בס"ד
השתקפות פרק 3
שירה נכנסה למסעדה והביטה מסביבה בחיפוש אחרי בחור שיושב לבד, משלא מצאה אחד כזה היא חיפשה שולחן פנוי והתיישבה בסמוך לו. היא הביטה בשעונה השעה הייתה שמונה עשרים וחמש, יש לה עוד חמש דק' עד הפגישה. היא ניסתה לארגן את מחשבותיה במהירות, מה קורה לך? ומה בדיוק קרה ברמזור ההוא?... זה היה כ"כ מהיר, היא נזכרה במהירות מה בדיוק קרה שם, היא סיימה את השיחה עם אמה והייתה שרויה בסערת רגשות שגרמה לה להזיל כמה דמעות בזמן שחיכתה לרמזור... ואז היא פגשה באותן עיניים תכולות,כחולות, מעולם היא לא ראתה עיניים כאלו, עיניים תמימות בעלות מסתורין בלתי מוסבר, עמקות וגם עצב... היא הרימה את מבטה וראתה למי עיניים אלו שייכות, לבחור נאה שעמד וחיכה גם לרמזור...וגם הוא הסתכל עליה, הוא ראה את דמעותיה ומבט של חמלה ניבט לה דרך אותן עיניים כחולות, היא השפילה את מבטה וניגבה במהירות את אותן דמעות סוררות...
הרמזור לבש את צורתו הירוקה והיא זינקה ממקומה לעבר המדרכה שממול ובצעדים מהירים היא התערבבה בין האנשים, ליבה הלם בפראות, והיא לא הבינה מה קרה לה...זוהי שירה שונה ממה שהיא מכירה... היא התעוררה מהזיכרונות והביטה בשעונה, השעה הייתה שמונה ארבעים וחמש... למה הוא מאחר?
היא ישבה בגבה לדלת המסעדה, ולכן לא יכלה להביט כל הזמן לעברה. במקום זה היא הגניבה מבטים חטופים לעבר הדלת בתקווה לראות מישהו נכנס. אבל עדיין לא הגיע אף בחור שנראה שהוא מחכה לפגישה.
"אממ... סליחה?" קול גברי שאל אותה.
"כן" היא ענתה והסתובבה לעבר אותו קול. עיניה נפערו בתדהמה, אותן עיניים כחולות מהרמזור הביטו בה כשתדהמה זהה מופיעה גם בהן... היא הרגישה את לחייה בוערות, וליבה האיץ את פעימותיו לקצב שהפחיד אותה.
" אממ... אני... את... אממ..." הוא אמר בבלבול, מסמיק. הוא עצר את עצמו, נשם נשימה ארוכה, והמשיך את דבריו. "זה נשמע די מוזר אבל אני אמור להיפגש פה עם בחורה ואין לי מושג מה השם שלה..." הוא חייך חיוך ביישני.
שירה החזירה בחיוך וצחקה, "גם אני אמורה להיפגש פה עם בחור ואני לא יודעת מה השם שלו..."
הוא חייך חיוך גדול ואמר לה "אז כנראה שאני זה שצריך לתפוס את הכיסא שממולך..."
הוא תפס את מקומו והתיישב מולה.
"טוב...אז לי קוראים דודי, דודי רוזן ואני גר בירושלים".
" לי קוראים שירה הלפרין וגם אני גרה בירושלים".
הם שוחחו על חייהם בכללות, היכן כל אחד לומד, על המשפחה שלהם, השיחה קלחה לה, ושירה עדיין לא אזרה את האומץ לשאול מה קרה כשהם חיכו לרמזור, היא פחדה שזה יתקע את האופן שבה השיחה התנהלה, זה היה פשוט מושלם, מושלם מידי.
היא הרגישה בנוח לדבר איתו, דבר שעדיין לא ארע לה מעולם בפגישה ראשונה. לא פעם היא מצאה את עצמה במהלך השיחה בוהה למס' שניות באותן עיניים כחולות ללא יכולת לנתק את מבטה.
"אני מניח שהשדכנית כבר אמרה את זה, אבל בכל זאת הייתי רוצה לדבר איתך על זה..." הוא אמר בחיוך הססני במיוחד.
