על החירות - הרהורים

בן ציון

כמדומה שיש לפתוח בנסיון לאפיין את הסוגים השונים של "חירות". הזכרת את חירות הפרט ואת חירות הכלל. וזה כמובן נכון. אך גם בחיי הפרט יש רמות וסוגים של חירויות. מה אמורה החירות לכלול ולהציע?

אך ראשית כל אני מבקש למחות על הפסקה השניה בדבריך. יתכן שאין אנו נוהגים יפה באוכלוסיה הערבית, בין בישראל, בין בשטחים. אך יש הבדל גדול בין האופן שנהגו ביהודים בגלויותיהם לבין האופן שבו נוהגים בארץ בערבים. הערבים הם אויבים. אולי לא כולם, אך איך אפשר לדעת מי כן ומי לא? האם רשאי אדם לסכן עצמו ואחרים כדי לעשות חסד עם חשוד?

אני סבור שלא. ראוי להתייחס אל כל אדם כאל צלם אלקים אך אין לשכוח שאותו צלם אלקים שאנו רואים יושב ברחוב השומר עשוי להיות אדם שמודאג בקשר לפרנסת ביתו הקשה, או מי שמתלבט אם לקבל את ההצעה שמציעים לו ארגוני טרור להרוג יהודים.

האם זו פרנויה? אני סבור שלא. זה שיש לנו אולי נטיה לחשוד יותר מדי בערבים היא תוצאה של היחס שלהם אלינו. וזו בעיה שהם יוצרים, לא אנחנו.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

בן ציון כהנא

התושבים היהודים בכל ארצות מושבותיהם היו אזרחים נאמנים לארצם ולמלכם.

בדרך כלל הם אף היו פטריוטים יותר גדולים מהאוכלוסיה הכללית.

לכן אין שום השוואה בין הערבים בישראל לבין היהודים הגולה.

אומר בצורה חריפה:
אילו היו ליהודים בגרמניה תביעות טריטוריאליות כלפי גרמניה, והיו בבחינת גיס חמישי, כמו חלק גדול של הערבים בישראל.
אילו היו היהודים בגרמניה נשבעים לגרש את הגרמנים מארצם , להשמידם ולרשת את מקומם,
אילו היו היהודים בגרמניה חלק מאומה המפעילה אירגוני טירור , שרוצחים בדם קר אזרחים גרמנים אנשים נשים וטף,
אילו היו היהודים בגרמניה מוציאים מתוכם שהידים שהיו מתפוצצים ורוצחים בקרב האוכלוסיה הגרמנית,

אילו היה כל זאת במציאות, אזי לא היו לי כלל טענות להיטלר, על כל מה שעולל ליהודים.

נ.ב.
בכדי למנוע טעות, עלי להבהיר שדברי מכוונים אך ורק להבנה הסטורית תיאורטית, ולא חלילה לאקטואליה פוליטית !




תוקן על ידי - בר_בי_רב - 01/04/2007 11:16:31

מיימוני,
ברשותך, ארים את הכפפה ואציין חלוקה בסיסית בין שני סוגי חירות בציטוט מדברי א. פרום ("מנוס מחופש") הממקד את תשומת לבנו להבדל בין חירות מגורמים חיצוניים לבין חירות "פנימית" שהיא החירות המהותית (ואפשר, במידה מסוימת, שניתן יהיה לקיימה גם אם לא השתחררנו לגמרי ממגבלות חיצוניות על החירות שלנו).
"..גם אם האדם נפטר מאויבים ישנים של החופש, צמחו לו אויבים מסוג חדש. אויבים אלה לא היו בעיקרם מגבלות חיצוניות, אלא גורמים פנימיים שחסמו את ההגשמה המלאה של חופש האישיות. ..אנו מרגישים שחופש הדיבור הוא הצעד האחרון במצעד הנצחון של החופש. אך אנו שוכחים, שגם אם חופש הדיבור מהווה נצחון חשוב בקרב נגד מגבלות ישנות, רוב הדברים שהאדם המודרני חושב ואומר הם דברים שכל אדם אחר חושב ואומר, שהוא לא רכש יכולת חשיבה מקורית - כלומר חשיבה עצמית - שרק היא מעניקה משמעות לתביעה, שאיש אינו יכול למנוע ממנו לבטא את מחשבותיו.
ושוב, אנו גאים בכך שהאדם מנהל את חייו בלא שסמכויות חיצוניות יחסמו את דרכו. אך אנו מתעלמים מתפקיד הסמכויות האלמוניות, כמו דעת הקהל ו"השכל הישר", שכוחן נובע מנכונותנו הרבה להסתגל לציפות של אחרים ומן הפחד העמוק שלנו להיחשב ליוצאי דופן.
..עלינו לזכור לא רק לשמר ולהגדיל את החופש המסורתי, אלא גם להשיג חופש ממין חדש, כזה שיאפשר לנו להגיע להגשמה עצמית"

