הרהורים בעקבות מינויים של הדיינים החדשים

ללמוד מן החרדים

א.

נפילת מעוזי הרבנות הראשית בידי גדולי מתנגדיה משכבר הימים החרדים הלא-ציונים מעוררת מטבע הדברים תחושות מצוקה בקרב מייסדיה אנשי הזרם הדתי-ציוני. לאורך עשרות שנות קיומם היוו מערכות השפיטה והכשרות של הרבנות הראשית לא רק מוקד כוח פוליטי אלא גם מקור גאווה ויוקרה רבנית תורנית לציונות הדתית. מכיוון שכך הרי השתלטות החרדים נתפסת לא רק כתוצאה של תככים כוחניים וניצול חולשתה הפוליטית של הציונות הדתית המפולגת סביב שאלת יהודה ושומרון; אלא גם (ואולי בעיקר?) כתבוסה צורבת לשאיפות הציוניות-תורניות וכעוד הוכחה לטענת החרדים להיותם מחזיקי לימוד התורה הבלעדיים בעם היהודי.

זאת ועוד, מייסדי הרבנות הראשית ראו את סיבת קיומה באיזון בין מחויבות להלכה האורתודוכסית מחד גיסא לבין הזדהות עם המפעל הציוני החילוני מאידך גיסא. איזון שביר זה, פרדוכסלי ובלתי אפשרי ככל שיהיה, הוא זה שהצדיק את קיומה של הרבנות הראשית. השתלטות החרדים שאינם מזדהים ומחויבים לישראליות מעמידה בסכנה את הלגיטימציה הציבורית האמורה להיות לרבנות והופכת אותה, בתהליך מתמיד ושוחק, לעוד מוקד כוח פוליטי סקטוריאלי חסר כל יכולת השפעה על החברה הישראלית. ממילא, השתלטות החרדים נחווית לא רק כגניבת מוקד כוח אלא בעיקר כהשתלטות עוינת שסופה ומטרתה בחורבנה מניה וביה של הרבנות. מינויו של הרב מצגר, דמות חסרת כל חשיבות תורנית, לרב הראשי בידי חצרו של הרב אלישיב נתפסת גם כן כניסיון מוצלח (מוצלח מדי?) להציג ללעג ולקלס את מוסד הרבנות הראשית על קרבו וכרעיו.

אך מעבר לתחושות המחנה המובס עולה כמובן השאלה באשר למניעי החרדים בעניין זה. ככלות הכל, זיהוי הרבנות הראשית עם המפעל הציוני היה מקובל גם על החרדים והוביל על כן להחרמתה על ידם. קירות מאה שערים הם עדים אילמים למאות פאשקווילים, ימי צום ועצרות מחאה, שליוו את מאבק החרדים ברבנות הציונית, המוקצית ככלי שמלאכתו לאיסור. הזיכרון החרדי עמוס בהתבטאויות חריפות של גדולי הדורות הקודמים, ר' י"ח זוננפלד והרב מבריסק, כנגד הרבנות הראשית מחמת זיהוייה עם הציונות ומאוחר יותר עקב ההכשר שהיא העניקה לשירות הלאומי על-אף התנגדותם הנחרצת של החזון איש, ר' איסר זלמן מלצר ואחרים.

אם כן, מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר? מתי בדיוק התבצע המהפך בעמדה החרדית באשר לרבנות הראשית? ולמה לא הודיעו לנו על כך? לשון אחר: הצופים מבחוץ מצפים לאיזה מצע מפורט שבכוחו לנמק את המעבר מהחרמה לכדי ניסיון לכבוש את המלכה עמי בבית - אך לשווא. הקורא את העיתונות החרדית בכלל ואת מדורי 'ההשקפה' בפרט עומד נדהם למול ההתעלמות מכל ניסיון להסביר את העמדה החרדית ההפכפכה. כך חגגו בעיתונות החרדית את ניצחון המועמדים החרדים על יריביהם הציוניים במינויים לדיינות, ולא חלו ולא הרגישו כלל לזכר המורשת האידיאולוגית המחרימה את הרבנות הראשית.

התעלמות זו, לצד בחירתו של הרב מצגר, מביאה את המחנה הדתי-ציוני לראות בהשתלטות החרדית סוג של אופורטוניזם פוליטי, ותו לא. עוד ניסיון של החרדים לבצע את מה שהם הכי מצטיינים בו: ג'ובים תורניים למקורביהם ללא מחויבות כלשהי.

