר טובים, ובכל זאת נדמה לי שהיא יותר פופולרית (זה אפילו מגובה ב'מחקרים'. מדעי החרתא, ע'אלק).
אז אל תשכחו את היצר הרע ואת שאר המונעים, בין אם תתייחסו לזה כמשהו מיסטי או רציונלי, זה ודאי קיים. המונעים הללו כמובן לא קיימים במקומות בהם הנלמד אינו מחייב, או לא מחייב טוטלית. קל מאד להתחבר לארון הספרים היהודי בלי להתחייב לו יותר מדי.
ממללא,
אל לך להמעיט בערך הבעייה. זוהי בעיה קשה מאד, ויעידו אותם 'מחקרים' (נכון יותר: משאלים) שהזכרתי לעיל. בפרט בהתחשב בעובדה כמה משאבים ואנרגיות והטפות מושקעות בתלמוד.
ועוד, בהחלט הנטייה הישיבתית היא ללמוד סוגיות הלכתיות ולדלג על אגדתות. איך אפשר להכחיש זאת?
ולסיום,
נדמה לי שחלק מהבעיה בישיבות תיכוניות (ואולי גם קצת בהסדר), היא שתלמידים לא צולחים את מחסום הטכסט והפענוח העיוני הראשוני בסיום המסלול, וכשאין יכולת להתמודד עצמאית עם סוגיא בעיון, הסיפוק פוחת והולך כפרי החג. הניסיון לבנות יכולת שיטתית להתמודד עם סוגיות הוא חלק ממה שעומד בעוכרינו, כי זה לוקח די הרבה זמן. לעומת זאת, טעימות כאלה או אחרות, בלי פיתוח יכולות פיצוח שיטתיות הן קלות יותר, אבל לענ"ד זה רק לטווח הקצר.
ובאמת החלק החשוב של החילוק נעוץ בשאלה האם כולם חייבים תמיד, או שמגיעים רק כשרוצים ומי שרוצה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-18/3/2007 20:20 |
|
| |
באמת נזכרתי בעוד נקודה חשובה, שקשורה להערתו האחרונה של כמתעסק. לא הכל כפוף למתודות הוראה. יש גם מה שאמיתי או לא אמיתי. ולכן יש גבולות גזרה לגבי השאלה אילו דרכים נבחר ללמד תלמוד. המסקנות אמורות להיות מתאימות להלכה ולמסורת שקיבלנו (ברמה כזו או אחרת), ולנבוע מתול כל השרשרת. זוהי הנחת יסוד שאני אישית לא מוכן להכפיף אותה לנוחיות ההוראה ולקירוב רחוקים (מלימוד).
|
|
|
|
| נשלח ב-18/3/2007 23:30 |
|
| |
בנוסף:
דומני שקשה להשוות בין הוראה לנוער של טכסטים שביסודם נושאים מבנה חשיבה משפטי הכפוף למושגים ודרכי חשיבה וכדו' הנתפשים ברושם הראשוני כשייכים למשהו מימי קדם, לבין הוראה לציבור בוגר.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/3/2007 00:32 |
|
| |
אמשלום,
תודה על ההזמנה. אני חושש שמרוב עומס בביהמ"ד, לא תישאר לי פינה לעמוד בה, ולכן מצטרף לבקשתו של כמתעסק ממך בסוף דבריו.
ר' מיכי,
מעבר לבעיית השפה (ע"ע כמתעסק לעיל), יש פה בעיה נוספת. התלמוד אינו בצק שאפשר ללוש אותו בכל מיני טעמים כך שהוא יערב לטעמו האינטלקטואלי של כל תלמיד. התלמוד הוא טקסט שרובו דיונים בעלי אופי 'משפטי' (מבחינת מתודת החשיבה, ובמסכתות הנלמדות בד"כ - גם מבחינת הנושאים) מתובל בקטעים בעלי אופי 'ספרותי'. הדיונים הם משפטיים, הסברות משפטיות, הפרשנות היא משפטית וכו'. לא נוסחאות במתמטיקה או פרשנויות לולייניות של ספרות בדיונית.
מקרב כלל האוכלוסיה, רק חלק מאוד מסויים נהנה מחשיבה משפטית. גם לו היינו מלמדים בישיבה התיכונית במקום בבא בתרא את הקורס בדיני חוזים משנה א' משפטים, חלק ניכר מהתלמידים היה מפהק רוב הזמן, גם בלי יצר הרע ולמרות החשיבות של הנושא לחיינו.