מיימוני וברבי

טוב שהדגשתם את הנקודה הזו, אך אני לא ראיתי שבן ציון האשים את היהודים במצב זה, גם לדבריכם שהערבים כקולקטיב הם האשמים ביחס העוין כלפיהם, ואני בהחלט מסכים, יש לזכור ולהזכר מדי פעם שאילו זכינו לא היה ראוי יחס זה לבני אנוש יצירי כפיו יתברך.
חישבו על פועל פלסטיני תמים שנולד להוותו ברצועת עזה כשכן ואח לבני עוולה השואפים ופועלים לטבוח ביהודים, איכות חייו הנוראה וסבלו המתמשך, שהאשם לכך תלוי באותם אחים שלו, אינו מצב רצוי ואנחנו, בצדק, שותפים בו.
מותר לזכור זאת לעתים רחוקות, במיוחד כבנים לעם למוד סבל ושנאת זרים וכובשים.

בןציון,
לאור דברנו לעיל, במידה ואפשר להשיג חירות "פנימית" אין הצדקה לאבד את החיים עבור חירות חיצונית.
זו השקפה יהודית קלאסית בהתייחסות לגלות.
צחוק הגורל הוא הצורך להשתמש במונחים מהסוג הזה כנגד גורמי מימסד יהודיים "המונעים מאיתנו בדרכים שונות את זכותנו הבסיסית לבחון את הדברים לאשורם".

בשעה שאמרו לו לשמאלן "לך והכית את פלסטין"
אמר: "ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה ואם אדם חטא בהמה מה חטאה ואם גדולים חטאו קטנים מה חטאו." יצאה בת קול ואמרה לו: "אל תהי צדיק הרבה"
ובשעה שאמר לו שמאלן לשרון סוב אתה ופגע במתישבים,
יצאה בת קול ואמרה לו: "אל תרשע הרבה"

בן ציון
הצלחת לעורר אותי משנתי עם דברי טעם!

יש שני דיונים נפרדים ביחסינו עם הפלסטינים.

א. הם אויב שלנו.

ב, אנחנו שוללים מהם את כל חירותם וזכויותיהם האלמנטריות, גלגל שחוץ מרוע ונקמנות (אולי עם הצדקה) אין בו הרבה תועלת.

כשאויב נלחם על אדמתו  אשר בו הוא נולד, לא לכל פעולה יש הצדקה. הושבת עם שלם אשר הינו יליד המקום בהסגר כדי לתת למתנחלים חופש מלא, אין כל כך הצדקה ברורה. גם האויב ימציא חדשים לבקרים רוצחים, אין הצדקה ברורה למיעוט לשלול מהרוב את זכותו לנוע בחופשיות, להביא לחם לעולליו ועוד כהנה וכהנה. כיום יש בשטחים שתי מערכות כבישים נפרדותכאשר המערכת הטובה והמשופרת משמשת את האוייב ומערכת לקויה עם דרכים עקלקלות משמשת את הילידים.

התנהגות זו מזכירה לי התנהגות שהיתה נהוגה בדרום אפריקה, רק אם הבדל קטן שאולי יש בו מוסריות אבל אין בו הבנת האחר. התנהגות ללא הבנת לב האחר מביאה למעגל תמידי של מרחץ דמים ללא שכל ומוסר.

בידור

[ ישעיהו ברלין , המשיך לפתח את החלוקה: חירות מ' וחירות ל' במסתו הנודעת "שני מושגים של חירות" ]

{[(ספרן}])

ישעיהו ברלין נמצא במחלוקת עם אריך פרום. ברלין טוען שהדגשת החירות החיובית, חירות במובן של יכולת משמעת עצמית להפסיק לעשן סיגריות, היא כלי בידי ממשלות טוטליטריות לנגח את הדמוקרטיה הליברלית המעלה על ראש שמחתה את צמצום השעבוד החיצוני המגביל את האדם, אך לא מצליחה לחנך את האדם לפתח משמעת עצמית ויכולת חשיבה עצמאית.

