זה מטורף, חשב לעצמו הבוס.
רגליו נעו ביציבות ובשליטה מלאה לעבר החצר האחורית של המקום הנידח והמפואר הזה, ללא כל מחשבה או רגש. עלה בדעתו שהוא עושה את זה, את השטות המטומטמת הזו מרעב לאיזו דרמה בחיים המשמימים שלו, אבל שוב, למה? כשהוא חשב מה הדבר הכי נוראי שיכול לקרות מהיווצרות הדבר הזה, נניח שרוי- אם זה בכלל הוא- יבחין בו ויתפוס אותו, מה אז?
התוצאה תצדיק את המאמץ?
די, מספיק עם הדיאלוג עצמי הטירוני הזה. לא יקרה כלום אם הוא ייצא מהמקום ויעמיד פני תם, שלא מבין איך הגיע למקום הזה. לפני מספר שנים, הוא נזכר, שהחזיק בביתו נוכל שעשק את חברו, הוא הצליח להימלט, ולא הצליחו לתפוס אותו, עכשיו או אחד חופשי, זה מה שחשוב.
עצור. יש עוד פרט שהוא שכח, את האיש שהיה מוחזק אצלו, לא הכיר. ואילו רוי יותר מדי מכיר אותו.
מספיק! נגמר הזמן לאנליזה עצמית חובבנית כזו.
הוא עבר דרך הפרצה בחצר האחורית לחצר הקדמית, כאן מתחיל המשחק האמיתי.
ככל שהתקרב לכיוון היציאה, הבחין בקיפוח המקום, זה מקום נטוש, הוא לא ידע היכן הוא נמצא, באיזה עיר, באיזה מדינה, אבל המקום היה מוכר, תאי זיכרונו הבהבו לו במטרה ברורה, לומר לו שהוא היה פעם במקום.
המצב של הבית מבפנים עוד היה בסדר, מבחוץ הטיח התקלף, השיחים בגינה גדלו פרא, בכל מקום עשבי דשא היו פזורים, המקום נראה כמו מזבלה עירונית, במקרה הטוב.
הוא עמד מול הדלת הראשית, השער שמפריד בינו- הכלא והבידוד- לבין החופש.
אוקיי, מה עכשיו?
הוא חיפש את המפתח בכיסו, בהיותו בגומחה הוא ראה איש, אבל זה לא היה רוי, זה היה ענק מימדים, ורוי, כידוע, לא רחב גרם, אלא קומפקטי. המפתח החלוד הוחבא עוד בכיסו, הוא התפלל שהמפתח הוא מאסטר ויחסוך לו עבודה מיותרת.
למעשה, המפתח שמצא בדירה כלל לא פתח לו את הדלת, הדלת נפתחה בדחיפה חזקה בלבד. ולכן המפתח נותר מיותם בכיסו.
הוא הציץ דרך חרך בגדר, הרחוב שומם ואין איש מתהלך בו. כנראה שמי שהניח אותו כאן עדיין מחפש אותו, עליו לפעול במהירות וביעילות המקסימאלית.
הוא ציפה למשהו בשער הראשי, דבר שבוודאות אמור להיות, שלשלת ברזל כבדה שמונעת ממך לצאת, הוא לא מצא, הכל היה פרוץ ופתוח לרווחה. הוא לא התמהמה וחיכה למרדף הצפוי ויצא את הגדר בזריזות.
רכב מסוג יונדאי משפחתית חנתה בתוך המוסך. ל-רוי לא היה רכב משלו, ופורד משפחתית בכלל לא יעלה על הדעת, הרי מה לו ולמשפחה.
הוא לא השתכנע. משהו לא מסתדר טוב עם הנתונים הקיימים.
אז מה הלאה?
הוא הרכין ראשו והביט בקרקע תחתיו ותהה. כל ההתלבטויות החלו עוד לפני שזימן את רוי אליו, לפני שאיבד את הכרתו וקיר שחור וכבד חצץ בינו לבין החופש, הוא ידע שמישהו מציץ עליו.
להציץ על המציץ? לא מתקבל. מה עושים כרגע?