בניגוד למה שכתבת, באותה מידה יש ציבור רחב של תלמידים, חלקם אינטלגנטים ומוצלחים, שממש, אבל ממש שונא מתמטיקה ופיזיקה ומשתדל להתנזר מהם. באותה מידה יש כאלו שלא מתעניינים בשיעורי ספרות. כמובן שיש גם דמויות כמוך וכמו אמשלום שכל דבר מעניין אותם, אבל אלו יוצאים מן הכלל. למעט בודדים, אף בוגר ישיבה תיכונית לא ממשיך להגות במתמטיקה ופיזיקה אחרי י"ב, ואילו רבים מאוד ממשיכים ללמוד גמרא.
במאות השנים האחרונות הפך לימוד התלמוד ומפרשיו, לימוד שכאמור אינו מתאים לכל אחד, לגילום הכמעט בלעדי של הערך הדתי של תלמוד תורה, ובמקביל הפך תלמוד תורה לערך העליון של היהדות הדתית. כלומר, היבט מסויים של היהדות, שבמהותו מתאים רק לחלק מהאוכלוסיה, נכפה על כולה כמעין חובה כמו כשרות או שמירת שבת, וזו הבעיה.
לכן, לדעתי יש לשמור על מסגרות הלימוד של התלמוד כמו שהן. מה שיש לשנות זה את החובה הטוטאלית על כל תלמיד להקדיש לכך כמה שעות מדי בוקר. אפשר לקבוע מסגרת גמישה של 'בוקר של קדושה' ולתת כמה אפשרויות: לימוד תורה שאינו תלמוד או אולי פעילות מסויימת של חסד.
אפשרות אחרת היא לצמצם את שעות לימוד הגמרא לכמות קטנה יותר. האם בהכרח יותר שעות=יותר איכות בלימוד? לדעתי לא.
נקודה אחרונה - אני אכן מסכים איתך שהאופי של הלימוד (ה'משפטי' לטעמי) אינו סובל חוסר עקיבות וחוסר חתירה לאמת מסויימת. במשפט וגם בתלמוד יש סברות מוכחות, יש סברות אפשריות ויש סברות עקומות שברור שאינן כוונת המשורר - זו בדיוק הבעיה בלימוד מסורתי או חדשני של אגדתות - שבהם אין שום חוקיות, כל אחד מצייר עיגול סביב החץ, החסיד מוצא באגדה את הניצוצות, רות קלדרון את הקול הנשי ואני את האדמו"ר מישורון. וכולם מתחברים בכיף לטקסט.
____________
הערה בשולי הדברים -
עם כל הכבוד למדרשות לבנות ולבתי המדרש החילוניים החדשים, יעברו כמה עשרות שנים וכמה אלפי תלמידים עד שהם יוכלו לדבר בהתנשאות על ההתלהבות של התלמידים/ות בהם ביחס לישיבות תיכוניות. נו באמת.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/3/2007 00:44 |
|
| |
ממללא,
הזכרתי בדבריי את ההבדל שמוצאים ה'חוקרים' בין היחס לתלמוד לבין היחס למתמטיקה. הדברים מגובים בנתונים (מוטי בר לב והמסתעף). על כך התבססתי כשהזכרתי את מורנו היצה"ר שליט"א. העובדה שממשיכים להגות בגמרא ולא במתמטיקה כמובן אינה נוגעת לנדון דידן כמלוא נימה, וזאת בשל העובדה הפשוטה שההגייה בגמרא נובעת מתחושת חובה ולא מאהבה (באים לנקר בשיעורי דף יומי כדי לצאת יד"ח תלמוד תורה. ואני לא מזלזל בזה. לא מאד, בכל אופן  ). בכל אופן, אני לא חושב שיותר אוהבים גמרא מאשר מתמטיקה. בודאי לא הילדים.
_________________
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-19/3/2007 01:13 |
|
| |
למרות שמאמרו של אורבך מתייחס לישיבות התיכוניות, דומה שהוא מעיד משהו ברמה כללית יותר, הנוגע למעמדו של התלמוד בחברה הדתית לאומית, ואולי גם של ההלכה בכלל.
