אוֹיָהּ, כִּי גִּדַּפְתָּ! / הבודד
א.
יוֹם שָׁרָב הִפְצִיעַ,
חַמָּה שָׁלְחָה קַרְנֶיהָ
בֵּין שִׁפּוּלֵי הָאֹהֶל.
הוּא נֵעוֹר בִּקְפִיצָה,
בְּזִיק תִּקְוָה חָלַץ מָתְנָיו,
קוּמוּ, עוּרוּ, אֲהוּבַי,
כִּי הַיּוֹם תְּחִלָּה וָקֵץ לִתְלָאוֹתֵינוּ.
הַאֲמִינוּ לִי, בָּנַי,
אַךְ עוֹד יוֹם אֶחָד אֲשׁוֹטֵט,
לָתוּר אַחַר מָקוֹם לְמִשְׁכָּנֵנוּ.
הֵיי, אַתָּה, לָמָּה דִּמְעָה תִּמְחֶה?
עוֹד יָבֹא הַיּוֹם, עוֹד בֵּין אֹהָלִים
עִם בְּנֵי גִּילְךָ תְּקַפֵּץ,
כִּי הַיּוֹם, הֵן הַיּוֹם, לֹא כְּעָנִי בַּפֶּתַח עוֹד אָבֹא,
אֶל הַדָּנִים הוֹלֵך אָנֹכִי, שְׁאֵרֵי בָּשָׂר אֲנַחְנוּ.
שָׁם בְּחִבָּה יְקַבְּלוּ פָּנַי,
אֶת אָהֳלִי בֵּינוֹתָם אֶטַּע,
וְאַתֶּם, בָּנַי, הֵאָזְרוּ בִּגְבוּרָה,
לָמָּה לָךְ יַקִּירָתִי, כְּבֹשׁ פָּנַיִךְ בִּבְכִי?
הֲלֹא תֵּדְעִי כִּי דָּנִים אֲנַחְנוּ?
שַׁאֲלִי אֶת סַבְתָּא שְׁלוֹמִית
בָּרְכוּנִי אַחַי, חַזְּקוּ אֶת יָדִי,
הֵן הַפַּעַם אֶל הַמְּנוּחָה נַגִּיעַ.
כָּךְ יָצָא אֶת אָהֳלוֹ,
וְשִׁיר נֹחַם בְּלִבּוֹ,
עַל הַגִּבְעָה טִפֵּס בַּעֲלִיזוּת,
שׁוֹהֶה קִמְעָא אֶל מוּל הַנּוֹף.
אָהּ! מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל,
הִנֵּה הָעָם שׁוֹכֵן לִשְׁבָטָיו,
אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ - - -
וּמִיָּד נִתְעַשֵּׁת.
לָמָה אֶשְׁהֶה? הִנֵּה שֵׁבֶט הַדָּנִי,
הִנֵּה בְּנֵי חוּשִׁים, אַחַי, מִשְׁפַּחְתִּי,
אָסוּרָה לְאָהֳלֵיהֶם, אָשִׂיחָה צָרָתִי,
הֲלֹא מִבְּשָׂרָם לֹא יִתְעַלְּמוּ.
ב.
אַךְ אֲבוֹי, כִּי אִם בּוֹאוֹ בְּמִשְׁעוֹלֵי הַמַּחֲנֶה,
עֵינַיִם קַפְדָּנִיּוֹת עַל פָּנָיו נִנְעֲצוּ,
מַה לְּךָ פֹּה וּמִי לְךָ פֹּה? שְׁאָלוּהוּ מַבָּטִים,
נֶאֶלְמוּ הַכֹּל כְּזוֹעֲקִים: זָר אַתָּה לָנוּ,
כַּלֵּה מְלַאכְתְּךָ וְצֵא!