הוא תפס את המפתח, וצעד מלא ביטחון אל הרכב, מהלך שנבע מייאוש ומפחד בו זמנית. ההליכה עם גב זקוף הייתה למראית עין, ותו לא. מתחת החליפה אף אחד לא הבחין בידיו הרוטטות ובשיניו הנוקשות. הוא העביר יד על מצחו, הוא הסתכל על ידו, היא רטובה.
הוא עשה אחד ועוד אחד, אם מצחו רטוב יכול להיות:
או- שהוא מזיע כי חם לו.
או- שהוא מזיע מפחד. האופציה השנייה יותר קרצה לו, נראתה יותר מציאותית וממשית. הוא הוציא את המפתח מכיסו, טביעות העט כבר הספיקו להתקלף ותקע את חוד המפתח בחור הדלת.
הוא משך את הידית, היא לא סירבה. הרכב נפתח, אבל המפתח שהביא נשבר לו בידיים.
כיסאות הרכב היו מאובקים במעט, ההגה היה טיפה מקולף ומנורת המכונית השתלשלה מהתקרה באלכסוניות. הוא התרווח במושב המאובק.
דבר אחד הצליח לגרום לאישוניו להיפתח בתמיהה.
המפתח.
הוא שם לב שמפתח הרכב כבר נעוץ בתוך החור. הוא לא השתהה ומייד סובב את הסוויצ', הרכב התניע ולא עשה בעיות. הוא לחץ על דוושת הדלק ופתח בנסיעה לשום מקום. הוא לא ידע היכן הוא נמצא, אך לאן שהאוטו ילך יהיה טוב, העיקר לברוח.
* * *
סביב מיטתי בבית החולים שהו כל בני כיתתי. הרב החליט ללמוד במחיצתי בבית חולים.
למה? הנה חלק מהסיבות:
א- כדי שאהיה מונח בסוגייא.
ב- חברי השיעור צריכים מדי פעם להתאוורר, לא נראה לכם?
ג- ביקור חולים לעולם לא הזיק, להיפך.
לגמרת 'עוז והדר' שקניתי בתחילת שנת הלימודים התגעגעתי, חשתי צורך ללמוד דווקא עם המסכתא הזו, שימי, חברי מהשיעור הביא את הגמרא עמו, הוא ידע שאני קשור אליה באופן מיוחד.
הרב מינדלמן נכנס אל החדר עם כוס תה מהביל. כולם ישבו בסמיכות, זה לצד זה והאווירה הייתה משועשעת ודי מבדחת. בבואו של הרב מינדלמן כל הלחשושים, קולות הצחוק, הרעשים, נדמו. ופינו מקומם לקולו העדין והצלול של הרב.
הוא הוציא מכיסו מסילת ישרים מקומטת, מחמת הפעמים הרבות בהם קרא דווקא מהספרון הבלוי ולא מן הספרים המעוצבים והמסוגננים. הוא פתח את הדף הראשון שבספרון, שאני משער שהוא קרא בו מאות אם לא אלפי פעמים. והתחיל להקריא לנו:
"יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא, שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו" הוא עצר רגע את דיבורו, העביר מבט מלא משמעות על כל בני כיתתנו, לגם מכוס התה שהייתה מונחת על הכסא הסמוך אליו. "יודעים מה, לא צריך מסילת ישרים" אמר. עיני כל חברי השיעור הביטו בו בפליאה.
הוא לא נתן לנו יותר מדי זמן להתעופף במחשבות, ואמר. "אני מעדיף לדבר איתכם על מה שקרה ליוני" כולם הסתובבו והביטו בי. שיחקתי בקצות אצבעותיי בווילון המהודר שהשתלשל מהתקרה כדי להפיג את המתח שהמבטים השרו עליי.
"הרב מה בדיוק קרה ליוני?" שאל חיים, חיים היה בחור רציני, מתון ושקול ועד שמילה יוצאת מפיו צריך לומר אלף מילים, ככה הוא בטבעו, טיפוס מופנם וסגור שלא מרבה לדבר.
הרב מינדלמן העביר יד על זקנו המאפיר. "יוני עבר תאונה" אמר ולא פירש. כל בני כיתתי התאכזבו מהתשובה הלא מחייבת הזו.