אורבך מדבר על הפער שבין וולוז'ין להיום, ובין החרדים לד"לים, כדבר המובן מאליו. אבל הוא לא מספק הסבר מדוע זה כך.
ובכן, עד לפריצתו של תהליך ה'רוחניות' וחיפוש המשמעות בחברה הדתית, וולוז'ין היתה כאן. התלמוד תפס מקום מרכזי, כפי שהוא תופס בחברה החרדית, משום שבאמת הוא הוא אבן המשקולת ומרכז הכובד של כל המערכת ההלכתית. להיות יהודי הלכתי פירושו להיות תלמודיסט, לחשוב בשפתו של התלמוד ולעכל את כל עולם המושגים של ההלכה על פי אמות המדה שלו. נכון שההלכה התפתחה, אבל התלמוד המשיך לתת את הטון, כמו קול הבס הכבד המייצב את שאר צלילי התזמורת ומודיע לכל מי ששכח באיזה אקורד מדובר כאן בעצם.
מלת מפתח מצאתי אצל אורבך והיא שכיחה אצל רבים אחרים: רלוונטיות.
במלה זו מקופל לדעתי כל התהליך של חיפוש המשמעויות העובר על החברה הדתית. הצעיר הדתי מבקש לעצמו דין וחשבון קיומי, ערכי, על כל מצווה או לימוד. אפשר לראות את זה כחלק מן הגל הספיריטואלי העובר על כל החברה המערבית, ושהגרסה היהודית שלו היא עליית הניאו-חסידות, קבליזם, חיבור לטבע ולפנימיות וכו'. קיצורו של דבר: לפנינו חברה העוברת במהירות מ'תלמודיות' ל'דתיות', ואין לי ספק שככל שירבו מניני 'קרליבך' יתמעטו הלמדנים.
בנקודה מסויימת הוחלט שגם על התלמוד גופו יש להחיל 'רלוונטיזציה' ולהדגיש את לימוד האגדה. ה'קלדרוניזם' וה'אריֹאלון'יזם (הוזכרו לעיל) גם הם חלק מהתהליך למרות שאינם נמנים על הציבור הדתי. יכול אדם לקרוא תשע קריאות תלמודיות ואף לא אחת מהן מחלק ההלכה. ברור לגמרי שגם בנות תוכלנה מהיום ללמוד ולפלפל באגדה או בהלכה 'רלוונטית', למה לא? התלמוד הוא לא מה שחשבתם. הוא כבר לא הבס הכבד הזה, המשפטי, הנודניקי הזה עם ה'ספק ספיקא' וה'שב שמעתתא' שלו, מהיום הוא מאגר הפולקלור ההיסטורי שלנו, יש בו 'קולות' רבים לא קול אחד. מה הפלא אפוא אם גם אצל הבנים הוויות דאביי ורבא הן ביטול תורה, ואילו תשע קריאות תלמודיות הן קיומה?
למרות שאורבך מצהיר שלא עם הגמרא הוא מתווכח אלא עם מלמדיה, חושבני שהוא כן, אלא שהוא לא מעיז לומר זאת בקול אפילו לעצמו, או שהוא פשוט לא מודע שהוא חלק מתהליך. זה לא מקרה שפולמוסים כאלה מתעוררים דוקא בתקופה כזו.
צודק אורבך שלא כולם ראויים לגמרא, אבל לא מן הטעם שרק מעטים יגדלו מן השור והבור להיות גדולי הדור, אלא מן הטעם הפשוט שגם מתמטיקה ואנגלית לא כולם ראויים להן, ובכל זאת הן הן נותני הטון של הישראלי המודרני, מימות 'גמנסיה הרצליה' ועד היום, על טייס אוטומטי.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/3/2007 07:14 |
|
| |
[ממללא,
אני בטוחה שנצליח למצוא לך כיסא, למרות העומס (ובהחלט יש כזה).
אני מסכימה לכך ש"לא הבישן למֵד", אבל לענ"ד גם לא השחצן למֵד.]
|
|
|
|
| נשלח ב-19/3/2007 07:57 |
|
| |
מנהל_משנה
אדרבא,
כבר זמן רב שאני מבקש דוגמאות מדרך לימודו של רג:נ.
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-19/3/2007 09:45 |
|
| |
שלומיילע,
אני ממש לא מסכים. וולוז'ין מעולם לא היתה כאן (אני בספק אם היא היתה שם ).
