קדושים

קדושים תהיו, משמעות הציווי המעשית
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3709120,00.html

_________________

בברכה

בפרשת קדושים ישנם שני חלקים:

האחד הוא "פרק שני" בהלכות הקדושה (פרק יט בספר, למניינו של הכומר), כאשר ה"פרק הראשון" הוא פרשת איסורי עריות שבפרשה הקודמת (פרק יח בספר למניינו של הכומר).

החלק השני (פרק כ) הוא עונשים לעוברים על דיני הקדושה, ומתייחסים כמעט ורק לעוברים על דיני עריות. (למרות שכמובן יש עונשים גם לכל שאר האיסורים).

את פרק יט נראה בעיני לחלק כדלהלן. (כתבתי את דברי לפי סדר הניתוח של הפרשה, ע"מ להבין. בסוף דברי הצבתי רשימת פיסקאות מסודרת):

א. שני הפסוקים הראשונים הם הקדמה, המוכרחת כדי ליכנס בדברים. והפסוק האחרון הוא סיום או מעין משפט מסכם.

ב. הפרשה סגורה משני צדדיה בפיסקאות פתיחה וחתימה המקבילות זו לזו:
פס' ג-ד, ופס' ל-לב. בשני הפיסקאות האלה מופיעים אותם מצוות בדיוק: שבת, איסור ע"ז, וכיבוד המבוגרים.

ג. ולכל אחת משתי פיסקאות אלה הוצמדה פיסקה נוספת, בפס' ה-ח, ובפס' לג-לו: לפיסקת הפתיחה הוצמדה פיסקה בעניין קרבן שלמים, ולפיסקת החתימה הוצמדה פיסקה בעניין החובה שלא לעשות אפליות - לא באופן אישי (כגון לגרים), ולא במדות ובמשקלות.
אמנם אינני יודע מה משותף לשני פיסקאות אלו שהוצמדו לכאורה במקביל.

ד. הפסוקים הרבים שבאמצע, מכילים שמונה פסקאות:
ארבעה בענייני בין אדם לחבירו, ועוד ארבעה בענייני בין אדם למקום.

ה. בבין אדם לחבירו ארבעה פיסקאות, של מצוות עשה ולאו לסירוגין, כדלהלן:
ט-י: חובת נתינה לעניים.
יא-יג: איסור לקיחה משאר אדם.
יד-טו: חובת עשיית משפט צדק לנזקק לכך.
טז-יח: איסור עוות משפט לשאר אדם.

ו. בבין אדם למקום, אני מונה פה ארבעה פיסקאות, ואעיר הערותי להלן. ואלו הן הפיסקאות:
יט: איסור כלאים.
כ-כב: עניין שפחה חרופה.
כג-כה: סדרי ערלה, נטע רבעי, ובשנה החמישית והלאה.
כו-כט: הרחקה מע"ז.

ז. הערות לארבעת הפיסקאות העוסקות בבין אדם למקום:
עניין שפחה חרופה חז"ל פירשו שהוא באשה שחציה שפחה וחציה בת חורין. ועל כן הוא דומה לעניין כלאים שבפסקה שלפניו.
ניתן לומר, אם כי אינני בטוח בזה, שגם פיסקאות אלו מחולקות לסירוגין - כך:
שני הפיסקאות הראשונות עניינם הרחקה מכלאים, אלא שהראשונה בהרחקה מכלאים גשמיים והשניה בהרחקה מכלאים רוחניים.
שני הפיסקאות הבאות עניינם הרחקה מסדרי חיים משובשים, כאשר הראשונה עוסקת בהרחקה גשמית (מערלה), והשנייה בהרחקה רוחנית (מעבודה זרה).

ח. לסיכום, אערוך רשימה של חלקי הפרשה:

א-ב: הקדמה.
ג-ד: פתיחה.
ה-ח: שלמים.

ט-י: חובת נתינה לעניים.
יא-יג: איסור לקיחה משאר אדם.
יד-טו: חובת עשיית משפט צדק לנזקק לכך.
טז-יח: איסור עוות משפט לשאר אדם.

יט: איסור כלאים.
כ-כב: עניין שפחה חרופה.
כג-כה: סדרי ערלה, נטע רבעי, ובשנה החמישית והלאה.
כו-כט: הרחקה מע"ז.

ל-לב: חתימה.
לג-לו: איסור אפליה.
לז: סיום.




