| נשלח ב-1/4/2007 17:38 |
|
| |
מלחמה בממסד תחת התנצלות
צדיקים רבים כשלו בדרך ההסברה האומרת: "מה אתם רוצים מאיתנו אנו בסה"כ רוצים לתקן כך וכך, אני לא מבין למה נ.ג. יצא כך נגדנו וכו' וכו'..."
דרך ההצעה החיובית כשלה למול ראשי העצמה, החל מהצ'ורטוקבר דרך זריצקי ועד נפגעי הטרור של דורנו. וכ"כ למה? מפני שהשולטים מחייכים ואומרים: התנצלותכם מעידה על עליונותנו, אתם פונים אלינו כנציגי היהדות - אתם המוציאים מחברכם ועליכם הראיה. עד הראיה הינכם בחזקת משכילים, ציויינים ושאר שבחים.
מה דעתכם על הטקטיקה ההפוכה?
מלחמה חזיתית קנאית: חשיפת כשלי המערכת ורשעותה, אי התאמתה להלכה ולאנושיות, דברים קשים כגידין. כללו של דבר הצבתנו, כפי מה שאנו באמת: מגיני הדת הנלחמים במהרסי הדת בשם הדת.
לא ענות חלושה כי עזות דקדושא תערער את מעמד השוררים.
רק אחר המהומה יהיה מצב נפשי בו שייך לחשוב על תוכניות עתידיות ללא ערבוב של מרמור ופחד.
ואידך ניזיל ונגמור.
כותרת
תוקן על ידי - ymy33655 - 10/04/2007 15:17:58
|
|
|
|
| נשלח ב-1/4/2007 18:33 |
|
| |
לב
קראתי בענין רב את דבריך. אם הבנתי אותם נכון, אתה מעלה שאלה שהעסיקה אותי רבות.
יש לנו, אם ארשה לעצמי לדבר בלשון רבים ולכלול אותך ואותי ועוד כותבים כאן, ביקורת קשה על תופעות רבות בחברה שבה אנו חיים. לחלקנו יש גם ביקורת על מנהגים, חומרות, הלכות ואמונות - אבל הפורום הזה עוסק רק בתופעות ובחומרות לפי הגדרת הפותחים, ואיני רוצה לחרוג מכך.
אולם כמדומה שהשאלה אותה שאלה.
אני מניח שכל אחד מאיתנו עבר אותה דרך. דווקא מי שלומד ומעיין, דווקא מי שמוסר עצמו לחיפוש האמת, דווקא מי שמייגע עצמו בפיענוח שיטות של מפרשים ופוסקים - דווקא אז אפשר להגיע למצב שבו נדהמים לנוכח הריחוק הגדול בין ההלכה לבין האופן שמתנהלים החיים אצלנו.
אז מגיעה ההתלבטות: האם אני משוגע? האם אני שוטה? האם אני מטעה את עצמי, למשל מחמת גאווה, או חיפוש הקולות? מי אני לנוכח הציבור ולנוכח גדולי הפוסקים?
ואז, בסופו של תהליך ארוך, לאחר חיטוט עצמי ותפילה ועיון רב, מגיעים למסקנה: כן, אני כנראה צודק, ועל כל פנים, אני חייב ללכת בדרכי ולא להיסחף אחרי הסביבה.
ואז מגיע השלב הבא: מה אני עושה עם בני ביתי? הרי הם גדלים ולומדים באותה סביבה שיש בה קלקולים?
ובין אם פותרים את השאלה הזו ובין אם לאו, מגיע השלב הבא: האם אני יכול להשפיע ולשנות? ואם כן, איך?
מבחינה מסויימת, זה היה אחד הגורמים לפתיחתו ולפריחתו של עצור חושבים. ושם דנו רבות על השאלה כיצד לשנות ואם אפשר לשנות.
עתה אתה מעלה, אם הבנתיך, הצעה כזו: הבה נחשוף את קלונה של החברה החרדית שלנו ברבים, וזה ייאלץ אנשים להתמודד עם האמת, וממילא ייווצר ואקום שבתוכו תוכל האמת לפרוח.
