|
|
| נשלח ב-7/5/2007 13:43 |
 |
| |
אהה בהחלט יפה.
אבל זה לא נראה בעיני הפשט.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/5/2007 14:07 |
|
| |
ירוח"ש,
זה איני יודע כשם שאיני יודע [לבד הנאמר בגמ' בשבת] למה כל אות נראית איך שהיא נראית, אך זה לא פוגע בהסבר. הקדמתי שהסופיות של מנצפך הן העיקריות והאמצעיות הן אלה שחידשו. מה שחידשו הוא לפתוח ולהמשיך שמאלה את האותיות שנסגרות על קו השורה [ם'] ושנמשכות למטה [ןץף"ך] למען נוחות ההמשך. ס' אינה דומה למ' שנאמר שהס' שיש לנו תישאר רק סופית ושייצרו ס' אמצעית נמשכת שמאלה, כי בס' זה לא מוסיף נוחות כי היא נסגרת ימינה בפנים ויציאה משם להמשיך שמאלה אינה המשך נוח אלא חזרה פרסה נגד הכיוון שנמצאים בו לכיוון ימינה.
תוקן על ידי ווטו1 ב- 07/05/2007 14:05:02
|
|
|
|
| נשלח ב-7/5/2007 17:23 |
|
| |
מוהרוו"ט שליט"א
בכל הנוגע לכללי הניקוד, שרבו בהם החריגים במקרא עד אין ספור, סביר להניח שחלק גדול מהם הם כתוצאה מחסר בהגדרת הכללים. ככלות הכל וכדבריך, מיפוי כללי הניקוד נעשה כנסיון לשחזר תורה עתיקה (של חכמי המסורה).
דרך משל, מילים כ'בתים' (שהת' דגושה אחר תנועה גדולה), או 'שתים' (שהת' דגושה אחר שוא נע), אינם 'יוצאים מן הכלל', אלא מלמדים על הכלל שאינו מדוייק.
אך לגבי המילים עצמן, שאנו רואים בכל המקרא כי נקבעה צורה לזכר וצורה לנקבה, בהגיות שונות ובמבנה שונה (למעט הוא והוִא או זה וזֹה), בלא כל הזדקקות לכללים כל שהם, אין שום מקום לתלות חריג אחד (שחריגותו, כאמור, מפוקפקת) בהעדר ידיעה מספיקה בכללי השפה.
[אמנם כללי ההכרעה בבחירת המין של כל שם, אם אינם שרירותיים, אכן לא נודעו לנו במידה מספקת, ועל כן לא נדע ליתן טעם נכון על כל שם שיופיע במקרא בשני המינים, מכל מקום שמות המספרים לזו"נ אין בהם חריגות כלל.]
זהו הנלענ"ד.
רודולף
תוקן על ידי שטיינר ב- 07/05/2007 17:21:01
|
|
|
|
| נשלח ב-8/5/2007 10:58 |
|
| |
שלא תהיה השאלה בלי תשובה. השאלה כאמור היתה מדוע זכו אותיות מנצפך לאות סופית.
רושמי רשומות של השפה רצו להנציח ולהזכיר את המקומות בתורה, שהתעלמה ההלכה ממשה.
והיה נאלץ לבקש את דעתו של אלוקים, הראשונה בפרשתנו אמור.
מ קלל
נ חלאות
צ פלחת (בנות צפלחת)
פ סח פסח שני
כ לים מלחמת מדין
אשמח לשמוע תגובות- גם בוז מקובל.
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-8/5/2007 14:16 |
|
| |
אם נמשיך את זה - משה כביכול ירד ממעלתו באותם מקרים - לפיכך האותיות הסופיות מאופיינות בירידת קו אל מתחת לשורה. והמ"ם סתומה, מכיוון שע"י המקלל נסתתמו עיניהם של ישראל.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/5/2007 15:07 |
|
| |
מיכה
אתה בשלך ואני בשלי. משה עלה במעלה.
כשהוא לא פסק הלכות מהרהורי ליבו ומחשבתו.
למרות היותו מה שהוא. הוא ידע את המגבלות של בן אדם לפסוק הלכות מה שה" לא ציוה, ולכן הוסיפו אות ולא גרעו.
עיני ישראל לא נסתתמו. היות והם עשו בדיוק מה שה" ציוה
ויקרא פרק כדוּבְנֵי יִשׂרָאֵל עָשׂוּ כּאֲשׁר צִוּה יְדֹוָד אֶת מֹשׁה: פ
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-8/5/2007 20:59 |
|
| |
ירוחם - אתה בשלך ואני בשלי.
משה בכל יום ובכל עת ובכל שעה היה עומד הכן לשמוע את דבר ה'. וכל דבר שפסק היה ע"פ ה' ביד משה. ורק היכן שנתעלמה ממנו הלכה וכמו שאמרו חז"ל כל הכועס חכמתו משתכחת ממנו כמו שכתוב במלחמת מדין ויקצוף משה על פקודי החיל ונתעלמה ממנו הלכה.
ומכיוון שבכל אופן נתווספה עוד פרשה בתורה - לכן הוסיפו אות ולא גרעו.
וכמובן ש"נסתתמו עיני ישראל" זה לא אומר שהם חטאו אלא שהם ירדו במדרגה כי "אוי לאזנים שכך שומעות" וכמו במעשה עכן.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/5/2007 21:40 |
|
| |
מיכה
לא זכור לי שמשה כעס אצל המקלל, או המקושש ,או בפסח שני, או בבנות צלפחת, או אפילו בנחלאות. לקחת מקרה אחד מתוך השישה, ולתת להם את אותה משמעות לכולם. זה באמת מעשה של הנוהג לפנים משורת הדין וההיגיון
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/5/2007 22:01 |
|
| |
קצת יצירתיות...