התלמוד לא היה אהוב יותר בישיבות התיכוניות בשנות החמישים מאשר כיום. אמנם נכון שאז היה ברור שזוהי היהדות וזהו. האידיאולוגיה שמגבה את האפשרויות האלטרנטיביות התפתחה בעידן הספיריטואלי הניו-אייג'י שלנו, אבל האהבה לתלמוד אינה תלויה באידיאולוגיה.
אגב, גם בעולם החרדי אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ. אני לא ממש מאמין שקראתי את הדברים הללו מפי כתבך. האם שם באמת ישנה אהבה רחבת שדרות לתלמוד?
ודאי ראית באחד האשכולות כאן שפעם גרתי בירוחם. יש שם קהילה חרדית עם כמה עשרות אברכים ובני תיירה מן המניין.
בתחילת שהותי שם, ביקשו ממני לתת (=למסור) שיעור ברמב"ן על התורה בערב שבת אחד (מהר מאד זה עבר להם). זכורני שפלפלתי שם בקנייני הבכורה של עשיו ויעקב, מהש"ש ועד הקצוה"ח, ותפרתי זאת לפשט הפסוקים בטוטו"ד כדרכי, כל זאת כשחיוך מאושר על שפתיי ורינה על לשוני. אחרי השיעור ניגש אליי אחד 'מחשובי האברכים' (כך אומרים, לא?) שם ואמר לי שהוא מקנא בי. מששאלתי למה, ענה לי שרואים עליי שאני ממש אוהב את זה. שאלתי אותו: ואתה לא? (מדובר באדם שמקדיש את מירב זמנו ומאמציו ברצינות ללימוד, ונותן שיעורים ומרביץ תורה). וענה לי בכנות: לא ממש, וגם אף אחד אחר סביבי לא ממש אוהב. לפעמים יש לך רגע של נחת, אבל בגדול החיים די מאכזבים ומייגעים.
אין צורך לומר שהוא ראה זאת כבעיה, וזה לא ימנע בעדו מללמוד, בגלל האידיאולוגיה והמצווה וההישגיות החד תחומית בעולם החרדי ובגלל עוד אלף סיבות, אבל זוהי המציאות כפי שהוא ראה אותה.
כמובן אסור לומר את הדברים הללו בקול רם (מחשש העלאת כביסה מלוכלכת בחוץ, שכידוע הבעלים מפגלים בזה בחצי מתיר). וברור שכל האברכים כולם משתוקקים לכל קימה בבוקר לעוד יום של כוילל. אבל בחדרי חדרים, ברגעים של כנות, בכל זאת ניתן לשמוע גם כמה נימות כנות יותר. בישיבות התיכוניות וההסדר יש יותר כנות ומוכנות להעלות דברים על השולחן (גם שם זה לא מושלם, כמובן). תנסה לחשוב על מאמר כמו של אורי אורבך ב'יתד' או 'המודיע', או אפילו על ר' אורי אורבך מכולל פוניבז' (או מירוחם) שכותב זאת ב-YNET.
_________________
מיכי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/3/2007 09:50 |
|
| |
שלויימלע,
אני חושב שהניתוח שלך את החברה הסרוגה לא מדוייק. המודל התלמודי מעולם לא היה מודל דתיות בלעדי של החברה הסרוגה. גם אם בישיבות הסרוגות ניסו לחנך למודל כזה (בעיקר הר"מים החרדיים) זה לא הפך להיות כך בפועל. ההתמרמרות על שעות לימוד ארוכות של גמרא קיימת כבר עשרות שנים ולא נולדה עם הקרליבכיזם, ואני זוכר אותה עוד מאבא שלי כשהייתי ילד. גם המחקרים של בר-לב המנוח הם משנות ה 70.
חוצמזה, במקביל לתהליכי ה'רוחניות' יש בחברה הסרוגה תהליך של התקדמות לימודית מתמדת. יותר ויותר אנשים פותחים דף גמרא, ולא להיפך.