שירה לא הבינה על מה הוא מדבר, אבל היא לא נאלצה לחכות הרבה זמן עד שהוא דיבר.
"...אז ככה אני הייתי אז בערך בן 15, אמא שלי בכלל התחילה בכל זה ואני נסחפתי אחריה... כמובן שזה גרם לויכוחים רבים מצד אבי אבל זה לא נמשך להרבה זמן מכיוון ש-"
" דודי אני לא מבינה... על מה אתה מדבר? השדכנית לא אמרה לנו שום דבר..."
"מה זאת לא אמרה לך שום דבר? איך?... טוב לא משנה היית מגלה את זה גם ככה במוקדם או במאוחר... אני חוזר בתשובה..."
שירה שתקה, ההודעה שלו שיתקה אותה לחלוטין, היא לא ידעה כיצד עליה להגיב לכזאת הודעה... דודי ניצל את שתיקתה והמשיך לדבר, "אז כמו שאמרתי, אמא שלי התחילה בזה, היא הלכה לשיעורים ולמדה על היהדות באיטיות אבל בסופו של דבר היא ממש רצתה להיות דתיה. אבא שלי ואחיי לא היו מוכנים לשמוע על זה, אני ואחותי היינו היחידים בבית שנמשכו אחרי הדת כמוה... אבל הוריי לא יכלו להמשיך להיות נשואים כל עוד הם כל אחד בדרכו שלו. ואז הם החליטו להתגרש..."
פניה של שירה היו לבנות לחלוטין כעת. עד שמגיע לו בחור שמוצא חן בעיניה מהרגע הראשון שהיא רואה אותו, דווקא עכשיו היא מגלה שהוא חוזר בתשובה והוריו גרושים... לה לא הייתה בעיה עם זה אבל היא ידעה שהוריה לעולם לא יסכימו לשידוך כזה... איך זה יכול להיות?
היא הביטה בפניו הסמוקות של דודי, והיא ידעה שהיא רוצה להמשיך להיפגש איתו, היה ביניהם את הקליק, אבל..אבל.. מה הוריה יגידו? "אין לי בעיה עם זה, להפך אני חושבת שצריך להעריך יותר את החוזרים בתשובה, וזה לא משנה שהוריך התגרשו, הם פשוט לא הסתדרו וזו לא בושה כלל..." היא הוציאה את המילים מפיה. היא ראתה כיצד עיניו הכבויות זהרו לפתע. " אבל...אני לא חושבת שההורים שלי יסכימו לשידוך הזה... אבא שלי הוא רב והוא מאוד החלטי בקשר לזה שהחתן שלי צריך לבוא מבית אממ..."
" מבית טוב?" הוא השלים אותה כשעיניו חזרו להיות כבויות, הוא נהפך להיות אדיש, ציני במקצת.
"אממ...כן, כך הם מגדירים את זה...אבל לי זה לא איכפת דודי! באמת..."
" אבל אני לא מבין, איך ההורים שלך נתנו לך להיפגש איתי בכלל אם הם רוצים חתן מבית..." "מבית טוב" הוא הוסיף כשנימה של כאב מתלווית לדבריו.
" אני באמת לא יודעת...חכה רגע אני אבדוק את זה..."
היא הדליקה את הפלאפון שלה ומיד נשמעו מס' ציפצופים המראים על מס' רב של הודעות שהתקבלו.
ההודעות היו קוליות, כנראה אמא שלה התעצבנה עליה כשהיא ניתקה לה את השיחה הקודמת.
" את רוצה אולי לצאת החוצה? יש כאן במרחק של כמה מטרים פארק יפה, אם את רוצה אנחונו יכולים ללכת לשם..."
" כן, אין בעיה".
" טוב אני אגש לשלם. אולי עדיף שאת תצאי לפניי ותחכי לי בפארק כדי שאת יודעת...אנשים לא יחשבו... יש פה כמה אנשים שאני מכיר..."
" או קיי, אני אחכה לך שם, קח רק את המס' שלי כדי שתדע איפה בדיוק". והוא רשם את המס' בפלאפון שלו.
