"אחר קיצץ בנטיעות"
עליו הכתוב אומר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך
--- הפה שלו הוא שהכשיל אותו "כי האלוהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים" הוא התיימר לדון את העולם במקום שהעולם ידון אותו. במקום להבין את מה שיש בו הוא דן אותו, ולדון את העולם מביא למסקנא שבאמת אין בו כלום [– כיון שהדין מטבעו מתמקד בפרטים לכשעצמם, ובו אכן אי אפשר למצוא דבר] ה"פה המכשיל" הוא הפה שמרגיש גדול יותר מהחיים עצמם, ובזה הוא ניתק את הביטוי החיצוני של המציאות מהעומק שלה, והוא "החטאת הבשר" שהוא גורם לו לניוול כיון שהוא כבר לא כפוף לדעת ["ואם רץ לבבך שוב אל מקומך" – ס"י]
[המשך הפסוק הוא "ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא" וכך מתבאר המשך הגמ'- ]
מאי היא, חזא מיטטרון דאתיהבא ליה רשותא למיתב למיכתב זכוותא דישראל
"לשבת לכתוב" כלומר שהמצב הקבוע כעת הוא מצב של כתיבה "לשלח אגרות" לזמן אחר, והוא חוסר ההתקיימות שלו בזמן העכשווי.
והוא כמו שמבואר בגמ' בחולין "אילמלי דרשיה אחר לשכר אריכות הימים כבר ברתיה [שהוא ליום שכולו ארוך] לא חטא מאי חזא איכא דאמרי כהאי חזא [בן שקיים ציווי אביו לשלח את מצוות שילוח הקן וירידתו הוא נפל ומת] ואיכא דאמרי לשונו של רבי חוצפית המתורגמן שהייתה מוטלת באשפה אמר פה שהפיק מרגליות ילחוך עפר"
הוא הפסיק מלראות את "אריכות הימים" של הרוח כדבר שיש בו ממש במציאות העכשוית, כיון שהוא ראה את המציאות בעולם סותרת אותו, ולכן הוא הפסיק מלראות בו אמת [הוא ראה את הזמר היווני עדיף עליו] הוא לא "דרש" את התורה כדורות החכמים שאחריו ["בר ברתיה"] כדבר שיש בו תוכן מעבר למשמעות המילולית הפשוטה, ולכן הוא לא ראה את ה"יום שכולו ארוך" שהוא הקבוע הדעתי שיש לו אריכות עצמית שהיא מעל החוויה של הרחבת הדעת.
אמר גמירא דלמעלה לא הוי לא ישיבה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי
"כי ה' הוא האלוהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"
שמא חס ושלום ב' רשויות הן
הוא הרגיש אנוס [- ח"ו] לומר ב' רשויות, כיון שהוא ראה נתק בין ה"רשויות"
[אלא שאם זה באמת היה נותר בזה, כמחשבה לחוד, וכמחשבה לא ראויה, לא היה קורה כלום אלא שהוא ראה בחזיונו יותר מזה - ]
אפקוהו למיטטרון
אלישע ראה את ההוויה העולמית מחוץ לרשות עליונה
ומחיוהו שיתין פולסי דנורא
- הוצאתו התבררה כשהיא למטרת ענישה, מטטרון נענש על ישיבתו, דבר שבירר למפרע שאין שני רשויות, – אמנם הוא יכול לשבת אך לבסוף יש עונש.
[וביאור הדבר הוא - שה"יום" הוא "ארוך" יותר ממה שנראה במבט הראשון ולכן יתכן שלזמן מוגבל ייראה כאילו יש שני רשויות אך כיון שזה לא באמת השקר לא ישרור לעולם, - אמנם לזמן מסוים "ראיתי עבדים על סוסים ושרים הולכים כעבדים על הארץ" אלא שהשקר לא מחזיק לעולם והעולם לבסוף מתפכח – והשקר מוכיח את עצמו לבסוף כאסון]
א"ל מ"ט כי חזיתיה לא קמת מקמיה
אמנם לבסוף התברר למפרע שיש צדק ואין ישיבה למלאכים ללא דין, ובכ"ז אף קודם לכן היה לו לאלישע לעמוד בפניו כיון שהנוכחות שלו עצמה דורשת כבוד.
כלומר בתחום המלאכים בתחום ההוויה של הדעת אין קיום ללא מלכות שמים ו"אחר" שבידו לבחור צריך לבחור לכבד את שליח ה' במה שהוא ולא יהיה ליבו גס בבואו אל הקודש.
איתיהיבא ליה רשותא למימחק זכוותא דאחר
שאמנם התורה מגינה ומצילה אפי' שלא בשעה שעוסק בה (גמ' סוטה) בכ"ז צדקתו לא עמדה לו והיא "נמחקה", כיון שליבו היה גס בבואו אל הקודש [–הוא לא "עמד"], ולכן על אף שייכותו ליושר אותו הוא רכש בעמל, זה לא הותיר בו רושם מספיק בעיקר צורת החשיבה, והיא "נמחקה".
["ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו" וביאר רש"י שהם נדב ואביהו שהיו ראויים להיענש על שהיה ליבם גס והם נענשו אח"כ כשהקריבו אש זרה]
יצתה בת קול ואמרה שובו בנים שובבים חוץ מאחר
התשובה היא דבר השייך במציאות אקראית וחוזרים על ידה מהמקרה ה"שובב" למציאות של ההכרה קבועה, וה"בן" יכול "לשוב" אל אביו [שבשמים], לעומת זאת מי שכבר התנתק ממנו אי אפשר שיאמץ לו אבא חדש אם הוא לא יעשה שקר בנפשו, או שיעקור את הנפש עצמה כמ"ש בגמ' בע"ז (י"ז ע"א) ש"כל הפורש ממינות מת" כיון שרק בזה הוא יכול לבטל את הנפש שאין לה אלוהים לאלוהים שנמצא מחוץ להווייתה, על מנת שהוא יבטל את עצמו להווייה הכללית שבשם ה'.
[וכך הוא בירושלמי שבכה אלישע בן אבויה ומת מתוך הבכי ועל זה אמר ר' מאיר כדומני שמתוך תשובה מת שהמיתה היא המשיבה אליה את הכל והבכי של החרטה שמתוך ההכרה במיתה היא המחזירה אף את נפש ה"מין" להרגשה של מקור ההוויה שאליה הוא בטל במותו]
אמר הואיל ואיטריד ההוא גברא מההוא עלמא ליפוק ליתהני בהאי עלמא נפק אחר לתרבות רעה נפק אשכח זונה תבעה אמרה ליה ולאו אלישע בן אבויה את עקר פוגלא ממישרא בשבת ויהב לה אמרה אחר הוא
"תביעת הזונה" גורמת ל"חילול השבת" כיון שחילול ההרגשה הוא הניתוק שלה מהחיבור לדעת, - מהדברים שהיו נודעים לה, וממילא מורגשים לה על ידי הקיום של נוכחות הדעת. וכיון שהדעת מנותקת מההרגשה, כבר אין קיום להרגשה של יום השבת, שהוא הנוכחות של הבורא בברייתו מאחר שנבראה ונמסרה לאדם, - השבת היא תיחום הדעת בשביל שחפץ הלב לא יחלל את קדושתה, – דבר שקורה כשאין הגבול ברור.