אך למרות שיש צדק מסוים בתיאור זה, הרי דומה שהוא מרדד ומפספס את השינויים בעמדה החרדית. יותר מכך, התיאור עושה עוול לפרגמטיות הבסיסית של האידיאולוגיה החרדית המצליחה לשלב, בצורה מסתורית במקצת, התנגדות עיקשת לציונות יחד עם אדישות אידיאולוגית וגמישות פוליטית. פרגמטיות שהצלחותיה האדירות מחייבות את יריבי החרדים להתחקות אחריה ולא להתפתות אחר הכללות שמטרתן להכות על חזהו של היריב ולטפוח על השכם העצמי.

ב.

בכדי להתחקות אחר שורשי הפרגמטיות החרדית נזקקים אנו לתיאור עמדותיהם של מנהיגיה הגדולים של החרדיות בשנים הראשונות למדינת ישראל – ר' אברהם ישעיה קרליץ (החזון איש 1873-1953) ור' יצחק זאב סולובייצ'יק (הרב מבריסק 1886-1959).

החזון איש החל את מעורבותו בפעילות ציבורית עם עלייתו לארץ מליטא בשנת 1933. מיד לאחר עלייתו הפנו גדולי ליטא, ר' חיים עוזר גרודז'נסקי ור' אלחנן ווסרמן, את הפונים אליהם בשאלות הקשורות ליישוב בארץ אליו. מאז ועד פטירתו אופיינה עמדתו של החזון איש בהנחת דגש על בניית מוסדות תורה מחמירים לצד אדישות אידיאולוגית באשר לשאלת היחס לסמלי הציונות. חוקר ההגות החרדית והביוגרף של החזון איש, ד"ר בנימין בראון, אפיין את עמדתו כ"מעבר מהתבדלות פוליטית אל התבצרות תרבותית". (ב' בראון, "מהתבדלות פוליטית להתבצרות תרבותית: החזון איש וקביעת דרכה של היהדות החרדית בארץ-ישראל", מרדכי בראון וצבי צמרת (עורכים), שני עברי הגשר: דת ומדינה בראשית דרכה של ישראל, ירושלים, יד יצחק בן צבי).

כך כשעמדה על הפרק שאלת האיחוד הפוליטי בין אגודת ישראל לתנועת המזרחי בשנת 1937 ולנוכח חילוקי הדעות הקוטביים בנידון בתוך המחנה הרבני האגודאי שאל ר' חיים עוזר את החזון איש לדעתו. החזון איש התנגד לאיחוד. אך בניגוד חריף לשאר המתנגדים אשר העלו את חילוקי הדעות האידיאולוגים בשאלת הציונות על ראש שמחתם - הדגיש החזון איש דווקא את החפיפניקיות של אנשי המזרחי בקיום המצוות המעשיות בחיי היומיום. במכתבו לר' חיים עוזר התייחס החזון איש לאנשי המזרחי תחת הכינוי "הדת והחיים" כשמו של הרומן המשכילי הנודע מאת ר"א  ברוידס:

כשבאים לדון על דבר החיזוק [של הדת] פוגשים בפירודים [בין המזרחי לחרדים], כגון: לדעת 'הדת והחיים' צריך להעלים עין מחליבה בשבת, שאין הציבור יכול לעמוד, וכן בעבודה בנמל, וכן בהספקת מים והספקת החשמל, ובכלל במקום הדחק יש להעלים עין אף בקטיף בשבת, ובכלל אין להרבות בקטטות בשביל חילול שבת, וגדול השלום, ובמקום שאין צריך חיזוק אין צריך שתוף (פאר הדור, חלק א', עמ' שלד').

האדישות האידיאולוגית של החזון איש באה לידי ביטוי גם כן בשאלת הפרישה מכנסת ישראל שהסעירה את המחנה החרדי בארץ ישראל בשנת 1935. כידוע בהונגריה ובגרמניה פרשו הקהילות האורתודוקסיות מכלל הקהילות הלא-אורתודוקסיות והנהיגו קהילות נפרדות לחבריהם על כל הכרוך בכך, למן מיסים ועד בתי כנסת ובתי קברות נפרדים. לעומת זאת, בליטא וברוסיה ישבו החרדים יחד עם הציונים והבונד באותן קהילות ואף התמודדו אחד נגד השני בבחירות על מועצת הקהילה. עם השתלטות הציונים על היישוב היהודי בארץ ישראל עלתה שאלת הפרישה: האם לחייב את החרדים, בהתאם למודל ההונגרי, לפרוש מהיישוב היהודי ולהקים מערכות מיסים וכשרות נפרדות? או, בהתאם למודל המזרח-אירופי, להשתתף ביישוב היהודי ולהיאבק מבפנים?