וגם לא כדאי לנסות לפנות אל בעלי הסמכות, כלומר סמכות סוציולוגית, בנסיון להציע תיקונים והחזרת ההלכה הקבועה למקומה במקום הסגנון החדש והמתמיה. לא רק שלא ישמעו לנו, אלא יצאו נגדנו, וייאחזו בפנייתנו: הנה, אתם מודים שאנו בעלי הסמכות. ואילו אתם המחדשים, האפיקורסים, הרשעים, יורשי גהנום ועוד "מחמאות".
ובכן, אני איני מסכים איתך, מכמה וכמה סיבות.
א. מה הטעם לחשוף בעיות ברבים. החלשת הבסיס הסוציולוגי לא תעזור לאנשים להשתנות. היא רק תביך ועוד עלולה לגרום להם לוותר על כל מה שהם מכירים בתור יהדות. איני אומר שזה יקרה לכולם, אבל יש כאלו שזה רק ידחוף אותם החוצה.
ב. האם יצירת מבוכה עקב חשיפת בעיות תגרום לקריסת המערכת, או לפחות לפיטורי בעלי הסמכות שעושים בה שימוש לרעה (נניח בקבלת או דחית תלמידות לסמינרים)? או שלהפך, בעלי העוצמה ימשיכו להשתמש בה ורק יתנקמו במי שאינו חושב כמותם, והמערכת רק תתחזק, והשחיתות תגדל?
ג. בסך הכל, אני תוהה למי אנו פונים. לציבור התמים שאינו מבין, שלגביו סיכום הלכות פופולרי בעיתון, יתד או המודיע וכיו"ב, או בפירסום אחר, נחשב לשולחן ערוך מחייב? למי שמנפיקים את הפירסומים האלו, בין הכותבים, בין הפוסקים עצמם?
לכל אחד יש לפנות באופן אחר. ונראה לי שאין כלל טעם לפנות לציבור. יש רבים שאינם מסוגלים ואינם רוצים לשמוע. שמיעה של אפשרות אחרת היא עינוי עבורם מבחינה פסיכולוגית.
ד. יש לזכור כי טעויות נובעות מתוך תפיסות שונות. אביא שתי דוגמאות:
1. יש אומרים כי הרעיון של טלפונים סלולריים "כשרים" נולד בלחץ של אדמורים מסויימים, ואילו הציבור הליטאי נסחף כיון שה"גדולים" שלו לא רצו לעמוד על דעתם להקל מול הלחץ של האדמורים. וגדול השלום.
2. אותו דבר אומרים לגבי נסיעות ה"מהדרין".
אם זה נכון, הרי יש כאן שני שיקולים. השיקול של האדמורים ותלמידיהם שמאמינים בלב שלם שאסור לגבר ואשה לשהות יחד, וראוי לתקן הפרדה. והשיקול של הפוסקים שאינם סבורים כמותם, אבל מאמינים שראוי לשתוק ולוותר למען השלום בציבור החרדי.
מכאן אני מגיע למסקנתי:
אם יש דרך לחולל שינוי, הוא רק על ידי ניתוח של הנתונים, והוכחה, במידת האפשר, מי טעה ובמה הוא טעה. עדיין אפשר יהיה להתווכח. עדיין יהיו שיקולים ומטא שיקולים כי אין לחלוק, (האומר היה קדוש, יש לו טעמים על פי הסוד, בדור שלנו צריך להחמיר ועוד ועוד). אבל לפחות ניתן יהיה להציג משנה ברורה ושקולה שמי שקצת מסוגל ללמוד יראה וילמד ממנה.
את המשנה הזו צריך לפרסם לא רק באינטרנט, אלא בהדפסה. ואולי צריך לחלק אותה בתיבות הדואר בדיוק כמו עלוני הפירסומת של ועדות הצדקה ובעלי החומרות.
אולם גם הפתרון הזה ספק בעיני אם יועיל. זאת מכיון שאנשים מקובעים בהרגליהם, אנשים אינם מסוגלים לעקוב אחרי טיעון ארוך, ואינם רוצים לטרוח על מה שמוביל למסקנות חריגות ביניהם. ואין צריך לומר שמהר מאד יצאו נגד ביקורת כזו כאילו היא מאתר "חופש" ושאר אויבי הדת.
