הקודש הממית: נדב ואביהו, עוזה ועוזיהו

המשתוף לחטא נדב ואביהו עם חטא עוזה הוא שבשני המקרים החטא היה התייחסות מוטעית אל הקודש: המשכן/ הארון
ובשניהם העונש היה מידי, בבחינת "מיד הוא מת בחטאו" כלשונו הקשה של הרמב"ם בהל' תשובה- אלא שכאן אין אפילו המתנה ליוהכ"פ! אפשר להביא גם את מקרה עוזיהו שנכנס להקטיר ונצטרע מייד לכל חייו, כש"מצורע חשוב כמת".
למיטב ידיעתי אין דוגמאות אחרות בתנ"ך ובחז"ל לחטאים שנענשו באופן מידי, בלי שלחוטא אין אפילו רגע להרהור תשובה.
עונש המגפה למרגלים למשל, היה די מיידי, אך מדובר בחטא מתמשך במהלכו הייתה להם הזדמנות לתשובה.ישנם כמובן קרח ובעלי המחתות שלו, וכן נביאי הבעל מול אליהו, אבל אלו היו מקרים של "מבחן" והחוטאים ידעו מראש איזה סיכון הם לוקחים על עצמם.
שאלתי:מדוע דווקא על חטאים אלה העונש מיידי? מי שרוצה יראה כאן כמובן דמיון ביין תפיסת הקדושה ביהדות לתפיסתה בדתות פרימיטיביות, אני בכ"א מחפש תשובה תורנית. חטאי הנ"ל אינם החמורים ביותר בהלכה: ע"ז, גילוי עריות, שפיכות דמים. לכאורה היה סביר שעל חטאים שהם "יהרג ובל יעבור" לא תהיה הזדמנות לתשובה כי אם אפשר לתקן מדוע ללההרג.
בכל זאת יש אפשרות תשובה, אע"פ שאם עבר ולא נהרג יש בכך חילול ה' שהכפרה הסופית עליו היא רק במיתה (יומא פו) .האם החטאים הפולחניים גרועים יותר?
התשובה הנראית לי: כידוע נברא העולם תחילה במידת הדין, ראה הקב"ה שאינו יכול לעמוד ועירב את מידת הרחמים. אך תחום המקדש מהווה "עולם אידאילי" המתנהל במידת הדין הגמורה. ועדיין לא נחה דעתי כי סוף סוף חטאים שאינם החמורים ביותר אין הזדמנות תשובה עליהם.

הגמרא אומרת שמי שקידש אישה על מנת שהוא צדיק גמור, אפילו רשע גמור מקודשת מספק - שמא הרהר תשובה בלבו. א"כ אנו רואים שתשובה אינה נמדדת במעשים בוידוי וכו'. התשובה יכולה להיות כהרף עין, זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו, רק א-ל דעות. ה' הוא היודע כמה זמן וכמה הרהורי חרטה או וידויים או מעשים של תשובה כל אחד צריך ע"מ לתקן את עצמו, והוא בודאי מתחשב בזה כשהוא חותך קיצבה לכל חי. גם באותו הרף עין שעדיין פרפרו בין חיים למוות ייתכן שהיה ביכולתם לעשות תשובה. וזה חשבונות של ה'. עם זאת ודאי שככל שהחטא חמור זכותו של החוטא לתשובה קטנה יותר וממילא נותנים לו פחות הזדמנות. ואין ספק שחטא פולחני הוא חמור ביותר, שהרי אינו דומה המטנף חצרו של כפרי למטנף פלטין של מלך.

וכבר שמצינו שהקב"ה מנע לגמרי את אפשרות התשובה מפרעה . ובזה היה יתרון לנדב ואביהוא - שנמנעה מהם אפשרות התשובה ע"י פגיעה בגוף ולא בנשמה, כי פרעה ע"י חטאו נפגמה נשמתו עד שלא יכל לשוב, ובני אהרון נפגם רק גופם. ואולי דווקא משום שחטאם היה פולחני, כלומר הם כוונו לדבק את נשמתם בבוראם ופרעה להפך.

התשובות שהובאו ע"י מואדיב, ירוחם,מיכה מתרצות את השאלה המקורית אבל לא את הגמרא ביומא שהביא מאיר. דעתי כרגע, שאין מדובר רק בעונשים אלא בחוק סיבתי שטבע הקב"ה ביחס למקדש לצורך שמירת יראת הכבוד אל הקודש. אמנם אם אין חטא כלל, גם לא בשוגג, אין ביזיון של הקודש גם אם יש נגיעה פיזית, לכן טרחו חז"ל למצא חטא לעוזה (בסוטה לא.)

נמ"ז,

דברי ירוחם אינם סותרים את דעתך שיש כאן "חוק טבעי". הוא רק הסביר את החוק. [ר"ח שמואלביץ היה אומר כן על הינזק הפוגע בזולתו שזה כמשחק עם אש לגבי האשה בגמ' שבעלה שציערה באיחורו לשוב לביתו מת למרות שכך היא נפגעה יותר.]

יש להעיר שמעיון בגופו של מקרא לא ברור כ"כ שחטא האש הזרה היה הקרבה היתירה לקודש ב"קטורת זרה". כן לא ברור ש"אשר לא ציווה השם" הוא רק הסבר לאש זרה ולא תוספת. ר"ל שייתכן שישנן שתי חסרונות א. העשייה ללא ציווי השם שבמקדש החמורה כנאמר גם "לא תעשון אתי" בס"פ יתרו וברש"י על שינוי מועט בציפוי כלי המקדש מהציווי האלוקי. [זה מוסבר בכך שהרי הפעילות המקדשית מעיקרה גובלת בע"ז אלא שציווי השם מצילה מכך ולכן כל סטייה יש בה שירות לנטייה בפרט של הדור ההוא לע"ז.] ב. זרות האש יש בה חסרון מלבד חוסר הציווי. דהנה נאמר לפני מעשה נדב ואביהוא "ותצא אש מלפני השם ותאכל על המזבח וכו' וירא כל העם וירונו". זה היה שיא הקשר בין ישראל לאלוקיהם וכמו שאמרו שמ"ת היינו קידושין ועבודת המשכן היינו נישואין ובנקודה הזו שבאה תגובת השם באש המקבלת את הקרבתם היה שיא הנישואין [ולולא מיימוני הייתי משתמש במונחים שירהשיריים או זוהריים]. והנה במעשה נדו"א שנתנו אש במחתות ושמו קטורת לא נאמר קטורת זרה אלא אש זרה לפני השם. וכן כאשר פגעה בהם האש נאמר בלשון מקבילה: "ותצא אש מלפני השם ותאכל אותם". מכ"ז יש צד לפרש שהם פגעו בקשר הנשגב שנרקם בין ישראל לאביהם שבשמים. כי עד אז בשבעת ימי המילואים היה על משה והכהנים לשים אש על המזבח וכאן "נראה אליהם כבוד השם" בכך שיצאה אש מלפני השם וזה העלה את הקשר כאמור. אשר על כן בהביא נדב ואביהוא תוספת אש אנוש במחתותיהן, המעיטו את חשיבות האש אשר יצאה מלפני השם. בכך מוסבר ה"חוק הטבעי" [שגם עונש מכללו ואכמ"ל] ששוב היה צורך ל"ותצא אש מלפני השם" כדי לגבור על מקטיני חשיבות האש שיצאה מלפני השם ביצירת הקשר. ודו"ק.