ר' מיכי,
אתה בוחן את התופעות הללו מהכסא שלך בביהמ"ד ולכן מזלזל. נסה לחשוב על זה מנקודת מבט שונה. עו"ד תל-אביבי אמביציוזי, שעובד (כמו כל המשרד) לפחות 10 שעות ביום, יש לו משפחה, ילדים, תחביבים, עייפות וסתם רצון להתרווח על הכורסא ולצפות בטלויזיה - והוא עדיין מקדיש שעה מדי יום לשיעור בדף היומי (ולרוב גם לתפילות), גם אם הוא באמת רק מנקר, זו עדיין תופעה משמעותית וראויה להערכה ואני לא מוצא לה מקבילות במסגרות אחרות. בארה"ב זה כבר קיים הרבה שנים, ובארץ זה הולך ומתחזק בשנים האחרונות.
הפיתרון היחיד לבעיה הוא שהישיבות התיכוניות תאמצנה את המודל של המוסדות העל-תיכוניים, בהם קיים מגוון של מוסדות וכל אחד יכול לבחור לעצמו מה שמתאים לו: ישיבה גבוהה, הסדר כזה או אחר ('משכילי', חסידי, מרכזניקי, 'הלכתי' וכו'), שילובים ומכינות.
למדתי אצל רב אחד שנשא הרבה שנים בתפקיד ציבורי מסויים, והוא טען בהתלהבות שמעולם לא התרגש כמו בפיצוח סוגיא למדנית. חלק ניכר מהתלמידים חייכו בציניות, כן בטח. אני דוקא האמנתי לו. אין לי ספק שיש אנשים שנהנים מזה ברמות שהוא נהנה או ברמות אחרות. דא עקא, יש כאלו שלא יכולים להנות מזה כי הראש שלהם עובד/בנוי לדברים אחרים.
אמשלום,
שחצנות? אני לא מורה לתלמוד, אין לי 'שיטה שלך' ללמד תלמוד, לא מלמד בישיבה תיכונית וגם לא למדתי בישיבה כזו. אין לי שום אינטרס להשתחצן בשבילה, ואני בוחן את העניין באופן ניטראלי. זכותי לחשוב שקלדרוניזם והאלוניזם הוא עקיפה של התלמוד האמיתי. באותה מידה אני גם חושב שבישיבה קטנה ליטאית רמת לימוד התלמוד גבוהה מישיבה תיכונית ממוצעת - האם גם זו שחצנות? האם אי אפשר לדון בסוגיות באופן מנותק בלי להיכנס להעלבויות מגזריות ולתחרות מי יותר שווה?
זה בהחלט משעשע אותי שמוסדות חדשים (שאת יודעת שיש לי הערכה אליהם), שעדיין לא עמדו במבחנים שבהן עמדו הישיבות התיכוניות שהוציאו במשך עשרות שנים מגזר שלם עם אופי מסויים - כבר מנפנים בהצלחה שלהם וחושבים שהם יכולים ללמד אחרים איך אפשר לגרום לציבור גדול ללמוד גמרא, שלא לדבר על התמיהה התמימה איך בכלל אפשר להשתעמם מגמרא (ומקבילותיה: אצלנו בחתונות כולם נהנים ומרוכזים, אצלנו בתפילות אף אחד לא מדבר וכולם נהנים, אצלנו בברית מילה הילדים בכלל לא בוכים וכו'). לא יודע אם זו שחצנות, תמימות או היתממות, בכל אופן, זה נשמע מאוד לא משכנע ולא שונה בהרבה מטענות ה'אין כמו השבת/משפחה/זוגיות/ החרדית הנפלאה' המאוסה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/3/2007 09:58 |
|
| |
ממללא,
אתה צודק, מנסיון קשה מאד ללמוד אחרי יום עבודה, אפילו למי שאינו מחזיק טלביזיה בביתו.
ייש"כ על הטיעון נגד אלו שעדיין לא עמדו במבחנים.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/3/2007 10:12 |
|
| |
ממללא,
היכן ראית שטענתי כי למוסדות ה"חדשים" יש מה ללמד את ה"ישנים"? מה שטענתי הוא של"ישנים" יש מה ללמוד מה"חדשים" ויש בזה הבדל גדול.
הייתי הראשונה להודות בכך שיש הבדל מהותי בין חינוך פורמלי (ישיבה, בי"ס וכו') לבין בלתי פורמלי (בית מדרש וכו'), וברור לי שלא רק שהקהל שונה מהותית, כך גם שיטות הלימוד אחרות. למרות כל זאת, אני בהחלט מאמינה שאפשר ללמוד אלה מאלה.
אני ממש מצטערת שאינך מאמין לי שלימוד גמרא באמת מעניין אותי. זבש"ך.