מתוך ההבחנה בין החירות במובן השלילי, היינו צמצום מגבלות 'חיצוניות', לבין חירות במובן החיובי, היינו משמעת עצמית, מגיע ברלין למסקנה כי החירות החיובית לאו שמיה חירות כלל. וכי למרות שמשמעת עצמית היא מידה טובה לכל הדיעות הרי אסור לנו לקרוא לה בשם חירות. לפי ברלין, חירות היא אך ורק צמצום של המגבלות החיצוניות על האדם.

אריך פרום שהיה ישיבע בוחר (עיין בזכרונותיו של גרשום שלום המספר שפרום סירב לדבר איתו מטעמים דתיים) שנשאר ישיבע בוחר שהפך למרקסיסט מעלה על נס את 'החירות החיובית' כדי לבקר את הדמוקרטיה הליברלית. אריך פרום איננו שונה מכל האסכולות המרקסיסטיות, פרנקפורט כמשל, המטשטשות את ההבחנה בין שתי סוגי החרויות בדיוק כדי להמעיט בחשיבות ההישג של צמצום השעבוד של האדם בידי הדמוקרטיות הליברליות.

בידור היקר נפל לפח המרקסיסטי של אריך פרום, ובכך התקרב לביקורת השגורה אצל הוגי תנועת המוסר, שנואי נפשו, על התרבות המודרנית. כדי לבקר את הליברליזם על כשלון החינוך שלו איננו זקוקים לאריך פרום (האמת היא שכבכל מקרה איננו זקוקים למרקסיזם העבש שלו) מספיק לפתוח את מכתב מאליהו או מדרגת האדם.

שני הערות קצרות,

א. בנושא החירות מול קדושת החיים והעמדה היהודית, יש להזכיר את גבורתם שאול המלך ובניו אשר לא רצו ליפול חיים בידי הפלשתים, לבל יתפארו הם כי הרגו את משיח ה', כמו כן בימינו עדיין זכורים לטוב נידוני המלכות ברזאני ופיינשטין הגיבורים אשר נטלו נפשם בכפם לבל יתפאר השלטון הבריטי הכובש כי ידיו הרגו את לוחמי החירות.

[אגב, מעשה זה השפיע עמוקות על מנהיג האצ"ל דאז מנחם בגין ובצוואתו ביקש להקבר בסמוך להם בחלקת פרושים בהר הזיתים בירושלים]


ב. הערגה שקיימת בחלקים נרחבים בעם לימים של טרום הכיבוש, נובעים מההתבהמות המוסרית של חלק ממנהיגי הציבור ובתוכם המון עם דוה ומלא צרות.

אין ספק כי זכות ברורה לנו להגן על המולדת אף במחיר כבד של כיבוש ומצור, אלא שהמחיר האישי אף הוא כבד מאוד,

בפרשת עיר הנידחת נאמר ונתן לך רחמים ורחמך, וביארו חכמים כי ההורג בזדון את רשעי עובדי האלילים אמנם קיים מצות עשה, אך נפשו תאבד את רגש הרחמים הטבעי הטבוע בלב האדם. והוצרך הכתוב להבטחה מפורשת כי נפשו לא תינזק עקב ההרג החסר מעצורי של אנשים נשים וטף.

לפני חצי שנה הייתי נוכח בבדיקה שגרתית שערכו מספר חיילים לכלי רכב ערביים במחסום בפאתי צפון ירושלים, הזדהתי עמוקות עם אחי החיילים אך נכלמתי בצורת התנהגותם, היחס כלפי נשים וקשישים היה מזעזע, זקן כבן תשעים אולץ לצאת  מרכבו ולפשוט את בגדיו עד לאחרון שבהם. אין לי טענות אל אחי העושים את מלאכתם אמונה לפי הוראות מגבוה ומתוך אחריות לשלום המדינה, אך ליבי דוה על רגשותיהם של החיילים המתדרדרת עקב מעשים כאלו,

הכיבוש הנורא, גם אם הוא מאולץ והכרחי, מרקיב את ערכי צלם האנוש המנימליים, משריש זרעי פורענות בליבם של אלו שייצאו מחר מעבדות לחירות, ומהווה ניגוד בולט לגישה הרחמנית אוניברסלית שנשתמרה על ידי אבותינו בדם ובדמעות.

למה אף אחד אינו מדבר על חירות המחשבה?
למה אתם מדברים על חרויות של אחרים,ולא על חירות המחשבה שלכם?