היא יצאה מהמסעדה לכיוון הפארק וכשהתיישבה שם באחד הספסלים היא החליטה לשמוע בינתיים את ההודעות ששלחה לה אימה. הודעה מס' 1: " שירה, אני לא מבינה אותך באמת, רק שתדעי שהשם של הבחור הוא יהושע נחימובסקי, הבן של הרב נחימובסקי....". כל כך הרבה מחשבות הופיעו בראשה בפתאומיות שהיא חשה שעוד שניה היא עלולה ליפול מהספסל מרוב תדהמה ולהתעלף. יהושע? איזה יהושע? מה קורה כאן?
היא עברה לשמוע את ההודעה השניה בתקווה לגלות עוד פרטים. הודעה מס' 2 : שירה תקשיבי, השדכנית התקשרה הרגע ואמרה שהבחור ביטל ברגע האחרון, כנראה שלא מצא חן בעיניו גילך...או משהו בסגנון....בכל מקרה אני מקווה שתישמעי את זה בזמן." דמעות החלו להופיע בעיניה, הכאב צרב בה, ביטלו ברגע האחרון...המילים הדהדו בראשה מס' פעמים...הגיל לא מצא חן בעיניו... ביטל ברגע האחרון...ביטל...ביטל.... ראשה איים להתפוצץ.
צלצול הפלאפון קטע את מחשבותיה, על הקו היה דודי, מה היא תגיד לו? , הוא שאל אותה היכן בדיוק היא נמצאת, והיא ענתה לו את מיקומה המדויק. הודעה אחת היא עדיין לא שמעה, בידיים רועדות היא לחצה על 'שמע' ושוב קולה של אמה הדהד באוזניה, " היא לא עונה...אני לא יודעת מה לעשות איתה, מתי היא תתחתן? היא מעכבת את חיה ועוד מעט גם צביה תגיע לפרקה... אני לא רוצה שתהיינה לי רווקות זקנות בבית, מה השכנים חושבים? והאנשים בוודאי מרכלים...אוי ויי מרדכי מה נעשה אית-"
כתפיה רעדו ללא שליטה, הבכי שהיה אצור בה בדק' האחרונות התפרץ החוצה במלוא עוצמתו, היא לא ידעה שזה מקליט אותה...היא לא ידעה. הדמעות כמעט חנקו אותה, היא התנשמה בכבדות, בנשימות מפוזרות לא אחידות, בקצב קטוע...
לפתע מתוך האפילה מטפחת לבנה הופיעה, יד גברית אחזה בה, שירה הרימה את מבטה וראתה את עיניו של דודי שבשעת לילה זו נצצו יותר מאי פעם...
* * *
דודי עמד בפתח המסעדה כשהוא חסר אונים. הוא ראה שלוש בחורות שיושבות לבד ואין לו מושג מה השם של הבחורה שאמורה לצאת איתו היום, מה הוא יכול לעשות? הוא הביט לצדדים כאילו שציפה לאיזה ציפור שתבוא ותלחש לו מיהי אותה בחורה... אך למזלו באותו רגע נכנס בחור וניגש לאחת הבחורות הפנויות כשחיוך גדול מרוח על פניו... יופי, עכשיו נשארו רק שתיים, חשב לעצמו. הוא החליט שעליו להתגבר על הבושה ולגשת לברר אצל הבחורות, אבל איך עושים דבר כזה??..
ברגע שפסע פסיעה לכיוון אחת הבנות נכנסה בחורה אחת וניגשה לאחת הבחורות שישבה לה לבדה.
הוא נשם אנחת רווחה וניגש במהירות לאותה בחורה שישבה לה בקצה השני של המסעדה. איך הוא אמור בכלל לפנות אליה? "אממ...סליחה?"
הבחורה הסתובבה אליו במהירות, וליבו כמעט ונדם באותו הרגע, אותן עיניים מהרמזור, העיניים ששיתקו אותו הביטו בו עכשיו, והוא היה משותק תחת מבטן, המילים בקושי מפיו,בהברות קטועות.
