מצוות צריכות אמונה?

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא- שנאמר ועמך כולם צדיקים וגומ"
כפלח הרימון רקתך,ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון.
כל יהודי באיזה שלב בהיי היום שלו מקיים מצוות, ישוב ארץ ישראל, צדקה, ביקור חולים צער בעלי חיים, נוטעים וזורעים וכו
מיכה לא מתכוון במצוות כמו הרבי וזילבר לא כמו מיכה ואני לא כמו אף אחד וטומי לפיד לא כמוני
למי יש את הכוונות האמיתיות רק הוא -דחמי ולא מתחמי- יודע.

_________________

מודה ועוזב

מתעסק,
 אני רואה הסברים סוצילוגיים כלא רלונטיים כמעט אף פעם לדיון הלכתי, אבל זה לא נושא האשכול.
 מדבריך עולה שאלה: מה דין מי שמקדש ומודע להשלכות הקידושין במערכת המשפטית היהודית, אבל לא מאמין באיסור ניאוף א"א כאיסור אמיתי אלא רק כמציאות משפטית? האם זה תלוי האם לבי"ד יש יכולת לאכוף את המשפט היהודי בפועל?

הערה חדשה: עד עכשיו התעלמתי מכך שיש מצוות המוטלות על הכלל כקורבן ציבור. מצוות אלה מתקיימות ע"י הפרט כאבר מכלל ישראל כשם שיד שמאל מניחה תפילין, וברור שהפרט אינו צריך לא כוונה ולא אמונה. ייישוב א"י לפי הרמב"ן, מלחמת מצווה או רשות וקידוש ה' הם במובהק מצוות כאלו. לגבי קידוש ה' יש לציין את לשונו הייחודית של הרמב"ם: "כל בית ישראל מצווים על קידוש ה' הנורא הזה". לפי"ז החללים הכופרים במלחמות ישראל הם מקדשי ה' ממש.

תוקן על ידי nmzilber ב- 03/05/2007 12:55:07

זילברי    
 החללים הכופרים במלחמות ישראל הם מקדשי ה' ממש.

כבר הייתי מפסיק לכתוב, לולא ראיתי ממספרי הצפיות שיש לי צופים שקטים.  לצופים השקטים

עוד נק': מה הדין בכל המצוות שצריכות לשמה כהנחת סכך, אפיית מצה, וטווית ציצית האם די ב"כוונה קיומית" של מסורתי או ב"כוונה ערכית" של חילוני? לדעתי לא. כתבתי לעיל שכוונה אינה מפרטי המצווה אלא תנאי במצווה, ולכן העדר כוונה אינו ביטול עשה. לעומת זאת במקרים אלה הכוונה היא מפרטי המצווה ולכן מסתבר שצריך כוונה מלאה.
(אם הכוונה היא חלק מפרטי המצווה האם למ"ד צצריכות כוונה צריך להתכוון לכוונה, כפי הפרדוקס שהליתי קודם? לא: כי הכוונה היא רק חלק מהגדרת החפצא של סכך, מצה, ציצית)

תוקן על ידי nmzilber ב- 15/05/2007 23:31:51

עד עכשיו עסקתי בחילוניים ובמסורתיים. מה עם רפורמים, האם מצוותיהם מצוות?
(רפורמה, כפי שנגדיר לצורך העניין: א. אמונה בקב"ה ב. כפירה בתורה מן השמיים ג. היהודים מחליטים כיצד לעבוד את הקב"ה בכל דור, עפ"י ערכיהם ונטיותיהם).
השאלה האם רפורמי שמניח תפילין זה יוגדר כמניע ערכי חיובי כמו חילוני שעשה זאת כקשר למסורת ולתרבות העם וכו', ואז לדברי הרב נבנצל ואף לענ"ד קיים מצווה או: יוגדר כמניע ערכי שלילי- לשם "דת אחרת". כידוע אסור לבדות דת לבני נח, וקו"ח ליהודים (רמב"ם הל' מלכים פ"ח).
אני חושב שהתשובה היא אינדיבדואלית: עד כמה הרפורמי לוקח את העניין הדתי ברצינות, ועד כמה זו גרסה מסוימת של יהדות תרבותית כמו שנראה נכון לרוב ה"רפורמים" הישראלים. 