וְהוּא לֹא חָת וְלֹא נָסוֹג,
בֶּטַח יֵלֵךְ בְּיִחוּסוֹ,
הֵן בֶּן שְׁלוֹמִית אֲנִי,
מַה מֶּנִי יַהֲלֹךְ,
מִי דָּנִי יוֹתֵר מִמֶּנִּי?
אֶל בֵּית הַדִּין נִכְנַס
בְּקוֹמָה זְקוּפָה,
מַהֲרוּ דַּיָּנִים, שִׁפְטוּ אֶת מִשְׁפָּטִי,
תְּנוּ לִי אֲחוּזַת אֹהֶל בְּתוֹכְכֶם,
וְאֶקְבְּעָה אֶת מִשְׁכָּנִי לִפְנֵיכֶם,
עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל,
וְלוּ אֲמַהֵר כִּי אָז לְעֵת עֶרֶב,
יוּכְלוּ זַאֲטוּטַי לָשׂוּחַ בֵּין חוֹלוֹת
עִם יַלְדֵי הַמַּחֲנֶה.
לְאַט לְךָ, בֶּן שְׁלוֹמִית,
הֵשִׁיבוּהוּ בְּיֹבֶשׁ,
לֹא קַלָּה הַדֶּרֶךְ,
הֲלֹא תֵּדַע כִּי בֶּן מִצְרִי אַתָּה,
אֲבוֹי, יַקִּירֵנוּ, בֶּן מִצְרִי - - -
קוֹמָתוֹ שָׁחָה בְּאַחַת,
אֶת עֵינָיו הִשְׁפִּיל,
…וְאִם כָּךְ… גִּמְגֵּם בִּכְבֵדוּת,
שׁוּב לֹא דָּנִי אָנֹכִי??
וְאִמָּא שְׁלוֹמִית, לֹֹא מִשֶּׁלָּכֶם הִיא??
וְזַרְעָהּ??
לֹא, לֹא, פָּלְטוּ הַכֹּל בְּלַחַשׁ,
וְעֵינֵיהֶם נְשׂוּאוֹת בְּרַחֲמִים,
מַה נַּעֲשֶׂה לָּךְ, בַּמֶּה נְחַזֵּק אֶת רוּחֲךָ?
שֶׁמָּא קֶרֶן צְדָקָה? אוֹ מִכְתַּב בְּרָכָה?
רַק אַל תַּגְדִּיל בַּקֵּשׁ,
כִּי מָקוֹם בַּמַּחֲנֶה אַיִן.
ג.
כָּךְ סָב עַל צִירוֹ,
וַיֵּצֵא אֶל הַמִּדְבָּר.
וּלְמוּל עֵינָיו - פְּנֵי יְלָדָיו הַתְּמִימוֹת,
מַבָּעִים נִכְסָפִים, תְּקָווֹת אֲבוּדוֹת,
וַתִּדְמַע עֵינוֹ - - -
בִּצְעָדִים כּוֹשְׁלִים שָׁב אֶל גִּבְעָתוֹ,
וְהִנֵּה עִכְּבוּהוּ שְׁנֵי דָּנִיִּים,
יִסְלַח נָא, ר' אִיד, נוּ, מַה נִּפְסַק?
שֶׁלֹּא תֵּדְעוּ, יְדִידַי, שֶׁלֹּא תֵּדְעוּ מִצָּרוֹת.
"בֶּן מִצְרִי, אָה?", "שׁוֹיְן, מַה לַּעֲשׂוֹת,
הֲלֹא אָבִיךָ, לֹא צַדִּיק גָּדוֹל הָיָה,
בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה…".
מַה תֵּדְעוּ עַל אָבִי, שֶׁאֲנִי לֹא אֵדַע?
כָּאן כְּבָר לֹא עָמְדָה לוֹ סַבְלָנוּתוֹ,
לֹא חָשׁוּב, לֹא נוֹרָא, חִשְּׁבוּ לָסֶגֶת.
אַךְ הוּא לֹא הִרְפָּה.