מנהיגי המחנה הקנאי באגודת ישראל, הרב דושינסקי ור' אלחנן ווסרמן, הטיפו לפרישה. אך העולים החרדים בשנות השלושים התקשו לעמוד במחיר הכלכלי של ניתוק מהמוסדות הציוניים ששלטו ביישוב. וכאן נכנס החזון איש שעל אף התנגדותן הנחרצת לציונות נקט בעמדה פרגמטית המדגישה את בניית מוסדות התורה ומתעלמת מהזירה הפוליטית וסמליה. במכתבו לר' אלחנן ווסרמן כתב החזון איש: "סוף סוף אין ביד האגודה [אגודת ישראל] להצר צעדי המהרסים במרחבי הארץ על שדה חנוכם אף כמלא שערה, והרבנים שהכריעו לעצמם לקבל משרת רב מבלי משים לב כלל לחובת היציאה, עושים הרבה פעלים לתורה, ובעת אחרונה נפתחו בס"ד הרבה בתי תלמוד תורה וישיבות ע"י הרבנים האלה" (קובץ אגרות חזון איש, חלק ג', מכת' קיא').

לפי בנימין בראון, הנחות המוצא הקנאית של ר' אלחנן היו מקובלות במלואן על החזון איש והם נחלקו רק בזיהוי מוקדי המאבק: "לפי קריאת המפה של החזון איש, זירת המאבק האמיתית איננה הזירה הפוליטית, אלא הזירה החינוכית-תרבותית. הדבר החשוב באמת הוא ביצור חיי הדת, ולא הצעדים הפוליטיים. במילים אחרות: עדיף המהלך המעשי על פני המהלך הסמלי-הפגנתי. את השימוש בכוח יש להשאיר לציונים. היהדות החרדית צריכה לשקוד על הרוח, בפעילות חינוכית מינורית ולא במעשי קנאות".

אך עמדת ההתבצרות התרבותית לא הייתה היחידה באיזור. למולה התייצבו הקנאים הירושלמים והרב מבריסק שדגלו בהמשך המאבק נגד הסמלים הציונים. וכך בעוד החזון איש נתן את ברכת הדרך לתלמידיו להקים ישיבות הסדר ומדרשות (הרב גולדוויכט בכרם ביבנה והרב יגל במדרשיה בפרדס חנה) הרי הרב מבריסק הכריז מלחמה על סמלי הציונות הדתית ובראשה הרבנות הראשית.

העמדה החרדית התנודדה לאורך השנים בין שתי הגישות שלעיל. לאחר פטירת החזון איש והרב מבריסק ועד התחלת שנות השבעים לא קם עוד לחרדים מנהיג מלכד וההנהגה החרדית הורכבה מאוסף דמויות למן ר' אהרן קוטלר מלייקווד ור' חיים שמואלביץ הליטאיים ועד הרב מטשעבין והבית ישראל מגור החסידיים. אך בהתחלת שנות השבעים פורץ הרב שך כמנהיג שיקבע את ההשקפה החרדית עד מספר שנים לפני פטירתו בשנת 2001.

אפשר לאפיין את יחסו של הרב שך לציונות לאור שתי הגישות לעיל. מצד אחד הוא המשיך את דרכו של החזון איש בהדגשת ההתבצרות התרבותית ובהקמת מוסדות תורה אך מצד שני, בניגוד לחזון איש, נהג הרב שך לשלם מס שפתים למורשת הבריסקאית הקנאית בצורת הפגנות, מחאות ונאומים. היו כמובן גם הבדלי אופי בין השניים. החזון איש תיעב מחלוקות ומהומות וממכתביו משתקפת דמות עדינה ורגישה הסולדת ממאבקים חסרי תוחלת. למלחמות הדת יצא החזון איש רק כשהציונים גררהו בעל-כורחו לכך ורק כשהיה סמוך ובטוח בכוחו לנצח, דוגמת מאבקו הגדול האחרון נגד השירות הלאומי.