זה שעברתי תאונה, ידעו. אך הגורם לתאונה ניסו לנחש, העלו השערות אבל לא הצליחו לגלות.
למעשה, הכל התחיל משימי.
שימי שמע את הרב כהנא מדבר בטלפון מחדרו ומספר על מרדף, תאונה מרכב ללא אורות, רכב ללא נהג. משהו לא התחבר לו, חסרו לו כמה פרטים שירכיבו את כל הפסיפס הלא מובן. הוא שטח את בקשתו לפני הרב מינדלמן שיספר לו מה בדיוק קרה שם, אך אחרי שנתקל בחומה בצורה שלא תספר לו כלום החליט להתייעץ עם מוטי שנחשב ל-144 של הישיבה, תוך מספר דקות כל חברי השיעור הסתודדו במרץ וניסו לפענח את הפרשייה.
רק שימי ישב בצד ונראה כחוכך בדעתו מה לעשות. הוא ניגש אליי מאחור, בהתגנבות, כנראה רצה שלא ישימו לב אליו. ושאל אותי. "מה בדיוק קרה שם?"
חשקתי את שפתיי. זה לא העיתוי לספר אודות כל המרדף השלומיאלי הזה. השבתי לשימי בנחת. "אל תדאג" אבל הוא דאג, הוא חשש ממשהו, ככה הראו פניו, המשכתי להסביר לו. "את כל מה שאתה לא יודע, אתה תדע לאחר שאצא מבית החולים"
מייד שסיימתי את המשפט פניו אורו, לא ידעתי אם זה מסקרנות, או שהוא באמת מתעניין במה שקרה שם.
אבל----
זה לא משנה, אני אספר לו, נזק בוודאי שלא יקרה.
לאחר מחצית השעה כל חברי השיעור יצאו מחדרי, אבא ואמא צריכים להגיע עוד שעה. הרב מינדלמן השאיר לי מספר ספרי מוסר וספרי קריאה. "תקרא בהם בשעות הפנאי" ייעץ לי. הוא קלע במטרה, השתעממתי קשות בבית חולים, האווירה העכורה והקודרת ששוררת שם לא מועילה לתנודות מצבי הרוח של החולים, אך אין מה לעשות.
בית חולים= מקום לרפואה, לא מדובר במקום לנופש או לבית הבראה.
כשהרב מינדלמן יצא מהחדר, נדמה היה לי שכל המרץ שהיה בי שהיה בחדר, התפוגג והתאדה. ביד אחת משכתי מהשידה המצוחצחת ספר מוסר קטנטן, את שמו אפילו לא ראיתי.
פתחתי את הספר. החלטתי עוד לפני, כשאני אפתח את הספר, הדף שיד הגורל תזמן שייפתח, אותו אני אקרא.
דף מספר 105
"דע, כי מדרגות התשובה הכל לפי עוצם היגון, כי היגון בא מאת טוהר הנפש, הנשמה העליונה, ועל כן מקובל היגון והדאגה לפני השם יתברך....".
'מה זה?' תמהתי. הפכתי את הספר והבטתי על כריכת העור.
אורחות צדיקים----
החזרתי שוב את הדף, למצבו הראשוני. והרגשתי שמה שכתוב בספר זה בעצם מה שאופף אותי, מתחולל סביבי, כל היגון, הכאב, הקדרות, החושך התמידי והפחד מאותו אדם זה הכל מהיווצרות של תקלה קטנה.
אולי בגלל שאני מתערב בפרשייה של מותה של שיפי?
לא קשור, אני אח שלה וזה חלק מחובתי, לא?.
סגרתי חצי מהספר והנחתי אותו בין אצבעותיי, לעת עתה.
אז מה הגורם לכל הסיבוך?
אין לי תשובה שתחזיר את הנתון לאשורו, הכל מסתבך מפעם לפעם, ומוטב שאשאיר את הכל כמות שהוא.
פתחתי שוב את הספר, שמתי לב שהשורות הצפופות בדפים המהוהים האלו נותנים לי תובנות חדשות ומגוונות.
המשכתי לקרוא. "והדאגה מועלת לעניין התורה, שיחזור תמיד שמא אולי ישכח.גם הדאגה מועלת לעניין שלא יריב עם אדם בחינם" השתוממתי. וכי מחבר הספר ידע מה שעובר עליי בתקופה האחרונה. סגרתי את הספר והנחתי למחשבות להציף אותי.