 ב"יביע אומר" ח"ו יו"ד סימן כ"ט הרב עובדיה מוכיח מהרבה אחרונים, בינהם הנודע ביהודה והחיד"א שכל המצוות בין אדם לחברו לא צריכות כוונה אף למ"ד צריכות כוונה, ולכן ניתן לקיימן במקום המטונף.ואביא משם את דברי הנודע ביהודה המופיעים בספר "אהבת ציון" של בנו:
"ואמר אדוני אבי הגאון  ז"ל הטעם למה שבכל המצות צריך לעשות המצוה לשם  שמים ולא ע"מ לקבל פרס, משא"כ בצדקה, משום שכל מצות ה' אם אינו עושה לשם מצוה אין בו ממש ואינו עושה כלום,  שהרי אם נטל לולב או הניח תפלין וציצית, לולא שיש בזה מצות הבורא יתברך שציונו לעשות כן, אין במעשה הזה שום  תועלת מצד עצמו, ורק מפני שמקיים מצות הבורא שציונו לעשות כן, קיום המצוה גורם חשיבות ויקר תפארת המעשה,  לפיכך אם אינו עושה לשם מצוה אין בו ממש, אבל בנתינת צדקה אף שאין בו מחשבת מצוה מ"מ הרי יש תועלת לעני  בעשייתו, שאין הבדל אצל העני אם הנותן עושה צדקה לשמה או לא". למדנו:
1. היכן שצריך כוונה, כוונת שכר כ"ע"מ שיחה בני" אינה מועילה, כדברי ירוחם אותם דחיתי בפזיזות. והסברה היא שאינו רואה כאן עניין ערכי אלא מן מכונה שמייצרת שכר.
2. מצוות בין אדם לחברו תלויות רק בתועלת שמפיק חברו, לכן לא צריך שום סוג של כוונה או אמונה,דתית או מוסרית.
3. החילוק הוא בין "מצוות שאין שום תועלת מצד עצמו" למצוות שיש כזו. לכן גם במצוות "לאומיות" כיישוב א"י ומלחמה וגם בפרו ורבו  צריך לומר שא"צ  לא כוונה ולא אמונה. מצווה "שיש תועלת מצד עצמו" היא בהכרח מצוות תוצאה אבל ההפך לא נכון. ומכאן ראיה גדולה שהטוב הוא מציאות ולא ציווי.
4.במצוות בין אדם למקום- צריך כוונת מצווה ולא מועילה כוונה ערכית. פשט דברי הנוב"י כי תפילין וציצית אינם פועלים כלום אלא הינם ציווי בלבד. אבל לא סביר שהוא חולק על כל המקובלים ולכן צריך לפרש: המצוות הנ"ל פועלות בעולם רק כאשר הן נעשות בכוונה למצוות הבורא, ולפחות "כוונה בסיסית" לשיטת א"צ כוונה. את דברי הרב נבנצל שהבאתי צריך אכן לפרש שיש בהנחת תפילין של נער חילוני עניין, אבל לא מצווה גמורה. הסברה היא שהדתי שמאמין שזו מצוות ה' ע"י כך הוא קשור בכל הטעמים של המצווה כפי שה' יודע אותם, וזה שונה מהותית מהחילוני שיודע רק טעם אחד מצומצם כשמירת הקשר לעמ"י, וכל זה לא כפי שכתבתי למעלה. ולגבי "אומר מותר":זדון מוסרי אכן שמו זדון, אבל קיום מוסרי אין שמו קיום מצווה גמור והסברה:מספיק שתידע חלק מהטעמים ותעבור במזיד כדי להיות מזיד. אבל כדי לקיים מסתבר שצריך לדעת שזה רצון ה', והוא יודע את הטעמים כולם.

לסיום אני מעניק אייקון  לירוחם, שמסתבר שסברתו הבעל-הבתית יותר מכוונת לפסיקה מחילוקי הישיבתייים. (סעיפים 1,2,3 לעיל).

תוקן על ידי nmzilber ב- 24/05/2007 7:54:52