כי נח נפשיה ד"אחר"
אמרי: לא מידן לידייניה, ולא לעלמא דאתי ליתי
]לא ידון לגיהנום ולא יבוא לעולם הבא[
לא מידן לידייניה - משום דעסק באורייתא,
ולא לעלמא דאתי ליתי - משום דחטא.
אמר רבי מאיר: מוטב דלידייניה וליתי לעלמא דאתי, מתי אמות ואעלה עשן מקברו.
כי נח נפשיה דרבי מאיר סליק קוטרא מקבריה ד"אחר"
[כשמת רבי מאיר עלה עשן מקברו של "אחר["
אמר רבי יוחנן: גבורתא למיקלא רביה
[האם זו גבורה לשרוף את רבך?! ]
חד הווה ביננא ולא מצינן לאצוליה?!
אי נקטיה ביד - מאן מרמי ליה, מאן
]אם אקח אותו בידי, מי ייקח אותו ממני[?
אמר: מתי אמות ואכבה עשן מקברו!
כי נח נפשיה דרבי יוחנן - פסק קוטרא מקבריה ד"אחר".
פתח עליה ההוא ספדנא: אפילו שומר הפתח לא עמד לפניך, רבנו.
בעקבות קריאת האשכולות שם הבריק לי הרעיון שהחילוק בין הגישה של הבבלי לירושלמי האם באמת על "אחר" אפשר לומר שחזר בתשובה, שעל פי הבבלי בודאי לא חזר בו ולפי הירושלמי ר"מ שהיה התלמיד הקרוב אליו ביותר היה סבור שהוא חזר בתשובה [עכ"פ ר"מ סבר כן – אמשלום] וכך אפשר לפרש את הגמ' כאן –
שבמשנה [שכתב ר"מ – כידוע] מפורש שאין לו חלק לעולם הבא והוא הוא ה"קוטרא מקיבריה" שהוא תקנתו של אחר
ואילו ר' יוחנן [שאליו מיוחס הבבלי – כידוע] כיבה את העשן מקברו וכמו שאמר רבי רבו שאפי' אלעזר בן דורדיה שהיה "אביק בחטא" שהוא כמינות (גמ' בתחילת ע"ז) אמר עליו על ידי הבכי שבו יצאה נשמתו "יש קונה עולמו בשעה אחת"
ואף הבבלי הביא את העיקרון [אף שהוא לא אחז ממנו] שיש כאן שני צורות התייחסות
היחס של הבבלי הוא של דקדוק ומיצוי הדין שהוא התליסר מתיבתין שהלכה כבתראי בגללו כיון שהם היו מחודדים וחריפים יותר ואכן מסיבה זו בכל מקום להלכה אין לנו אלא את הכרעת של גמרא דידן שהוא הבבלי ואילו בא"י התייחסו לבבלי כארץ חשוכה "ושמעתתא דמחשכן" שהוא נטילת האור והציורים הכלליים יותר [עי' בגמ' על המשניות שביארתי לעיל איך הוסע בהם הביאור לדקדוק ולעניין אחר] עם כל הדקדוק שבדקויות
[ואכן בהלכה קי"ל רק כבבלי אך באגדה אף הירושלמי מובא הנה]
פשר העניין שדווקא בדבר זה הירושלמי מוכנס ודוקא ר' יוחנן הוא שהכריע לבסוף [שהרי במציאות העשן פסק] נראה שמאחר שמוצה הדין עם "אחר" הוא יכול היה להיכלל בתורה אף הוא והוא כעין דברי הגמ' (סנהדרין ק"ד ע"ב) "דורשי רשומות היו אומרים כולן באים לעולם הבא" והגמרא שם מאריכה עד כמה היו כל המנויים שם תלמידי חכמים עד שר' אשי היה צריך לקרוא למנשה "רבוותא"
נראה שהשורש של הסלחנות והחפץ להכניס את אלישע לכלל הוא שאף הוא נכנס לפרדס שאף אצלו שורש המרידה לא הייתה במידות רעות [עכ"פ במודע] או ברשע ואכזריות שהם הדברים שהתורה שבכתב באה לחייב ולכוף ובזה אלישע לא כפר כלל היציאה שלו מהכלל הייתה מתוך עיון רעיוני ודעתי ומתוך הדעת ומתוך ההבנה דווקא משם הוא הגיע לכפירה כך שתורתו עדיין עמדה לו הוא לא ביזה וקלקל אותה היא הייתה עדיין שמורה ומזוככת אצלו אלא שהוא טעה, המטרה המוצהרת והברורה לא הייתה השחתת הנפש ולכן לא ידעו איך לדון אותו - "לא מידן לידיניה ולא לעלמא דאתי"
אלא ירדו חז"ל לסוף דעתו שהמינות שמביאה לפריקת העול אף השורש שלה מוכרח שיהיה בזה שפריקת העול והרצון בשחרור היא הגורמת לזה וזהו הזמר היווני שהוא הואשם בה שהוא נוצר מתוך קלות הדעת והקלות הזאת היא השורש שבסלידה מכל מסירות נפשית שבקבלת עול מלכות שמים שלמה
ואמנם שלא צריך להיות מושחת בשביל לאחוז בדעתו של אלישע אלא שיש בזה חוסר אחריות בסיסית שאף בזה יש השחתה מסוימת
[ונראה שהדברים שאמרו בגחזי בסנהדרין (ק"ז ע"ב) שייכים בעיקר באלישע בן אבויה ועליו אמרו "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת לא כאלישע שדחפו לגחזי בשני ידיים"
ונראה שכל זה הוא עיקר גדול שנוגע לימינו שבו רוב מנין ובנין ישראל נעשו "אחרים" ואמנם שעל פי דקדוק הדין אין להם חלק לעולם הבא אלא שיש גם דעת אחרת – כוללת, וזה בלי זה לא מהני
עןד נראה שקיבוץ הגלויות שבימינו הוא הקיום המרעיש והמירא ביותר שהוא המימוש המוחשי והמורגש ביותר של מעשה בראשית ומעשה מרכבה שהוא הקיום המפורש של הנבואה כולה על אחרית הטובה של ישראל שישובו לארצם "ושב וקיבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוהיך שמה" שהוא הקיום הממשי שבו החיבור לעשייה של מעשה שמים וארץ שנעשה על ידינו ובכך מתקיים ומתממש שם ה' שבקרבנו של עושה שמים וארץ ומסירות נפשו של רבי עקיבא לא הייתה על חינם "כי יש תקווה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם"]