לעומת זאת, נאומים והפגנות רטוריות נגד הציונות ושותפיהם הדתיים היו לחם חוקו של הרב שך. כך לצד תמיכתו בממשלת בגין והקמת תנועת ש"ס נהג הרב שך לשאת מפעם בפעם נאומים אידיאולוגיים חוצבי להבות אש. כשנפטר רבם של הקנאים, ר' יואל מסטמר, ספד לו הרב שך נרגשות: "כולנו, כל אחד לפי דרגתו, צריכים להתבונן דאזל גברא דמסתפינא מניה, הוא היחיד אשר פחדו ממנו... האדם הזה שאנו עסוקים בהספדו עד כמה עצר ושמר על גבולות 'ואבדיל'... לא ירדנו לסוף דעתו בדרכו, לא חונכנו בזאת, אולם הוא הבין כך לחוות דעתו בדרך זו, וכולם הושפעו ממנו בעקיפין, ואלמלא הוא מי יודע לאן היינו מגיעים" (מכתבים ומאמרים, חלק א', עמ' סד').

לאור המחויבות האידיאולוגית של הרב שך לרבותיו הבריסקאיים, ולו כמס שפתיים גרידא, קשה לדמיין אותו כמכריז מלחמת קודש לכיבוש הרבנות הראשית מידי הציונות הדתית. אולי אפשר לראות את הרב שך כמבשר את התהליך בתמיכתו, בבחירות בשנת 1993, בהרב לאו כנגד הרב שאר ישוב-כהן הציוני. אך לא הרי מה שנעשה רק לפני עשור בדיעבד וכלאחר יד, כהרי מלחמת הקודש שכולם מחויבים לצאת לקראתה אשר הוכרזה בידי חצרו של הרב אלישיב בתקופה האחרונה.

ג.

קשה לייחס את השינוי בעמדה החרדית באשר לרבנות הראשית לגורם יחיד ובלעדי. מטבע הדברים יש כאן תהליכים מתמשכים וגורמים שהשפעתם נעוצה דווקא בהיותם סמויים מן העין ממודעותם של החרדים עצמם. אך מעל כל הגורמים האחרים בולטת כאן השפעתה ההולכת ומתמשכת, ספק מודעת ספק לא מודעת, של ש"ס על המנהיגות הליטאית-אשכנזית. ש"ס, שהוקמה בברכתו ובסיועו הפעיל של הרב שך כסוג של 'שאבעס גוי' שתפקידו להוציא את הערמונים מהאש בשביל המנהיגות הרבנית האשכנזית, מציגה מודל של שיתוף מלא בישראליות תוך אדישות מוחלטת לשאלת הסמלים הציוניים. הרב שך עצמו שאסר על שליחיו בכנסת לשמש כשרים בממשלה התיר זאת לתלמידיו מבין חברי הכנסת של ש"ס, ובכך נתן הסכמה שבשתיקה למודל השסניקי.

במובן הזה יש לראות את ש"ס כרנסנס של תנועת פא"י שעברה ובטלה מן העולם. בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל זכתה פא"י להשפעה אדירה ואף התמודדה בבחירות וזכתה לשני חברי כנסת. פא"י הייתה שותפה מלאה ביישוב הישראלי, בעיקר בהקמת יישובים וקיבוצים, אך ללא הזדהות עם הסמלים הציונים. בראשית דרכה זוהו ראשיה עם החזון איש עד שהמרו את פיו בשאלת הפרישה מהממשלה בתקופת חוק השירות הלאומי. פא"י לא השכילה לטפח הנהגה רבנית ומוסדות תורניים וכך הזניחה את הדורות הבאים שרעו בשדות זרים, מרביתם בישיבות הליטאיות ומקצתם פנו לציונות הדתית.

אך אם פא"י בטלה מן העולם הרי ש"ס עולה ופורחת וההישגים האדירים שלה עוררו מן הסתם את תאבונם של המנהיגים האשכנזים הצמאים גם כן להשפעה ולג'ובים תורניים למקורביהם.

