שאלות ודיונים בהלכה

הרשב"א עונה לאיסור ואלו נימוקיו:

א. ייתכן שהנגיעה אסורה מן התורה.

ב. אף אם האיסור הוא רק מדרבנן, אין להתיר איסורים דרבנן במקום חולי שאין בו סכנה, אלא רק במקום שנאמר כך בפירוש.

ג. יש רופאים אחרים בעיר.

תשובה זו היא אחת מהתשובות שנדפסו בטעות על שם הרמב"ן, וכך היא מובאת בבית יוסף (יו"ד סימן קצה), על אף שהבית יוסף עצמו היה מודע לטעות, אבל כנראה כאן הכשילה אותו טעות זאת והוא כותב על דברי הרשב"א כך:

ומיהו אם החולי מסוכן ואין שם רופאים משמע קצת מדבריו דשרי, משום פיקוח נפש.  אלא דאיכא למימר דלטעמיה אזיל (בהשגות על סה"מ ל"ת שנג) דסבר דנגיעת נדה אינה אסורה אלא מדרבנן.              אבל להרמב"ם (סה"מ שם, והל' איסו"ב פכ"א ה"א) דנגיעת ערוה אסורה מן התורה, הכא אע"פ שיש בו פיקוח נפש אפשר דאסור משום דהוי אביזרא דגילוי עריות, וצ"ע:

כלומר: הרמב"ן שהתיר במקום סכנה הוא לשיטתו שאין האיסור אלא מדרבנן, אבל להרמב"ם שהאיסור מן התורה יתכן שדינו ייהרג ואל יעבור.

למרות שודאי טעה הבית יוסף משום שאין זה הרמב"ן, (והרי לא מצאנו שהרשב"א סובר בזה כהרמב"ן) עדיין דבריו במקומם עומדים, שהרי ההוכחה להתיר במקום סכנה הוא ממה שכתב הרשב"א שאין מתירים איסורים דרבנן בחולי שאין בו סכנה, ומשמע שבמקום סכנה מותר, אבל  איסורים דאורייתא לא שמענו להתיר.
אמנם יש כאן סברה מחודשת שנגיעה כלולה באיסור התורה, דבר שלא מוזכר ברמב"ם, ועל כך השיגו על הבית יוסף. אני מקווה להמשיך ולכתוב על כך ולבאר את שתי השיטות בענין. וכן על עצם הנחתו של הב"י שיש הבדל בין דאורייתא לדרבנן יש לפקפק, ואקוה לכתוב גם על כך.

אבל להרמב"ם שהאיסור מן התורה יתכן שדינו ייהרג ואל יעבור.



האם לפי הרמב"ם כל איסורי התורה הם ביהרג ואל יעבור?

האם אפשר להגיד על דבר כה חמור שיש עליו יהרג ואל יעבור  יתכן

מר רב יהודה אמר רב מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ובאו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה תספר עמו מאחורי הגדר ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר פליגי בה רבי יעקב בר אידי ורבי שמואל בר נחמני חד אמר אשת איש היתה וחד אמר פנויה היתה בשלמא למאן דאמר אשת איש היתה שפיר אלא למאן דאמר פנויה היתה מאי כולי האי רב פפא אמר משום פגם משפחה רב אחא בריה דרב איקא אמר כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות.
 עולה מדברי הגמרא שייהרג ואל יעבור כולל גם שאר קירבות ולא רק שכיבה, שהרי הגמרא אומרת ' למאן דאמר אשת איש היתה שפיר', אלא שהב"י מחלק בין דאורייתא לדרבנן ויש לפקפק על כך, ואין לי זמן כעת להאריך בזה, אקוה בהמשך.
לגי השאלה השניה, אדרבה מתוך חומרת הנושא אין פוסקים בו בהחלטיות. 

את כל הדוגמאות שהבאת אני מכיר חוץ מהסיפור על ההשתנה. חלקם מובאים בגמרא בתור דוגמא לדבר שעושים כהוראת שעה. הסיפור של המכשפות נראה גם כן בהקשר הזה בגמרא (סנהדרין מו.). כמו כן בענין של הבת היפה אכן אני מסכים שלא זו הדרך והסיפור הזה יוצא מן הכלל.

העגל לא היה עבודה זרה, לפחות לא במחשבתו של אהרן, וההוכחה שאמר 'חג לה' מחר'.  ראה רמב"ן שם. חוצמזה לא ידוע לי שהורגים מי שעשה ע"ז אלא מי שעבד לה.
מחזיר גרושתו לא מוגדר ערווה וכנ"ל כהן, העתקתי מאנציקלופדיהתלמודית:

אנציקלופדיה תלמודית כרך ו, גלוי עריות [טור קו]
 לא נתרבה גילוי עריות לומר בו יהרג ואל יעבור אלא כעין נערה המאורסה, שלמדים ממנה, כגון חייבי כריתות ומיתות בי"ד, אבל בחייבי לאוין שקדושין תופסים בהם, יעבור ואל יהרג, וכן בערוה דרבנן, ויש חולקים, כיון שאיסור ביאה הוא.

<אין היום בלימוד כל מחשבה? כל רצון ויכולת להפריד בין הלכות לסיפורים?>
לא הבנתי. הרי בשביל זה דייקתי מדברי הגמרא שלמאן דאמר אשת איש היתה לא היה זה גדר מיוחד אלא דין פשוט, האם אתה מפרש את הגמרא אחרת?

עכשיו אתה נעמד מהצד שלי,  הרי את כל השאלו ששאלתי נגד דבריך שכתבת                             

עולה מדברי הגמרא שייהרג ואל יעבור כולל גם שאר קירבות ולא רק שכיבה

מה שאתה אם כן אומר עכשיו שאי אפשר לקחת כפשוטם את העולה מדברי הגמרא, והפרשנות שלך שיהרג  חל על עריות אחרות חוץ מהריות הכתובות בפ' קדושים,
הסיפור עם ההשתנה  מהירושלמי,

אהרון עשה עגל. העגל היה ע"ז.  אסור לעבוד ע"ז, והעובד ע"ז דינו מיתה. אסור גם לעשות ע"ז ואבל העושה ע"ז דינו רק מלקות.

_________________

מודה ועוזב