שאלות ודיונים בהלכה

לפניכם מהאנציקלופדיה התלמודית כרך ט, ערך הלנת המת [טור תמא]:

 "מת ביום טוב ראשון, שמותר לקברו על ידי גוי⁹³, נחלקו ראשונים אם מותר להלינו עד למחר, ליו"ט-שני-של-גליות, כדי שיתעסקו בו ישראל: יש מתירים, שהרי זה לכבודו⁹⁴, אם הוא אדם כשר ונכבד שיש לו בזיון להיקבר על ידי גוים⁹⁵, ויש חולקים וסוברים שאסור להלינו בשביל כך⁹⁶, שההתעסקות על ידי ישראל דוקא אינה בכלל לכבודו שהתירו⁹⁷. וכן אסור להלינו ביו"ט, כדי שאשתו ובניו ילוו אותו למחר חוץ לתחום⁹⁸.

 הלנה כדי להציל את המת מעונש, כגון שמת ביום חמישי ורוצה להלינו כדי לקברו סמוך לשבת להצילו מחיבוט הקבר, אין זה נקרא הלנה לכבודו ואסור⁹⁹.

הלנה לרשע כדי שתהיה לו כפרה על ידי בזיון זה שמלינים אותו, אסור, ואין לנו אלא הכפרה שנתנה לו תורה בקבורה¹⁰⁰.

מי שציוה שלא יקברוהו עד שיעברו שני ימים ממיתתו, מחשש שמא יתדמה להם שמת והוא עדיין חי, יש שכתבו שמצוה לקיים דבריו, ואין עוברים עליו משום בל תלין, שאם לכבודו התירו, אף שלא ציוה, כל שכן כשציוה¹⁰¹, ויש שכתבו שאין בכחו לצוות לעבור על הלאו שבתורה¹⁰².

 ו. לבירור המיתה. איסור לא תלין מתחיל מיד כשראו שאין בו שום דפיקה ובטלה הנשימה, שכשם שאמרו בנפלה עליו מפולת ומצאו שאין חיות בחוטמו, שאינו מוציא רוח, ודאי מת הוא ואין [טור תמג] מחללים עליו את השבת¹⁰³, כך נמסר סימן זה אף ללאו של לא תלין, ואף על פי שהיה מעשה שהלכו לפקוד - לבקר - את המת ומצאו שהוא חי וחי עשרים וחמש שנים¹⁰⁴, אין זה אלא מקרה ממקרים הרחוקים אחת לאלף שנה ואפילו בגדר מיעוטא דמיעוטא אינו¹⁰⁵, אבל אחרי שיצאה נשמתו שוהים מעט שמא נתעלף¹⁰⁶. ואפילו מי שציוה שלא יקברוהו עד אחר איזה ימים מחשש שמא זוהי מיתה מדומה ועדיין חי, יש מהאחרונים סוברים שאין חוששים לו לעבור על איסור הלנה¹⁰⁷. ונוהגים שאחר שיצאה נשמתו מניחים נוצה דקה על חוטמו ורואים אם אינה מתנדנדת הרי זה סימן שמת ומתחילים להתעסק בקבורתו¹⁰⁸. ויש שכתב שלא אמרו הלן עובר בלא תעשה אלא בהרוג והדומה להרוג שמת ודאי, אבל סתם מתים יש להמתין עד שיבורר הדבר בוודאות ואין חוששים להלנה¹⁰⁹.

__________________

 93. ע"ע יו"ט וע' קבורה.

94. הראב"ד, הביאו בארחות חיים יו"ט סי' כז ובמאירי ביצה ו א על שם הרב הגדול ובבית הבחירה ביצה עמ' 36 ובמגן אבות עמ' לה - לז, והמאירי שם הסכים להראב"ד; שמ"ק ביצה שם.

95. שמ"ק שם, וכן המאירי בכל המקומות הנ"ל כתב שהמעשה של הראב"ד שהתיר היה באדם גדול בתורה ומסויים, ועי' באור הלכה להמ"ב סי' תקכו שר"ל בד' המאירי אפילו במי שאינו תלמיד חכם.

96. ארחות חיים שם: וחלקו עליו חבריו; מאירי שם בשם יש מחמירים ובמגן אבות שם שחכמי דורו ערערו עליו; שו"ע או"ח תקכו ב.

97. אליה רבה שם ס"ק יג, ע"פ מרדכי סוף מו"ק. ולפ"ז גם בארץ ישראל אסור להלינו עד למחר שהוא יום חול, אבל בא"ח ובמאירי ושמ"ק שם מבואר הטעם שמוטב לדחות שבות של אמירה לנכרי בשביל שבות של אב מלאכה ביו"ט שני, ולפי"ז בא"י י"ל שמותר להלין, ועי' באור הלכה שם.

98. מ"ב שם ס"ק טז בשם אחרונים.

99. שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' קעט (קז), ועי"ש שהאריך גם שאינו ניצול כלל עי"ז.

100. שו"ת בשמים ראש סי' סד. וע"ע קבורה על קבורת רשעים.

101. עקרי דינים הד"ט או"ח סי' יא.

102. שו"ת בשמים ראש שם; יוסף אומץ להחיד"א סי' פט והביאו בעקרי דינים שם וכ' של"נ לו.

[טור תמג] 103. עי' יומא פה א ורש"י ורמב"ם שבת פ"ב הי"ט וטוש"ע או"ח שכט ד. וע"ע אדם כרך א עמ' עג וע' פקוח נפש.

104. עי' מס' שמחות רפ"ח.

105. שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלח, עי"ש בארוכה, וכ"כ בשו"ת חיים שאל ח"ב סו"ס כה, שכל שראו בו סימנים מובהקים אין חוששים לאחד מכמה רבבות שיארע שהוא חי, וכ"כ הריעב"ץ במאסף בכורי עתים תקל"ב בארוכה והביאו החת"ס שם.

106. רמב"ם אבל פ"ד ה"ה לענין עימוץ עיניו של גוסס; ש"ך יו"ד סי' שלט ס"ק ה. ובחת"ס שם כ"כ לענין הלנת המת.

107. עי' לעיל: לכבודו, מחלוקת האחרונים, ואפילו המתירים ה"ז מפני ציוויו.

108. חכמת אדם קונט' מצבת משה.

109. מאורי אור קונט' קן טהור לסנהדרין מו ב.