לכך יש להוסיף גם את דמותו של מנהיג הליטאים לאחר הרב שך הלא הוא הרב אלישיב שצמח בערוגות בית הדין הרבני העליון. מנהיגותו של הרב אלישיב הייתה ונותרה תעלומה מציקה: איך הפך חתנו של רב האסירים, ר' אריה לוין, ומי שאת חופתו העמיד לא אחר מאשר הראי"ה קוק, למייצג הקו הליטאי הנוקשה באשר לחוק טל ונושא התעסוקה והלימודים האקדמיים? איך הפך מי שמונה לבית הדין העליון בידי הרב הרצוג למנהיג העולם הליטאי? ואם נוסיף לכך את אישיותו המסתגרת והסגרירית, בניגוד להרב שך הבוער כולו וחי ממחאות למחלוקות, הרי החידה רק מתעצמת.

כך או כך, בכל מה שקשור להשתלטות החרדית על הרבנות הראשית יש מן הסתם לרב אלישיב תפקיד מכריע. מי שהתפטר מבית הדין הרבני העליון בעקבות שערוריית 'היתר הממזרים' וחילוקי דעות עם הרב גורן שב עתה כמנצח באמצעות נציגיו המתמנים לתפקידים הבכירים ברבנות. כשהפרגמטיות החרדית הבסיסית מאבטחת את האגפים מפני העלאה באוב של מורשות אידיאולוגיות קנאיות התפנה הרב אלישיב לכיבוש הרבנות הראשית מידי יריביו הציוניים. אומנם נותרו כמה כיסים אידיאולוגים הרואים את הרבנות הראשית כמוסד מוקצה, אך אלה בטלים בשישים.

כדוגמא לשרידים אידיאולוגיים המותאמים מחדש לצרכים הפרגמטיים אפשר לציין כאן לסדרת הספרים הביוגרפית על ר' יצחק זאב סולובייצ'יק, שחוברה בידי הרב שמעון מלר תחת השם "הרב מבריסק", העוברת בשתיקה תמוהה על מלחמתו המפורסמת בהיכל שלמה. יותר מחצי הכרך השלישי, שיצא לפני כשנתיים, הוקדש למלחמות הרב מבריסק בציונות, אך דווקא מאבקו המפורסם ביותר נגד הרבנות הראשית הוא בגדר 'בל יראה ובל ימצא'. ואכן שמועות עקשניות ברחוב החרדי טוענות שהמחבר נמנע מלהזכיר את כל הפרשיה מחשש שיבולע לו מידי חצרו של הרב אלישיב.

באורח פרדוכסלי במקצת הרי דווקא המלחמה על הרבנות הראשית מסמלת סוג של ישראליזציה של המחנה החרדית. ישראליזציה שלפני שני עשורים קשה היה להעלות אותה על דעתנו. יריבי החרדים נוהגים להציג את בחירתו של הרב מצגר כהוכחה לניסיונם להחריב את הרבנות הראשית מבפנים. אך מעבר לקתרזיס שהאשמה זו מאפשרת לאנשי הציונות הדתית הרי לא ברור כלל וכלל שכך הם אכן פני הדברים. ברור הוא כי הרב אלישיב מעדיף בובה מצייתת דוגמת הרב מצגר על פני אישיות תורנית ממדרגה ראשונה, דוגמת הרב יעקב אריאל, התומכת בהיתר המכירה. אך מצד שני, המאשימים מתעלמים מכך כי הרב מצגר, עקב קשריו עם מפלגת העבודה, היה המועמד היחיד שבכוחו להביס את הרב אריאל. לו יכול היה הרב אלישיב להציג אישיות חרדית תורנית בעלת סיכויי בחירה הרי ללא ספק הוא היה מעדיף אותה על פני הרב מצגר.

כאן המקום להעיר באשר לקושי העומד בפני אנשי הציונות הדתית בבואם להתמודד עם החרדים. הוגי הדעות של הציבור הדתי ציוני אמצו לעצמם אשליה נוחה ולפיה שורשי המחלוקת בינם לבין החרדים נעוצים בוויכוחים סביב נושאים לאומיים. אך אם נשוב לאיגרתו של החזון איש לר' חיים עוזר שצוטטה לעיל, הרי בעיני החרדים הקו המפריד בינם לחברה הדתית-ציונית איננה הלאומיות אלא 'החפיפניקיות' הדתית בשמירת המצוות. להוגי הדעות הציוניים הדתיים נוח להתפלמס עם החרדים סביב הניכור לעם ישראל וההשתמטות מהשירות הצבאי. ככלות הכול, כאן בדיוק טמונה העליונות הדתית-ציונית על פני החרדים. אך הם מתעלמים מהביקורת החרדית על מידת דתיותם, מספר המתחלנים מקרב בוגרי מערכת החינוך הדתית וממילא חולשת כוח ההורשה היהודי שלהם.