'לריב עם אדם בחינם!!!' ההד חזר על עצמו
הנסיעה המטורפת על הכביש;ללא אורות;ללא הבחנה לאיזה צד אני נוסע, מנין שאבתי את הכוחות האלו? שאלתי רטורית את עצמי.
דלת החדר חרקה ונפתחה. מישהו נכנס.
לא הרמתי את ראשי, עדיין ראשי היו טמון בכריכת העור של האורחות צדיקים בחיפוש מדוקדק אחר שמו של הרב שכתב את הספר.
יד כבדה ומחוספסת הונחה על כתפי השמאלית. נשאתי את עיניי מעלה.
"אוי, אלוקים!!" צעקתי ורעדתי. הבטתי בו, בריכוז, ומייד השפלתי את עיניי מטה, אל הספר המקומט, ושוב הבטתי בו וחוזר חלילה.
הוא הביט בי בעיניו הריקות והשוממות.
"מי אתה ומה אתה רוצה?" שאלתי.
הרהרתי מה עליי לעשות? תעמידו את עצמכם במקומי:
להזעיק עזרה? כן, זה מה שצריך לעשות.
השאלה המתבקשת היא, איך?
אז ככה, יש שתי אופציות:
1- לחפש את אותה נורה אדומה, שלוחצים בה כדי שהאחות תגיע, וברגע שהיא תגיע אסמן לה שיש כאן אדם לא רצוי.
2- לצעוק, לצרוח בקולי קולות, עד שהברנש הזה יברח.
לא, זה לא זה מתקבל, זה יכול להסתיים באסון, טרגדיה מיותרת וטיפשית. הבנאדם ירה עליי ועל הרב משה, אז יהיה לו בעיה 'לטפל' בי ובעוד אחות רכרוכית? לא, אם הוא ירצה הוא יוכל לנטרל אותנו.
אז---
צריך להיכנע, לציית לכל מה שהוא יאמר לי.
אוף! להרגיש רובוט, להיכנע לאדם אכזר חסר רגש, לאדם שישנה אפשרות שהוא רצח את אחות שלך, להקשיב לו, להיות לו לעזר במקום לרועץ..
די!!! אולי מספיק!!
מיששתי את שידת העץ הסמוכה למיטתי והנחתי עליה את הספרון, אורחות צדיקים שלי. האיש התקרב צעד נוסף לעברי.
לא לפחד- - -
להירגע- - -
שאפתי אוויר מלוא ריאותיי, ניסיתי לייצב את סדר נשימותיי אט אט. זה לא ייתכן, לא כל אדם הורג. יש מטרה. אני לא הרעתי לאיש, ממילא אף אחד לא יעיז וינסה לגרום לי רע.
'חדל ממעשיך אידיוט!! מה אתה חושב שהעולם רוקד לפי חלילך? תעצור!!'
עיסיתי את רקתי בתנועות סיבוביות, המתנתי לראות לאן דברים יתגלגלו, אם העניינים ייצאו משליטה, עד כה האיש לא דיבר מילה.
ראיתי דוק של עצב בעיניו, משהו קודר ואפור. רגע, מה אני מרחם עליו? אולי זה נובע מסבר פניו הקשוחות שלפתע התרככו? הרי יכול להיות שהכל זה העמדת פנים גרידא ויש דברים מתחת המסיכה.
הוא התקדם שוב, צעד שתי צעדים אליי, כרגע הוא במרחק הושטת יד ממני.
פתאום, ללא התראה הוא תחב את ידו אל תוך כיס מעילו, עצרתי את נשימתי, לא ידעתי מה הוא זומם.
"אוווווו" ארוך יצא מפי. נשמתי בהקלה. בסך הכל הוא שלף מכיסו מכתב מבוייל והגיש אותו אליי בעדינות.
זה לא היה אקדח-
זה לא היה סכין-
הנה, אתה רואה? לא צריך להיות מוגי לב פרנואידים.