אז מה נשאר לעשות? איני יודע. אולי לאגד את אלו שפתוחים יותר לחשוב, שמסוגלים יותר לעיין, ושמסקנותיהם דומות, ואז להתחיל ליצור קבוצות גדולות יותר. משהו מעין מה שבצ"כ מנסה לעשות.
וכולי האי ואולי.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-1/4/2007 23:33 |
|
| |
לב,
יתכן ואתה צודק בכל מילה -
אך אסור לנו לשכוח שני פרטים חשובים,
א. במלחמה יש קרבנות, [הצד החלש חשוף יותר.]
ב. המנצח - הוא המושחת העתידני של העשור הבא.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/4/2007 08:42 |
|
| |
מו"ר ר' לב
מלחמה! דווקא בערב פסח?
מה קרה? הנשים שיגעו אותך עם החומרות שלהן או שלא קיבלת קמחא דפסחא בגלל מעתיקי השמועה?
בכל מקרה, לפני שפורצת המלחמה תן התראה שנוכל לשמור את האשכולות כאן לפני שיתחילו המכות.
לעצם הדברים,
מזמן הסתפקתי על הקשר בין צורה לתוכן אצל כל מבקשי התיקונים למיניהם. התוכן הפשרני-וותרני של תביעותיהם עם הצורה החנונית שבה הם מבטאים אותם מעלה את החשד שאין לך כאן עסק עם אנשים רציניים. אם תוסיף לכך את הדימוי העצמי האוונגרדיסטי המגוחך של אותם מתקנים הרי העניין הופך לבדיחה.
מעכ"ת זוכר שדיברנו בטלפון לגבי השאלה האם היטפלותו של הרב שך דווקא לקיבוצניקים היא בגלל שהוא מעריך אותם כיריביו ההוגנים, בדומה לאזכורים התכופים של ברדיצבסקי והמשכילים בנאומיו, בעוד שאת החילונים הנהנתנים הוא כלל לא סופר.
מכאן גם השאלה האם אידיאל 'הרב תרבותיות' לא נועד מעצם מהותו לכשלון שכן חברות מסורתיות-אידיאליסטיות תופסות את הסובלנות והפלורליזם כניוון ושקיעה. כך לחרדים הסובלנות נראית כמחלת האדישות. חרדי לעולם לא יוכל להעריך יריב שלא מוכן להיאבק על עמדותיו.
לכן מסכים אני עם דעתו של מעכ"ת: הדרך היחידה לגרום למעתיקי השמועה לכבד אותכם היא במאבק פולמוסי וגם המלה אלימות לא צריכה להיות פסולה. (כפי שאתה יודע אני גדלתי בבעלזא ושם אלימות היא מלה די חיובית. ואין הכוונה ר"ל לאלימות מילולית). יותר מכך, הדרך היחידה לגרום למעתיקי השמועה להאמין בנכונות טענותיכם היא ע"י מאבק. עד אז הם פשוט מזלזלים בכם ורואים בכם עוד מקרה של חפיפניקים מחפשי קולות הצמאים לכניעה לתרבות הליברלית השלטת.
ויפים דבריך לשם הניק שלך שעליו אמר ההיסטוריון יעקב כץ שהוא מבשרם של גוש אמונים ונטורי קרתא גם יחד. אולם עולה השאלה האם לא צודקים מעתיקי השמועה בחשדם שאתם לא מסוגלים להיאבק וכי יש זהות מהותית בין הצורה לתוכן, וצע"ג.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-2/4/2007 10:09 |
|
| |
לעיל העליתי רעיון פרוע למדי, לחלק עלונים בתיבות דואר. בעצמי חשבתי שזו מעין בדיחה, שנועדה רק להמחיש עד כמה הרצון והערך להגיע לציבור הרחב הם לא מעשיים.
והנה מצאתי את ההערה המעניינת הבאה: עלוני השבת הם התקשורת הכתובה החדשה.