לעומת קנאי ירושלים וחסידי סטמר המאשימים את הציונות הדתית בעבודה זרה בשיתוף ועבירה על שלושת השבועות, הרי נטיית רוב ההוגים החרדים לאמונה תמימה ולאדישות תיאולוגית מונעת מהם עיסוק משמעותי מדי במושגים מטאפיזיים החביבים על ר' יואל מסטמר ושאר הקנאים. ביסוד הביקורת החרדית על 'המיזרוחניקים' נמצאים אובססיית הנצח וערך ההורשה. בעיני החרדים, מבחן ההורשה היהודי הוא הקריטריון העיקרי: במידה שהצלחת להוריש את יהדותך בה במידה אתה יהודי. התודעה ההיסטורית החרדית מצדיקה את הנחת ערך ההורשה במרכז על ידי התפלמסות עם תופעות יהודיות, למן חצרני ספרד הימי-בינימית ועד משה מנדלסון ותלמידיו, שלא הצליחו להוריש את יהדותן והתבוללו. ברוח זו נהג הרב שך לצטט תדיר בנאומיו את ר' יוסף יעב"ץ ממגורשי ספרד שכתב לאחר הגירוש: "ורוב המתפארים בחכמה השתמדו ולא הלכו בגלות. רק הנשים ועמי הארץ והפשוטים מסרו נפשם". וכך לעומת 'המיזרוחניקים' התמימים המתבטלים בפני כל הוגה נועז וסינתזה מורכבת מבית מדרשם של מכון הרטמן (סינדרום הירשנזון), הרי בעיני החרדים אין חדש תחת השמש. כאז בספרד הנוצרית כן עתה בארץ ישראל: השמאטעס האופנתיים עורכים כנסים ומקימים רעש במכון הרטמן אך היהדות שבכוחה להוריש את עצמה ועתידה לשרוד שוכנת רק בישיבות הליטאיות ובחצרות החסידיות. העובדה שגדול ההיסטוריונים של תולדות היהודים בספרד הנוצרית, יצחק בער, מקבל את עדותו של ר' יוסף יעב"ץ כמהימנה מלמדת שצריך להתייחס קצת יותר ברצינות לטענות החרדים על הנצח.

אם כן, כל עוד ימשיכו הדתיים-ציונים להשלות את עצמם באשר למרכזיות 'הסיפור הלאומי' במאבקם עם החרדים הרי יאלצו להתמודד עם עוד הפתעות שהחרדים מכינים להם בדרכם לכבוש מוסדות ציוניים שרוקנו ממשמעותם.

ד

אך דומה כי העלילה האמיתית מאחורי כיבוש הרבנות איננה הפרגמטיות החרדית אלא דווקא שורת התבוסות של הציונות הדתית בקרב על מעוזי הרבנות שאותם היא הקימה והם נתונים עתה בידי זרים. גם כאן עומדים אנו בפני שאלת הפער בין הצורה שבה בוחרת המנהיגות הדתית לראות את הסיפור לבין המציאות הקצת יותר כואבת. רבני הציונות הדתית מתארים את נפילת הרבנות הראשית בידי החרדים כתוצאה של אגרסיביות פוליטית חרדית אופיינית המנצלת את החולשה הפוליטית של המחנה הדתי-ציוני שעקב הפילוג הפנימי סביב שאלת יש"ע איננו מסוגל למצות את כוחו. לכך צריך להוסיף את הציניות הפוליטית של המפלגות החילוניות הכורתות ברית עם החרדים לבחירת רבנים מחמירים למרות האינטרס הציבורי שבמינוי רבנים מתונים השואפים להתמודד עם בעיות העגונות וקבורת גויים וכדומה.

