אמור

רבינו ירוחם שליט"א

הא גופא מנא לך? זה שהכתוב מדבר בכהנים הוא רק משום שלא מפרשים בעל בעמיו כפשוטו. מה קושי לומר שאגב כהנים ידבר הכתוב בכל איש מעלה וזקן שאינו לפי כבודו להיטמא למתים?

_________________

חסיד

כי מה פרוש - לא יטמא בעל בעמיו להחלו - החלו- זו שמחללת אותו, איש רם מעלה מכובד, אשתו מחללת אותו?

_________________

מודה ועוזב

רבינו

לפי הפירוש של הרמב"ן לא מדובר ב"בעל" של אשה אלא באדם נכבד שעל שם נכבדותו נקרא "בעל בעמיו". עליו אומר הכתוב שהטומאה שמיטמא לכל מת שיהיה, מחללת את נכבדותו.

_________________

חסיד

מה ענין   ישראל מכובד- בין הכהנים, הפרשה מדברת בכהנים ולא בישראל, על כרחך אתה חייב להגיד מכובד בין הכהנים,

פשוטו של מקרא- להחחלו- הוא מי שמחלל אותו, ולא נאמר בפסוק - ולא יתחלל בעל בעמיו בטומאתו., כפי שמתבקש מפרושך

הפרוש בשפה מדוברת= לא יטמא בעל בעמיו- לזאת שמחללת אותו

_________________

מודה ועוזב

["אנכי אהיה עם פיך" / הרב ורד סקל - לפרשת אמור.]

בענין  לא איש דברים

בסוף הפרשה:
ואל-בני ישראל, תדבר לאמר:  איש איש כי-יקלל אלהיו, ונשא חטאו.  כד,טז ונקב שם-ידוד מות יומת, רגום ירגמו-בו כל-העדה:  כגר, כאזרח--בנקבו-שם, יומת.  כד,יז ואיש, כי יכה כל-נפש אדם--מות, יומת.  כד,יח ומכה נפש-בהמה, ישלמנה--נפש, תחת נפש.  כד,יט ואיש, כי-יתן מום בעמיתו--כאשר עשה, כן יעשה לו.  כד,כ שבר, תחת שבר, עין תחת עין, שן תחת שן--כאשר יתן מום באדם, כן ינתן בו.  כד,כא ומכה בהמה, ישלמנה; ומכה אדם, יומת.  כד,כב משפט אחד יהיה לכם, כגר כאזרח יהיה:  כי אני ידוד, אלהיכם.  כד,כג וידבר משה, אל-בני ישראל, ויוציאו את-המקלל אל-מחוץ למחנה, וירגמו אתו אבן; ובני-ישראל עשו, כאשר צוה ידוד את-משה.

מדוע הוכנסו כאן פסוקים טז - כא, מה הם נוגעים לנושא המגדף?

בע"ב,

ראה תשובתו של ספורנו לעניין זה -

ד"ה ואיש כי יכה כל נפש אדם: בהיות קללת אלוקים אצל קצת בני אדם רעים וחטאים נגד ה' ונגד המלך דבר נקל כאמרו (ישעיה ח') "והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלוהיו" וכאמרם ז"ל (סנהדרין ס') "השומע אזכרה (רש"י: השומע "ברכת ה'" מפי עובד כוכבים) בזמן הזה אין חייב לקרע, שאם אי אתה אומר כן, נתמלא כל הבגד קרעים". (רש"י ד"ה בזמן הזה: שאנו בגלות ואין אימת בית דין מוטלת עליהם... ד"ה נתמלא כל הבגד קרעים: לפי שהדבר תדיר, לפי שאין מתיראין מבית דין). ועם זה נראה שיהיה דיבור המקלל בזה דיבור בטל, בהיות כל קללה נמנעת במציאות ה' יתברך, לכן ביאר הטעם ואמר, כי אמנם הפועל הרע כאשר יהיה נעשה בנושאים מתחלפים, אף על פי שהוא פועל אחד בעצמו, יתחלף עונשו כפי חילוף אותם הנושאים עד שיהיה העונש בהיות החטא באיזה נושא עונש בגוף או עונש מיתה, וכאשר יהיה בנושא אחר למטה ממנו יהיה בעונש ממון.
ועל זה הביא שלוש ראיות, אחד בהורג: שההורג נפש אדם היה חייב מיתה וההורג בהמת חברו חייב ממון בלבד.
שנית בחובל: שהחובל אדם היה ראוי ליענש בגוף לולא חסרון יכולתנו לצמצם כמו שקיבלו חז"ל (בבא קמא פרק ג' ע"ב) והוצרך לענשו ממון, ועם כל זה הממון רב, שחייב בחמשה דברים, כמו שקיבלו הם ז"ל, ומכה בהמה יהיה עונשו ממון מועט.
שלישית בחובל אדם, שהחובל באביו ובאמו היה חייב מיתה, וחובל באדם אחר חייב ממון, ואין צריך לומר מכה בהמה בזה האופן, שיהיה עונשו מעט מאוד. (ולא הזכיר קללת אביו ואמו, כי היא בלתי דומה לזאת הקללה שהוא דיבור בטל לגמרי, ולא כן קללת האב).

(הועתק מן האתר של "גליונות נחמה")

ללמדך כי המכה יהודי שנברא בצלם, והגורם לו נזק- דומה לפני המקום למגדף.

כי בעצם כל ענין הגידוף החל , במכות, שכנראה היכו את המגדף!

_________________

מודה ועוזב

[ירוחם,

"יהודי שנברא בצלם"? חשבתי שאדם נברא בצלם, ולא זכור לי שהוא עבר ברית מילה...]