"אממ..אני...את...אממ...", הוא ראה שגם היא נבוכה בדיוק כמוהו אם לא יותר.
כל אחד הציג את עצמו. שירה...הוא חזר על השן כמה פעמים בראשו,שירה...
מכל פגישותיו זאת הייתה המוצלחת ביותר, הוא הרגיש חופשי ופתוח לדבר אתה על כל נושא. אבל לדבר אחד הוא לא ציפה. הוא לא ציפה לכך שהיא לא תדע את עברו... הוא הרגיש שעולמו וכמעט חרב עליו כשהיא לא הבינה על מה הוא מדבר. כיצד הוא יוכל להגיד לה את זה? כיצד הוא יוכל להגיד את אותן מילים שיכולות לגרום לשידוך הזה מלהתקיים.
זהו, הוא אמר את זה...ההקלה פשטה בו בדיוק באותה מהירות שבה התפשט הסומק הורוד על לחייו המאדימות. לא היה מאושר ממנו כאשר היא אמרה שאין לה בעיה אם זה, אבל גם לא היה עצוב ממנו כשאמרה שהוריה התנגדו לכך בכל התוקף.
היה מוזר לו שכזה דבר השדכנית לא אמרה עליו, וגם לה זה לא הסתדר, היא פתחה את הפלאפון שלה במטרה לשאול, וציפצופים חדים שרימזו על הודעות נשמעו. הוא הציע שהם ילכו לפארק הקרוב כדי שיהיה לדבר על זה ולאחר שהיא הסכימה הוא הציע גם שילכו בנפרד. שירה שמעה לעצתו ופנתה לכיוון היציאה של המסעדה. הוא ניגש למלצר כדי לשלם ויצא בכבדות מהמסעדה.
למה זה קורה לי? עד שחשבתי שהנה יש משהו עם פוטנציאל לשידוך, מתברר שהיא לא יודעת מי אני?הוא חשב לעצמו במרירות, ובהרגשה של גוש גדול שתקוע לו בגרונו. הוא צלצל לשירה כדי לדעת היכן היא, ומשענתה לו הוא ניגש לאותו מקום אותו ציינה.
צלצול הפלאפון קטע את מחשבותיו, אימו שהייתה על הקו פתחה מיד בדברים,
"דודי כמה זמן ניסיתי להשיג אותך...וכל הזמן התא קולי עונה לי...כנראה שלא הייתה קליטה..."
"הנה אני כאן, אמא יש משהו שרציתי לשאול אות-"
"דודי תקשיב אני ממהרת , ואני מבינה שכבר הבנת לבד שאין פגישה, הבחורה ביטלה ברגע האחרון, אין לי מושג למה...אבל בכל זאת לא נורא תהיינה עוד אפשרויות... אל תיקח את זה קשה...אני ממהרת להתראות..."
זה נפל עליו כרעם ביום בהיר, בחלומותיו הפרועים ביותר הוא לא חשב שדבר כזה יקרה לו... מה הוא יעשה? מה הוא יגיד לשירה? רגע, עם מי שירה אמורה הייתה להיפגש??... מה יקרה איתם? הוא לא רצה לוותר עליה? מדהים עד כמה הוא נקשר אליה תוך כמה שעות....
הוא הגיע לפארק. היא אמורה להיות פה הוא חשב לעצמו...קול בכי דק הגיע לאוזניו, הוא הביט לכיוון ממנו הגיע הקול והוא ראה את דמותה השברירית שפופה על הספסל,רועדת מבכי, ליבו העייף לא היה מסוגל לעמוד במראה הזה, זה הכאיב לו כמו שלא כאב לו דבר מעולם, וזה הפחיד אותו...
הוא ניגש אליה בצעדים מהוססים מפחד להרתיע אותה מנוכחותו במקום כשהיא בוכה.
הוא לא ידע מה לעשות, הדבר היחיד שעלה בדעתו היה להגיש לה מטפחת נייר כדי שתנגב את דמעות.
עיניה התרוממו ופגשו במבטו, הן היו אדומות מבכי, אך עדין העיניים הכי יפות שראה מעולם, למרות שבכתה...