לינק לאשכול בח"ח עם העתקת הכתבה:
http://bh.hevre.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2179543
מי מוציא עלון לשבת? "אגודה אחת"? "עצור חושבים"?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-4/4/2007 12:16 |
|
| |
צרפרף,
הנה לך "ליטרת הבשר" שאתה רוצה כל כך.
אני מניח שאיני מייצג בדברי את דעתו של פותח האשכול ועוד כמה מחברי הפורום.
המטרה שלי היא לפתוח אופציות כמה שיותר קרוב לסביבת הקיום שלי.
אין לי את "האמת האחת" האלטרנטיבית שאאבק להכתרתה מול זו המוכרת בחברה שלנו לתפארת כל אלו שלא מעוניינים לראות תמונה מורכבת יותר.
לעניות דעתי, התאמת אופן המאבק לשטנץ שימצא חן בעיני הצד השני לא מתאימה למי שרואה את הדברים באופן אחר.
כמו שאיני מוכן לקבל את כללי המשחק של הצד השני כך לא אסכים שרק הצד השני יקבע את כללי המאבק. לכן, לא אקבל את הטיעון של "מוחזק" - אם לא מוצא חן בעיניך, לך מעמנו.
יש לבחון את דרכי המאבק ביחס למטרה ובהחלט לא ניתן להתפנק. אך את שלב המאבק "הקשוח" צריך להתאמץ לדחות/לעקוף לפחות עד שתתגבש קבוצה יותר גדולה שתהווה גיבוי חיובי לחבריה חברתית וכמה שיותר גם מוסדית.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/4/2007 09:34 |
|
| |
מקובלני מיהודי חשוב שיהודי דתי אינו יכול להתנגד לאופוזיציה מימין.
היחידי שהכרתי שעשה זאת הוא הרב צבי היודה קוק זצ"ל.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/4/2007 21:56 |
|
| |
מיימוני למה אתה רומז כשאתה שואל אם אגודה אחת תוציא עלונים, בלשון עתיד?
------- מאיר
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/4/2007 00:37 |
|
| |
סליחה.
שכחתי שאתם מוציאים זאת כבר עכשו.
אבל התכוונתי לא לעלון המופץ ליודעי חן, אלא לעלון המופץ בבית כנסת כל שבת.
האם יש כזה? אצלנו בבית הכנסת לא ראיתי (אאוטינג?).
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-10/4/2007 21:26 |
|
| |
יש לי שתי תשובות.
תשובה אחת.
בשביל מלחמה צריך צבא. בשביל צבא צריך חיילים שיישבעו (לאו דווקא) אמונים. בשביל צבא צריך דרך מותווית וברורה. בשביל צבא צריך חוק. בשביל צבא צריך רמטכ"ל. בשביל צבא צריך חילות שונים. צריך חיל רגלים למלחמה חזיתית. צריך חיל תותחנים למי שפעולתו נעשית מאחורי הקלעים. צריך חיל מודיעין לברר היכן ממוקדים כוחות האוייב. צריך קשרים (רצים בשפת התנ"ך) שיעבירו מידע מחיל לחיל. צריך טבחים שידאגו לתת לחם בפי הלוחמים היגעים. צריך הרבה דברים.
יותר מכך. התורה אומרת: "כי תקרב אל עיר להילחם עליה וקראת אליה לשלום. והיה אם שלום תענך ופתחה לך והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך. ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה - וצרת עליה."
כלומר אסור להילחם לפני ניסיון להביא שלום. בנמשל - נסה להתפלמס עם אלו שסביבך. הפורום יחסית לדיבור במציאות, הינו קול ענות חלושה. מלבד העובדה שלא תמיד מובאים בו דברים המצדיקים את עצמם וכדלהלן.
בנוסף, צריך הצדקה. הצדקה אמיתית בפנימיות, כלומר מצד המוסר והערכים, ומצד ההגיון. והצדקה חיצונית, מצד התורה וחכמי התורה. אם אין הצדקה פנימית ה' אלוקינו לא ילך במחננו. אם לא תהיה הצדקה חיצונית, לא ילכו איתנו אנשיו, וזה לא טוב. וזה גם עלול להיות סימן שיש עוד חיסרון בהצדקה הפנימית שלנו, זו המחוייבת לאמת האבסולוטית.