בלהט הנהי ובכי לא חלו ולא הרגישו הרבנים כי יש משהו פתטי בקינות המרות על האגרסיביות החרדית כשהן מושמעות מצד בני המחנה הדתי-ציוני שעדיין לא הואילו להכריע בנפשם האם הם ציבור הנלחם על מוקדי כוח או שחשוב להם יותר להיות מורכבים ולהצביע לגמלאים או לליברמן ובכך לעשות רושם על השד יודע מי ולמה. מרוב נטייה למורכבות עצמית ולנרקיסיזם שכחו המיזרוחניקים החביבים שמימינם נמצא מחנה מגובש התופס את עצמו כמיעוט במצור הנלחם על חייו ואיננו מעסיק את עצמו לא בהרהורים קיומיים בשאלת מי אני ומה אני וגם לא בציטוטי פוקו ודרידה. אין משהו יותר מגוחך מלשמוע את הקינות על כיבוש הרבנות בידי החרדים כשהן באות מצד אישים הגאים באדישות הפוליטית שלהם ובכך שלא הצביעו למפלגה דתית. כלום ציפו מליברמן או מהגמלאים שילחמו כנגד החרדים? או שהחרדים יואילו להכיר באדישות הפוליטית של יריביהם ולוותר על האגרסיביות שלהם? במילים אחרות: שהחרדים יפסיקו להתנהג כחרדים בכדי שהמיזרוחניקים יוכלו להמשיך לבחור לגמלאים בלי לחשוש שיגנבו להם את הרבנות הראשית שממילא לא מספיק חשובה להם בכדי להתאחד סביבה.

זאת ועוד, בסבך הצדקנות העצמית והנהי ובכי לא נתנו רבני הציונות הדתית את דעתם לשאלה המתבקשת מאליה: האם ניצחון החרדים משקף לא רק תככים פוליטיים אלא גם את עוצמתם התורנית המביאה את רבני הציונות הדתית להתבטלות עצמית בפניהם? המבקש בדברי הרבנים הדתיים אחר התהייה איך נפלו מעוזיה התורניים של הציונות הדתית בידי החרדים ובמה זה מחייב את האליטה התורנית לחשבון נפש עצמי – יעלה חרס בידו. דומה כי רבני הקולנוע מצוהר ומצטטי פוקו ודרידה מישיבת שי"ח ובית מורשה חברו יחד למורי התנ"ך מהר עציון ולומדי 'ליקוטי מוהר"ן-מי השילוח' מישיבת עותניאל במטרה להשכיח את השאלות הבנאליות הדנות בפערים בין המחנות באשר למעמד הידע התורני המיושן והלא אופנתי בש"ס ופוסקים.

האין נפילת הרבנות הראשית בידי החרדים מצדיקה מניה וביה את טענתם כי למיזרוחניקים לא אכפת מלימוד התורה והם אינם מכבדים את הרבנים שלהם? ככלות הכל, העובדה שהציונות הדתית לא הצליחה לגייס כוח פוליטי לשמור על נכסיה התורניים מלמדת יותר מכל שהם לא חשובים לה כל כך. לו היו חשובים לה האם לא היו מתגמשים פוליטית במטרה להשאיר את הרבנות הראשית בידיהם?

כבר לפני עשרים שנה תיאר פרופ' אליעזר שביד, במאמר בגיליון הראשון של כתב העת 'נתיב', את מעברה של החרדיות, בשליש האחרון של המאה הקודמת, ממגנה למתקפה. הוא ייחס זאת לקריסת האידיאולוגיות ולכך שה'חוץ' לא רק שאיבד את כוח משיכתו לחברי הקהילה החרדית אלא הוא אף מרתיע אותם. בניגוד לחוקרים שראו את המתירנות כאיום על החרדיות טען שביד כי החרדיות מנצלת את הריקנות התרבותית המערבית בכדי להציע אלטרנטיבה קהילתית ערכית. הוא הצביע על הקלות הבלתי נסבלת שבה תופסים החרדים את ההחזרה בתשובה, על הטיעונים הגסים חסרי העומק האינטלקטואלי, כמלמדת אותנו על תודעתם שהתרבות הסובבת אינה מעמידה אתגר אינטלקטואלי רציני שקשה להתמודד אתו. מכאן הסיק שביד כי הצלחת החרדיות מחייבת את הנאבקים אתה ונגדה על נשמתה של מדינת ישראל לראות בה תופעה המאלצת את החברה המודרנית לעמוד פנים אל פנים אל מול חסרונותיה:

אלה הנאבקים בחרדיות יכולים לראות בה, כבאספקלריה מגדילה, כמה וכמה מן המאפיינים הפחות חיוביים של תרבותם ומוסרם שלהם. יתר על כן, כדי להיאבק ביחס השלילי והמעוות של החברה החרדית אל הסביבה הנושאת אותה ומאפשרת את קיומה, חייבים אלה הרואים את עצמם אחראים לחברה הכללית, ומכוח זה גם מיצגיה ומנהיגיה, להתמודד קודם כל עם אותם תהליכים שליליים המצמיחים מתוך חברתם את החרדיות כתגובת נגד רלוונטית, וחוזרים ומחזקים אותה אחר כך במישרין, על ידי יצירת דפוסים חינוכיים, השכלתיים ופוליטיים רדודים, שהמנהיגות החרדית משתמשת בהם במאבקה להרחבת השפעתה.  