הֲגַם אָבִי בְּעוֹכְרֵנִי? מֶה עָשָׂה? מֶה הָיָה?
בְּלֵית בְּרֵרָה הִפְטִירוּ:
הֵן אָנַס אֶת אִמְּךָ, רַחֲמָנָא לִצְּלָן,
וְהִגְדִּיל עֲשׂוֹת לְהַכּוֹת אֶת אִישָׁהּ,
אַךְ בָּרוּך ה', כִּי לֹא הִשְׁבִּית גּוֹאֵל,
וּבִמְחִי שְׁמוֹ הַגָּדוֹל, הֵמִיתוֹ מֹשֶׁה - - -
אוֹי, אֲבוֹי לִי, הֵחֵל מִתְנוֹעֵעַ בְּבִלְבּוּל,
וּבְעוֹדוֹ נוֹפֵל כַּהֲלוּם מַכָּה,
שְׂפָתָיו יְפַלְבְּלוּ:
…הֵן זֶה הוּא שֶׁבִּשְׁמוֹ הֻדַּחְתִּי,
שֶׁמִּנַּחֲלָתוֹ גֹּרַשְׁתִּי,
וְעַתָּה תּוֹדִיעוּנִי כִּי הֵמִית אָבִי?
אֲהָהּ, אוֹיָהּ לִי - - -
וַיְגַדֵּף.
וַיָּבִיאוּ אוֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה.
וַיַּנִּיחוּהוּ בַּמִּשְׁמָר,
לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה'.
וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.
וַיִּרְגְּמוּ אוֹתוֹ אָבֶן.
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.
http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2488261&forum_id=18119
[השיר-מדרש "אויה כי גדפת" הובא במקור בבח"ח, בהקשר פוליטי-עכשווי. אני בחרתי להביאו כאן, כי אני רואה בו מדרש על נושאי פרשה זו.
כבר כתבתי פעמים רבות שלענ"ד מדרשי חז"ל הינם התבוננות הדדית מן התורה אל החיים ומן החיים אל התורה. המדרשים עובדים בשתי רמות כל הזמן - הם משתמשים בתורה כדי להבין את המציאות של הדרשן, ומשתמשים במציאות של הדרשן כדי להבין את התורה. כאשר הדרשן טוב, שתי הרמות הללו אינן פוגמות זו בזו אלא להיפך - מעמיקות זו את זו. משלומדים מדרש איכותי, כבר קשה לקרוא את התורה שלא דרך עיני המציאות של הדרשן, וקשה לקרוא את המציאות שלא דרך עיני התורה (שהציע המדרש).
השאלה (שהתעוררה, בין היתר, באשכול בא"א, המצוטט לעיל) האם "היה או לא היה" בתורה אינה רלוונטית אפילו לשואלים - הם הרי מניחים שהמדרשים בהם "משתמש" השיר "היו" (למרות שאינם מופיעים בפשט התורה), ומדוע לקבל כמובן מאליו מדרש אחד ולדחות, כמובן מאליו, את האחר רק בגלל פערי הזמן ביניהם?
עוד נקודה מעניינת שמצאתי בדיון שם היא החשש מפני המדרש כ"כלי עבודה" מודרני. למרות איכותו של השיר (לטעמי) ושל המדרש שבו (אותו כנ"ל), התרגום הביקורתי - הן על המציאות בת ימינו והן על הדמויות התורניות, ואולי דוקא השילוב של שתי אלה - עוררו שם כעס גדול כנגד ה"משכיליוּת" כביכול של הכותב. אני מתקשה להבין מדוע ביקורת חברתית-פוליטית (או דתית/תיאולוגית) המובעת מתוך המקורות ובאמצעותם נחשבת ל"משכיליוּת", שהרי זהו אחג הכלים הנפוצים והשמישים ביותר של חז"ל (וכן של רבנים ודרשנים מן המיינסטרים היהודי על כל גווניו, מאז ועד היום).]