(הודגשו ראשי פרקים)

נאמר "אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן: וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" (ויקרא כ,ב-ג). בדברים אלו מובע כי האיסור של המולך, הוא אף הנותן מזרעו למולך לשם אלוהי ישראל ובמקדש הישראלי.
האם יתכן שבתקופה מסוימת כן היה לגיטימי שאדם יקריב את בנו לשם אלוהי ישראל?
ראה ע"כ באשכול בפורום "ביקורת המקרא": http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?cat_id=24&topic_id=2603921&forum_id=20048

להעביר בן למולך- אינו בהכרח הריגת הבן, את חיזקיהו המלך- העביר אביו למולך,

פרק כ':

ניתן לזהות בפרק שלושה עניינים:
א. פס' א-ט: מולך, אוב וידעוני, ומקלה אב ואם.
ב. פס' י-כא: עונשים לאיסורי עריות.
ג. פס' כב-כז: בידול.

הסבר מפורט:

א. המשותף לשלושת האיסורים - מולך, אוב וידעוני, ומקלה אב ואם - שבכולם אדם מנסה לכפות בן משפחה לצורך עניינו הפרטי. במולך האב כופה את בנו, מקלל אב ואם רוצה לכפותם אל רצונותיו, ומעלה באוב - מנסה לכפות את המתים להודיע לו נסתרות. וגם זה כפיה וצער למת כמ"ש שמואל לשאול "למה הרגזתני להעלות אותי". (אוב וידעוני זה לאו דווקא לבן משפחה, אבל מסתמא מצוי יותר במשפחה ועכ"פ בקרובים).

בכללות ניתן לומר שיש פה בעיקר איסור מאב לבנו ומבן לאביו, כאשר אוב וידעוני מתייחס אל המתים כפרט מהאיסור הכולל.

ב. העונשים לאיסורי עריות אינם מוזכרים בסדר שבפרשת אחרי מות, ואבאר פה מהו הסדר, ומדוע שינה אותו ממה שהיה שם.

הנה יש פה ארבעה קטעים שונים, שניתן להבחין שכל אחד מהם סודר בסדר פנימי מהקרוב אל הרחוק, כאשר ישנו שינוי יחיד מהסידור של הקרוב והרחוק בפרשת אחרי מות. (ויש עוד דבר שיכול להתפרש כשינוי ממשי, ויכול להתפרש כשינוי סגנון בעלמא. ראה הערה):

א. פס' י: שאינו מתחשב לא ב(מעמד ה)בועל ולא בנבעלת.
ב. פס' יא-יג: מתחשב ב(מעמד ה)נבעלת ולא בבועל.
ג. פס' יד-טז: מתחשב ב(מעמד ה)בועל ולא נבעלת.
ד. פס' יז-כא: מתחשב ב(מעמד ה)בועל ובנבעלת (אבל אחרי הכל זה אסור - ונענש.)

זה מסודר לפי "לא זו אף זו", שאפילו מי ש"התחשב" במעמד הבועל והנבעלת, קיימים הסייגים שהוזכרו. ואמנם בפרשת אחרי מות, שם הוזכרו האיסורים, זה הוזכר לפי החפצא של האיסור (המילה "חפצא" כמובן אין כוונתי לאישה אלא למציאות הרוחנית של האיסור), כי שם הפרשה עסקה באיסור עצמו, אבל פה התורה עוסקת באדם החוטא, ולכן מסדרת את הדברים לפי מחשבת האדם (אמנם לכל כלל יש יוצא מן הכלל, ואיסור משכב בהמה הוכנס בקטע השלישי, אבל כמובן שמבחינות מסויימות הוא רחוק במחשבת האדם עוד יותר ממה שהוזכר לפניו.). והוקדם המתחשב בנבעלת למתחשב בבועל, שהרי האדם מטבעו צריך לחשוב קודם על עצמו. 

הסבר מפורט לסידור העונשים לאיסורי עריות:

א. פס י': הבא על אשת איש, אינו מתחשב במעמדה - שהיא נשואה, וגם איננו מתחשב במעמדו, מצד שהוא מבלבל סדרי המשפחה, הן מצדה והן מצדו.