דומה שהשעה כשרה למנהיגי הציונות הדתית לחדול לקונן ולהיגמל מנטייתם המגונה להיות מופתעים מחדש מכך שהחרדים מתנהגים כמו חרדים ולא כמו רוקדי מה יפית מנומסים ממכון הרטמן. רק תועלת תצמח מכך שיפנו במקום זאת לערוך בחינה עצמית בשאלת מעמדם של הרבנים והידע התורני בציונות הדתית. לו נפלו מעוזי הרבנות בידי יריביהם החרדים רק בכדי להזכיר להם זאת – דיינו.

השלטון של המפד"ל בממסד הדתי היה למראית העין בלבד. בסופו של דבר, רוב הדיינים היו מהטיפוס של הדיינים מהסוג החרדי שמונו לאחרונה (כלומר, יישובניקים או תיכוניסטים שעברו לחברון).

הכישלון הגדול ביותר של החוגים הסרוגים הוא אולי בנוגע להנהגת הרה"ר בשתי המערכות האחרונות. אבל, שוב כפי שצויין במאמר הרב לאו ו(להבדיל, לדעתי) הרב מצגר לא היו מתמנים אם לא היו להם קשרים והכרה בעולם החילוני, מעבר לדיל החרדי.

האם יש לחרדים ערובה שבכל מערכת בחירות הם יצליחו למצוא דמות פופלארית כמו הרב לאו או לחילופין דמות מקושרת כמו הרב מצגר?

מצד שני, המפד"ל לא השכילה להעמיד מולם רבנים פופולאריים והתעקשו על הרב אריאל שהוא ת"ח גדול, אבל לא מוכר בציבור מעבר לציבור שלו (אפילו החרדים הופתעו לגלות שהוא בכלל נגד היתר מכירה).

נניח שהמפד"ל הייתה מעמידה מועמד יותר פופולארי ופחות מזוהה כלמדן - האם ברור שהוא היה מפסיד?

נניח שבעתיד המפד"ל תציג את אחד מרבני צהר היותר פופולאריים מול מועמד חרדי - האם, גם במצב הכוחות העכשווי, ברור שהם יפסידו?

ד. חרף צערו הרב מאוד של רוז על מה שקורה בישיבות עתניאל או הר עציון, המציאות היא שיש בישיבות הסרוגות אברכים רבים בעלי שיעור קומה תלמודי/הלכתי שלא מצליחים למצוא משרות (אגב, האם בישיבות חרדיות כמו ישיבת בעלז למשל, שמן הסתם אמונות על לימוד תלמוד אנכרוניסטי ועמוק, מצמיחים יותר דיינים מאשר בכרם ביבנה, למשל? אם המודל החרדי כה מוצלח, איך זה שכמעט כל המשרות נתפסות ע"י בוגרי מספר ישיבות מסויימות מאוד מאוד).

חסרה במאמר התייחסות לעצם המחלוקות המעשיות בין בין הצדדים בסוגיות שעל סדר היום כמו גיור או גט מעושה. אגב, כחלק מהסדר ישי-סלומיאנסקי, החרדים הסכימו לתת למפד"ל, בנוסף לדיינים הסרוגים, גם שני דיינים מהרשימה החרדית אבל 'עם עמדות שלכם' (הכוונה לרבנים אושינסקי ומייזליש) - כלומר, שמעבר למשחקי כוח (פוליטיים או למדניים) יש פה גם חילוקי דעות עקרוניים מעבר לצבע הכיפה.

ה. חשבון הנפש האמיתי שהציבור הסרוג צריך לעשות הוא האם תפקידו הוא להוציא בשביל החילוניים את הערמונים מהאש. אם בסופו של דבר החיים רמונים מעדיפים להפקיד את ההיבטים הדתיים בידי רבנים חרדיים דוקא, שיבושם להם ולמי ששלח אותם לייצג את האינטרסים שלו.