האם חז"ל ראו בריבוי המחלוקת בעיה

כלל הוא אצל הפוסקים וגם אצל הראשונים (הראשון שמצאתי הוא הריטב"א) שאפושי פלוגתא לא מפישינן. כלומר כל שלא מוכח לנקוט שיש בדבר מסוים מחלוקת, מניחים שהוא לכולי עלמא. הסתכלות ריאלית הייתה קובעת הפוך, שאין לך דבר שאין בו מחלוקת, והיה נראה שכלל זה נובע מתוך הכרה שיש בעיה עם ריבוי המחלוקות. ונפשי בשאלתי האם "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" הוא אחד בפה ואחד בלב?

אינש פותח האשכול שליט"א,
אתה מעמיד זה מול זה שני עקרונות, ושואל כיצד חז"ל מאמצים את שניהם גם יחד: אלו ואלו דברי אלוקים חיים, ואפושי מחלוקת לא מפשינן. ואנוכי בער לא אבין, מדוע יש סתירה בין שני העקרונות הללו.
הכלל אפושי מחלוקת לא מפשינן אינו אלא כלל פרשני, שהוא וריאציה על הכלל הידוע כ'תערו של אוקאם'. הכלל הזה אומר שאנו לא מניחים הנחות מעבר לנדרש בהכרח. ואילו הכלל של אפושי מחלוקת אומר שכדי לטעון שישנה מחלוקת על הטוען זאת להביא ראיה. ללא ראיה כזו עדיף להניח שישנה הסכמה בין הצדדים.
לעומת זאת, הכלל 'אלו ואלו' אומר שכאשר יש שני צדדים במחלוקת הם שניהם צודקים (במובן כלשהו, ואכמ"ל). זה אינו כלל פרשני, אלא כלל של התייחסות למחלוקות.
אם כן, היחס בין שני הכללים הללו הוא כשל שני צעדים עוקבים ששייכים לממשורי דיון שונים:
א. אפושי מחלוקת: כאשר אנחנו פוגשים שתי דעות, ראשית עלינו לבחון האם הן חלוקות ובמה הן חלוקות. אם ישנה אפשרות להעמיד שאין בכלל מחלוקת, אנו נעדיף לעשות זאת (בהנחה שאין דוחק גדול בלשון או בסברא). וגם אם הן חלוקות, הכלל אפושי מחלוקת מורה לנו להניח שהמחלוקת עוסקת רק בנקודה המפורשת בדבריהם. כל היבט אחר הוא מוסכם, כל עוד אין הכרח לוותר על ההנחה הזו. אם כן, הכלל שיש למעט במחלוקת, הוא כלל פרשני.
ב. אלו ואלו. לאחר שהגענו למסקנה שיש מחלוקת בין שני הצדדים, כעת עולה השאלה כיצד להתייחס לשתי הדעות הללו. כאן מגיע הכלל 'אלו ואלו', שאינו שייך כלל ועיקר לפרשנות ההלכתית. זהו כלל מטא-הלכתי, ולא כלל פרשני. אמנם במאמרי ב'המעין' הלפני אחרון הבאתי לו השלכות הלכתיות ממש, וע"ש.

אם כן, אין להסיק מכאן מאומה על השאלה האם חז"ל אהבו או לא אהבו מחלוקות. המחלוקות הן עובדה קיימת, ושני הכללים הללו מטפלים בהן בשני מישורים שונים.

_________________

מיכי

בעקבות דברי מיכי על "אפושי מחלוקת" ככלל פרשני;

יש להוסיפו אף ככלל הלכתי גם כאשר הדעות בוודאי חלוקות אלא שיש להכריע ביניהן בצמצום המחלוקת לנקודה מועטת או בסילוקה באמצעות אוקימתא של "במה דברים אמורים" וכדומה, כן יש להכריע כפי שנתבאר באשכול על יישוב הסתירות.

אינש

יישר כוח על השאלה ועל ריבוי מראי המקומות.

הערה מתודולוגית לגבי כתיבה ופירסום: נראה לי שנתת דוגמא מצויינת לתועלת המרובה בחיפוש בתקליטורים וכן בהבאת החומר הלום כדי שכל אחד יוכל להתרשם, ולא רק מי שתקליטורו בידו.

אמנם, אף ללא המקורות, נראה ברור ופשוט כדברי מיכי. העיקרון לצמצם מחלוקת הוא עיקרון פרשני. כלומר, הוא נקוט ביד המפרש, משיקולים שונים, אך אין הוא יכול להתיימר לגלות את המציאות ההיסטורית, מה חשבו החולקים.

יכול להיות מעניין יותר לבדוק את הכלל ביישומיו. כמדומה שאצל אחרונים, במיוחד המשתייכים לפסיקה הספרדית, הכלל תופס תאוצה ונחשב לכלל של בירור היסטורי. ויתכן שהדבר מתחיל כבר אצל הב"י.

ואכן זה תמוה כיצד נותנים לכלל פרשני מעמד כה רחב.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

יש בספר 'חירות על הלוחות' פרק מעניין על סובלנות ופלורליזים, ובין היתר על היחס למחלוקות ולריבוי דיעות.

עכשיו למדנו בחגיגה ט"ז ע"א במשנה יוסף בן יועזר אומר שלא לסמוך וכתב ע"ז ברש"י וזו היא  מחלוקת ראשונה שהיתה בחכמי ישראל. 

_________________

[זאב,

והמחלוקת הזו מוערכת מאוד, שכן כאשר מנחם אינו חולק על הלל הוא "יוצא" ונכנס שמאי שכן חולק. כלומר, לכאורה יש צורך במחלוקת בקרב ההנהגה, וכשהיא אינה מתקיימת זה סימן לפגם.
נכון שבמקומות אחרים יש סיפור אחר על מנחם ה"יוצא", אבל מפשט המשנה שם, כך מסתבר, לענ"ד.]

תודה אמשלום, נקודה טובה,

היכן יש יותר על מנחם שיצא לעבודת המלך?

_________________