השיטה שלך (וכאן היא באמת שלך) לערבב הכל בהכל, ולהתווכח על דרכי לימוד שונות באמצעות טיעונים כנגד חתונות רפורמיות, פשוט לא מובנת לי. לא מובנת לי גם התמיהה על העלבון - אם מתעקשים להעליב אותי, אני נעלבת.
[אולי זה בגלל שלא למדתי אף פעם בישיבה (מסתבר, שגם לזה יש כמה יתרונות).]
תוקן על ידי אמשלום ב- 19/03/2007 10:12:42
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/3/2007 10:17 |
|
| |
ממללא,
כתבתי שאני לא מזלזל, וזה לא היה באירוניה (הבדיחה שהוספתי אח"כ לוותה באייקון). ובכל זאת ברור שזה לא מפאת העניין אלא מפני תחושת החובה (גם בה אני לא מזלזל, אבל נושא הדיון שלנו היה האהבה ללימוד).
אולי לא ידוע לך, אבל אני מעולם לא למדתי יום שלם בישיבה (כשהייתי, בגוש, לא למדתי). תמיד עשיתי זאת במקביל ללימודים/עבודה. על כן אני רחוק מזלזול במאמץ הנדרש ללימוד רציני אחרי העבודה. ובכל זאת, אהבה אינני רואה כאן.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/3/2007 10:35 |
|
| |
ר' מיכי,
כולי תקוה שההצהרה החגיגית של האברך מירוחם על כל מי שסביבו, אינה פרט המידע היחיד שמגבש את דעתך על האהבה ללימוד התלמוד בין תלמידי הישיבות החרדיות.
אם יורשה לי קצת סדר:
1. אין שום מקצוע לימודי שאהוב על הציבור כולו. בכל תחום ותחום, מעטים מתחברים מעצם טבעם לנושא והרוב לומדים אותו דרך הכרח ואילוץ. הוא הדין ללימוד התלמוד. שלושים נערים מתחילים את דרכם בישיבה קטנה, מקצתם אוהבים את הלימוד ושמחים בו, ואילו רובם נסחפים עם הזרם.
2. ההבדל נעוץ במגמה. בכל המקצועות, אין צורך להאהיב את הלימוד על התלמידים יותר משנצרך כדי למנוע את אי התפתחותם הסבירה בו. כלומר, די שיבין התלמיד את הצורך הטכני בלימודים כדי שישקיע בהם עד תומם.
לא כן בלימוד התלמוד. כיון שלימוד התלמוד בחברה דתית אינו מקצוע ככל המקצועות, אלא מרכיב חינוכי ראשון במעלה לפיתוח אורח חייו הדתי, ההלכתי והתרבותי של האדם, על כן מטרה נשגבה בעיני המורים להאהיב את הלימוד יותר ויותר על התלמידים כולם, לא רק על אלו שמטבעם נמשכים לו.
3. המלאכה הזו, להאהיב את הלימוד אצל התלמידים היתה תמיד בראש מעיינם של המחנכים ועודנה. היא אינה מטואטאת או מוצנעת, והיא מטרידה ומעסיקה את הכל באופן פרטי ובפומבי.
הבעיה מתחילה בדרכי היישום שלה. כיון שהמבנה הישיבתי החרדי הוא שמרני, לכן עם כל הרצון הכן, אין למחנכים פתרונות של ממש כיצד להאהיב את הלימוד. תפיסת העולם השמרנית היא שכביכול קיימת דרך אחת בלבד ללימוד התלמוד, היא דרך הלימוד הישיבתית-ליטאית, ועלינו לנסות למשוך אליה תלמידים רבים ככל האפשר. המציאות היא שזה לא כך. תלמידים רבים (ממש לא כולם כדברי אותו אברך, אך בהחלט רבים מאוד) אינם מוצאים טעם בדרך הלימוד הישיבתית, ואף אם משקיעים בה מתוך רצון תמים להיות 'בסדר', או להצליח בחברה, עדין הם אינם מתחברים ללימוד.
זהו, מנקודת מבטי, תיאור הקורה כיום בישיבות החרדיות. מדברי הכותבים שלפניי אני למד שביסוד הענין אין המצב בישיבות התיכוניות שונה במהותו, אלא ששם דרכי הפעולה עשירות יותר, כי התפיסה פחות שמרנית.
רודולף
|
|
|
|
|
|