[וכך פירשתי את הפסוק "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו". מרע אנו צריכים להיות רחוקים. אל הטוב צריך להתקרב בפועל. בשביל שלום צריך דרך אמצעית - בקש שלום. לא להתרחק מהמחלוקת והמלחמה, ולא לעשות שלום מלאכותי, כעין נתינת שטחים. צריך לבקש. ואם אין הסכמה, אזי אין ברירה, וכאשר מדובר בנושא שאין אפשרות לעבור עליו לסדר היום - יוצאים לקרב.]
תשובה שניה.
מה דעתכם על שיטת הטרור?
למשל בהצעתו של מיימוני לחלק עלונים. אינני יודע מדוע עד היום לא יישמוה (מסתמא זה לא פעם ראשונה שחשובים על זה), אבל עד שיצא מזה משהו רציני, אפשר להשתמש בנשק הזה או בכל נשק אחר באופן בלתי מסודר, טרור בלע"ז. עד שתצליח להוציא עלונים, תוציא מדי פעם עלונים של דף אחד או שתיים. נסח עניין באופן ברור. וכפי שכתב המיימוני שלאנשים קשה להסתדר עם דברים ארוכים ומסובכים. כך יהיה לזה יותר הד מחוברת שלמה היוצאת בכל שבוע, שבין כה תגווע כעבור זמן קצר. נסה פעם אחת. תוכל בודאי להיעזר בחברי הפורום, תכתוב "חבורה", תדפיס עמוד או שתיים. בהרבה עותקים כמובן. פזר בכמה בתי כנסת. ותבדוק מה התוצאות. זאת הצעתי. לא ניסיתי זאת מעולם. אבל מניסיון של דברים דומים בע"פ, אני חושב שיש לזה השפעה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-10/4/2007 23:26 |
|
| |
ר' לב
נו געב א קוק, עם האימפוטנטים הללו רצית לנהל מלחמה?
עם הציניקן הירושלמי 'מציץ'?
עם הליטוואקעס הללו? הרי אנו מכירים אותם, בעלי גאווה, תאבי חיצוניות וממציאי ס'פאסט נישט.
בלעדינו הם לא היו עוברים את אחוז החסימה בבחירות תשמ"ט.
תצטרך לחכות ל'אגודה אחת' חסידית בשביל המלחמה שלך.
ואולי קם דור אשר לא ידע את ר' עקיבא יוסף, אז אולי מעכ"ת יעלה לנו אשכול על האיש שהעניק לך את שם הניק שלך.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2007 15:24 |
|
| |
כל מה שצריך זה דפוס קטן וכמה מדביקים בירושלים ובני ברק.
לחילופין, אפשר להשתמש בשירותים קיימים. כ-3000 ש"ח לגליון. תפוצה רחבה ביותר.
הפולמוס מובטח. מיד יהיה מי שיענה, ואפשר לנסוק על גבי הפרסום.
אך הבעיה תהיה כאשר הבד"צ יצא נגד, ולרב אלישיב לא איכפת יהיה לצאת במכתב משלו (את ר"ש אויערבך הזכרנו?)
לכן, לדעתי, כל דבר טוב לזמנו.
לדעתי, יש לסיים שנה של פרסום עלונים בפורמט הקיים, אולי עוד עמודים, או להגדיל את העמודים הנוכחיים.
לגבש קו של תוכן, ולהתרחב, הן בהעלאת מס' הגליונות (למשל, להתחיל להוציא גליון כל ראש חודש, ולקראת כל חג, ואח"כ כל שבועיים), והן בתפוצה שמן הסתם תלך ותתרחב, עד שנוכל להתחיל מבתי כנסת מסויימים, ולהתחיל להתרחב. מהפריפריה אל המרכז.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2007 15:47 |
|
| |
אצת ים
מסכים. איקון ירוק.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-12/4/2007 11:40 |
|
| |
תזכורת למי ששכח או לא ידע: העלון יוצא כבר חמישה חדשים לפחות אחת לחודש.
------- מאיר
|
|
|
|
|