הוא יצא מהחדר בצעדים מאוששים, גבו שהיה מושפל קמעא כשנכנס, התיישר, מבע עיניו הריק והשומם, נדלק בזיק מיוחד.
בוודאי שיש דברים בגו, במכתב המקומט שמונח בידי עכשיו....
* * *
לאחר עשר דקות בהם הבטתי בשעון הקיר השבור למחצה בתקווה שהמחוג הקטן יחליף שעה, החלטתי לצאת לסיור בבית חולים. הדפתי את הדלת בחוזקה פנימה, המסדרון הנחשי והמפותל נפרש נגד עיני, כל פעם זה הלהיב אותי מחדש.
הווי בית החולים-
יש ימים, או יותר מדויק לומר שעות, בהם הכל עמוס, אין מרחב ופיסת מילימטר להסתובב.
ויש ימים, שהכל ריק, כמו מדבר צחיח, אין נפש חיה.
עכשיו השקט מרעיש, צורם באוזניי. חוץ מיבבות של קשיש מחדרו בקצה הקומה לא זכיתי לשמוע עוד טיפת רעש, הכל היה רגוע מדי.
המכתב עוד נח בידי, ידעתי שהוא צופן בתוכו משהו מאוד לא שגרתי. כבר התקדמתי הרבה מהחדר ועדיף להיכנס לשירותים כדי לקרוא את המכתב שם, למה?
ראשית, נראה לי שבחדר מותקנת מצלמת אבטחה, ולא כל כך מתחשק לי שאנשים ייראו את מעשיי.
שנית, אני כרגע מטר מהשירותים, ואילו חדרי נמצא בקצה הקומה.
נכנסתי פנימה, אל השירותים המטונפים, הרצפה הייתה מסוג הרצפות שאפשר לנקות אותם יומיים ואחרי עשר שניות הכל מתלכלך, החלונות היו סמוכים לתקרה, דלת אחת הייתה פתוחה, נכנסתי בתוך וסגרתי אחריי את הדלת במהירות.
מכיסי הוצאתי את המכתב במשנה זהירות, הסיפורים על האנטראקס לא נשכחו ממני, אבל משהו בפניו נתן לי הרגשה שאפשר לבטוח באיש.
פתי, איך לעזאזל אפשר לבטוח באדם שירה עליך, איך??
פתחתי את המכתב, ידי רפרפה ושלפה את הדף הצהוב הקטנטן מתוך המעטפה.
"יונתן פורטלסון-
אל תכנס לצרות. צא מכל הדמיונות שאתה יכול לנצח את כל העולם.
ושלא תטעה, זו לא בקשה, זה הרבה יותר מדרישה!
נ.ב. תקרא את הספר המונח על מיטתך"
זה היה מודפס, כך שהאופציה לשלוח לגרפולוג לא אפשרית.
להעביר למשטרה- -
במישור אחד- זה דווקא הדבר הכי נכון וחכם לעשות, משום שברגע שאתה יודע שהמשטרה מגבה אותך יותר קל לך לתפקד.
במישור אחר- זה מה שיכול לגרום לכל הצרות, איך? הבן אדם מסוגל להגיע עד אליך ו.....
עצור!!!!! תפסיק להזות!!
תחבתי את הדף הצהוב אל כיסי בחזרה, כרגע דבר אחד בוער לי...
הספר, זה יותר מסקרן ממעניין. הדלת הייתה פתוחה לרווחה, אולי ככה השארתי אותה ברוב פזיזותי, אולי מישהו נכנס, אולי זה אבא או אמא, אולי, אולי, אולי....
ספר שרקע עטיפתו היה בגוון אפור שחור היה על מיטתי- הוא לא משקר- על העטיפה היה כתוב "הימים האפלים" מאת: מ.א, הספר בדיוק כמו הסופר, לא מוכרים.
פתחתי את הספר.....
נ.ב. הפרק מוקדש ל----- אמממ אמממ:]
מחכה לתגובתכם, אל תתקמצנו ב-10 שניות, זה כלום בשבילכם!!
טנקס 
_________________
סיפור בהמשכים-- הצלע השלישית -- הספרייה הנודדת
תכנסו, תקראו, וכמובן לא לשכוח, תגיבו
אם הם יעשו בכלל
כל כך מפקירים