אצל המקלל נסתתמו "עיניהעדה" דהיינו סנהדרין דהיינו משה רבינו.
אצל המקושש יש דעה שהתכוון לשם שמים אז משה לא ידע מה לעשות.
בפסח שני הוא כעס על אהרן שאכל מהחטאת ונענש חודש אחרי.:) ועכ"פ נסתתמו עיני ישראל מחטא נדב ואביהוא
בבנות צלפחד זה המשך של סיפור המקושש, ומשה התלבט אולי באמת מגיע לו שלא יגרע שמו ממשפחתו. וזכו בנות צלפחד שעל ידם תיכתב הפרשה כולה. אף על פי שיכולה הייתה להאמר גם בלעדיהם.
בנחלות הרי משה חיסר במנהיגותו (לדעתי). הרי כמנהיג היה עליו להבין שעלולה להיווצר בעיה כשבנות צלפחד ייתחתנו עם בני שבטים אחרים. ולכן, לדעתי, "נענש" שנתעלמה ממנו הלכה.
...........
|
|
|
|
| נשלח ב-8/5/2007 22:37 |
|
| |
אכן כדבריך יצירתיות. יצירה בעברית זה אדם המייצר יש מאין. כאין יצירה דבר מכלום.
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-8/5/2007 22:40 |
|
| |
אין מקשין על הדרשן
|
|
|
|
| נשלח ב-9/5/2007 09:50 |
|
| |
כמה הערות על הכתב העברי ודקדוקו
1- בתלמוד במסכת סנהדרין נחלקו חכמים, האם הכתב של התורה השתנה בתקופת עזרא.
2- מי שסובר שהכתב השתנה בתקופת עזרא, בודאי איננו סובר שהצופים (הנביאים) תיקנו לכתוב את אותיות מנצפך בצורה שונה בסוף מילה, כי הרי בתקופת הנביאים היה כתב עברי קדום.
3- מסורת זו "מנצפך צופים (נביאים) אמרום" הולכת על פי השיטה שהכתב שבו נכתב ספר התורה, היה כתב מרובע המוכר לנו. (כפי דעה זו סובר הרמב"ם)
4- השפה העברית בעת העתיקה היתה הרבה פחות מהוקצעת ומסודרת לפי כללי דקדוק, מדקדקי טבריה במאה העשירית קמו לארגן לשפה העברית כללי דקדוק.
5- לפניהם במאה השביעית היו מדקדקי בבל, אצלם היה הניקוד שונה במראהו (ניקוד עליון ולא תחתון) ובמהותו (יש שינויים כיצד לנקד).
מסורת קריאה בבלית וניקוד בבלי
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?whichpage=4&topic_id=1590858
על פי כל הנ"ל, כל אותם חריגות בניקוד מכללי הדקדוק, הם שרידים של מסורות קדומות.
אצלינו בבית הכנסת יש איש לשון מלומד, עמלתי עליו קשות להוכיח לו, שעם כל הכבוד לכללי הדקדוק, אבל הם חדשים בעברית, ולא ניתן לשנות על פיהם מסורות עתיקות (אם תעמוד מולם צורת קריאה בבלית).
_________________
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-9/5/2007 10:41 |
|
| |
דרום חוקר
לא הבנתי במה זה סותר את מה שכתבתי, אז הוסיפו את זה מאוחר יותר.
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-5/6/2007 09:09 |
|
| |
שטיינר,
אכן עקרונית מפני חריג אחד לא נפיל הכלל [וגם על הצד שאנו מדברים על חריג שאינו מפוקפק]. אך מאידך אם הסבר החריג נובע מכלל דדוקטיבי המוחלט יותר ביסודות ההגיון האנושי, נאמין יותר לכלל זה ממנו נובע החריג מאשר לכלל אינדוקטיבי שעדיין לא נודע הגיונו למרות שהוא מתאים לכל המקרים מלבד החריג. [כאמור, זה לא אומר שנפיל את כללו אלא שנתלה אותו בהגיון מישני שבמקרה החריג לא גבר על ההגיון הראשוני יותר.]
תוקן על ידי עצכח ב- 04/05/2008 3:22:11
|
|
|
|
| נשלח ב-4/5/2008 03:25 |
|
| |
נושאי פרשת אמור
קדושת הכהנים כ"א א'-כ"א ט"ו
קריבה לקדשים כ"א ט"ז-כ"ב ט"ז
כשרות הקרבנות כ"ב י"ז-כ"ב ל"ג
מועדי השם כ"ג א'-כ"ג מ"ד
עריכת נר ולחם תמיד כ"ד א'-כ"ד ט'
מקלל השם ומכה נפש כ"ד י'-כ"ד כ"ג
סיכום פרשת אמור לנושאיה
מהתקדשות העם בפרשת קדושים עובר הכתוב בפרשת אמור לקדושת המקדש על משרתיו וקרבנותיו, למועדים המקודשים ולכבוד השם. הפרשה פותחת בקדושת הכוהנים מטומאה ואישות ובקדושת הקודש לריחוק בעל מום, טמא וזר מקריבה לקדשים ולריחוק בעל מום ומחוסר זמן מכשרות הקרבנות. נאמר על מועדי השם המקודשים במקרא קודש ובהקרבת אשה ועל התמדת עריכת נר ולחם תמיד מפארי מקדש השם. כן מודגשת חשיבות שם השם בסיפור הענשת הנוקבו ושמירת משפט הפוגע בגוף הזולת במקלל השם ומכה נפש.
|
|
|
|
|