ב. פס' יא-יב: הבא על אשת אביו ועל אשת בנו, איננו מבלבל את סדריה שלה (כלומר מצד שהיא נשואה אז כן, אבל לא מצד היותה אשת אביו ואשת בנו), שהרי היא קרובה אליו רק מצד שהיא קשורה לאביו או לבנו, אבל לא בקשר ישיר. אמנם מצד שהיא מיוחסת לאביו וקרויה על שמו של אביו, הוא זה שהיה צריך להבחין בפגם שהוא עושה.
פס' יג: במשכב הזכר, הנבעל אמנם איננו עושה דבר, אבל הבועל עושה מעשה שלא יעשה, שהרי הוא בועל מי שאין שייך בו בעילה (כלומר אין שייך בו בעילה פסיבית).

ג. פס' יד: הבא על אשה ואמה, הוא פוגע בסדריה של האשה, אבל לא בסדריו שלו, שהרי אם האשה איננה קרובתו אלא דרך האשה עצמה.
פס' טו-טז: משכב בהמת נקבה שונה ממשכב אדם זכר, שהרי הוא בועל בעל חי הראוי להיבעל (כלומר בבעילה פסיבית), אבל בעל החי נבעל ע"י מי שאינו ראוי להיבעל על ידו, וא"כ יש כאן פגיעה בסדרי הנבעלת. (ומשכב בהמת זכר ע"י אשה מבני אדם - הוזכר רק אגב זה, שהרי כל הפרשה בלשון זכר נאמרה.)

ד. פס' יז: קרבת אחות היא לכאורה יותר קרבת "חברות" משאר העריות, ועל כן הוא כביכול התחשב בין במעמדו ובין במעמדה, אבל זה נאסר.
פס' יח: כאן זה כבר קרבת אשתו עצמה שמותרת לו בכל זמן טהרה, ועכ"פ אסור.
פס' יט-כא: אחות אם, אחות אב, אשת אחי אביו ואשת אחיו, שוב אלו קרובות שלכאורה אין להם עניין "מעמדי" כלפיו, ולא לא כלפיהן, ובכל זאת כולן נאסרו.

הערה: השינוי היחיד בסדר הפנימי שהזכרתיו לעיל, הינו בכך שאיסור נידה קודם לארבעת האיסורים שלאחריו, אינני יודע מפני מה, וגם שאחות אם הוזכרה קודם לאחות אב, אבל פה שתיהן נכתבו בפסוק אחד, ולא בשני פסוקים כבפרשת אחרי מות, ואם כן זה פחות משמעותי.

ג. בקטע השלישי הוזכרו שלושה בידולים, בחוקים, במאכלים ובמקורות ידע:
פס' כב-כד: בחוקים,
פס' כה-כו: במאכלים,
פס' כז: במקורות ידע.
והדברים פשוטים ואינם צריכים לביאור נוסף.

ד. ברצוני להוסיף רעיון כולל לשלושת הקטעים שבפרשה. כי הנה המתבונן בפרשיות הקדושה כפי שחילקתים באשכול 'ספר ויקרא', ימצא שפרק י"ח ופרק י"ט עניינם אחד, ואם כן מדוע בפרק כ' הוזכרו עונשים רק (או: בעיקר) לאיסורים שבפרק י"ח, וכמעט שלא נמצאה התייחסות למה שהוזכר בפרק כ', ואם נמצאה התייחסות כזאת הרי שהיא נראית כאגבית.

לכן נראה לי לומר, שבעצם פרק י"ט מורכב כעיקרון משני עניינים, בין אדם למקום ובין אדם לחבירו. (וכפי שביארתי לעיל. והרוצה יוכל לומר שפרק י"ח עוסק בבין אדם למשפחתו). 

ופרק כ' מחולק גם כן לשלושה קטעים, כאשר הראשון הוא בין אדם לחבירו, והאחרון הוא בין אדם למקום. והאמצעי הוא כמובן, בין אדם למשפחתו. ולא פירט את כל העונשים שבאיסורי בין אדם למקום ובין אדם לחבירו, משום שאלו המוזכרים בפרשה אינם חמורים כ"כ, ועל כן השאירם בגדר כל האיסורים שנענשים עליהם. (גם הפירוט הגדול יארך מאוד). ורק כתב בדברים קצרים על כל אחד משני נושאים אלו, כדי לא להעלימם לגמרי מפרשת העונשים.

תוקן על ידי אחימעץ ב- 04/05/2009 4:17:04

הערה נוספת לפרק י"ט: