שאלות ודיונים בהלכה

            המתארח בביהכנ"ס ומתכבד בעליה לדוכן כש"צ, היברך על הטלית (במידה ואין לו טלית)?

דרכים לתשובה:

1)     בצורה פשוטה אפשר לצאת מן הספק, אם לאחד המתפללים יש טלית משלו – ישאיל לו.

2)     במידה ואין בנמצא טלית פרטית, אלא רק זו של ביהכנ"ס:

א.      ישנו הכלל שאין אדם מברך על טליתו של חבירו.

ב.      טלית של ביהכנ"ס, הנקנית מכספי ציבור המתפללים, מחייבת את כל המתפללים בברכה, שכן לכולם יש זכות קניין עליה.

יש לשאול:

            1. האם הגדרת הטלית כשל הציבור (שכאמור, נותנת זכות קניין לכל אדם מן הצבור) היא דווקא מצד שהאנשים הפרטיים ששילמו עליה, ויש כאן שותפות "רחבה" מהבחינה הכמותית. ונאמר שהבעלות היא מלכתחילה מוגדרת וקבועה, וזכויותיה ימצאו רק אצל אלו ששילמו, ולכן רק הם יתחייבו בברכה על הטלית.

            או, שהיא מצד הציבור בכללותו, והטלית מופקעת לכתחילה מכל בעלות פרטית כלשהי. הגדרה זו היא שלילית, שכן היא באה לומר שלאף אחד אין חלק בה. הבעלות איננה מוגדרת, ומותנית שתינתן לכל מי אשר יעלה לדוכן בצורה בדיעבדית (אם בכלל תהא כאן בעלות). כך שלחבר ביהכנ"ס שלא שילם דמי חברות – אין זה משנה, ויתחייב גם הוא בברכה.[1]

            במילים אחרות, האם הבעלות נוגעת לחפצא – הטלית שייכת לכלל, או לגברא – הציבור המשלם (ורק המשלם) מחזיק בבעלות על הטלית?

            לכן, ע"פ הסברא הראשונה, ודאי שלא יברך.

2. אך ע"פ הסברא השניה: יש לשאול עוד שאלה: האם הגדרת בעלות הציבור כוללת את ציבור ביהכנ"ס (כאמור, על כלליותו) דווקא, והנפ"מ היחידה שתצא מכח הגדרה זו היא לחבר ביהכנ"ס שלא שילם דמי חברות, כדלעיל.   או, שהמתארח, גם הוא, ברגע שיטול חלקו בתפילת בהיכנ"ס יחשב כאחד המתפללים הקבועים, ו"יובלע" בציבור. ופשוט שיתחייב בברכה.

            כשנפשט את השאלה, האם אותו "הציבור" שמחזיק בבעלותו את הטלית, הוא ציבור קבוע או משתנה?

            אם הוא קבוע, לא יברך.

            3. אם הוא משתנה, צריך לשאול מה הם התנאים להצטרף אל אותו "הציבור"?

            האם תפילה אחת בקרב אותו הציבור מספקת בכדי להיכלל בו, או שמא יותר מכך? (ודאי שקביעות תפילה יום-יום מצד האורח לא תחשב כאפשרות-קצה כאן, שכן אז ודאי נגדיר אותו כמתפלל קבוע ואין פה שאלה, אא"כ, הוא לא רשום כמתפלל בביהכנ"ס או שישנה איבה בינו ובין הציבור, או כל התייחסות השוללת אותו כחבר ביהכנ"ס מצד הציבור כלפיו).

            אם נאמר שתפילה אחת, הרי אז "הציבור" הוא משתנה נזיל מאוד, ונבוא לשאול מה מקומו (בשימוש המושאל של מילה זו) של מבנה ביהכנ"ס אצל הציבור, ושל גבאי ביהכנ"ס ובכלל של רשימות המתפללים החברים וכיו"ב. ונאמר כיוון שאנו רואים של"ציבור" הזה יש מבנה, גבאים, רשימת חברים, שמה של קהילת המתפללים ועוד, יש לו ג"כ ייחודיות משלו, מה שמבדל אותו, ז"א יש פה כוונה לכתחילאית לייחד=לחסום את שערי ביהכנ"ס, לא לתת לצביון ה"ציבור" להשתנות כ"כ בקלות.

            לכן, לא ניתן לומר שאפשרות-קצה כמו תפילה אחת (ולצורך העניין נאמר גם אפילו שתי תפילות או שלוש) תגרום לאותו אורח להתכלל בציבור, משתנה ככל שיהיה. כך שודאי שאין לו חיוב לברך על הטלית. 

            * לגבי "שטיבעלים" וכד', יש להמשיך בדיון..

בתשובה אני מניח שבכלא ניתן לשמור את כל המצוות כולן (לא רק שבת). כמו"כ שהוא עצמו לא ייפגע בגופו או בנפשו, וכן לא קרוביו.

בתנאים אלו נראה שבמישור ההלכתי התשובה היא שחייבים לשמור שבת, גם במחיר כליאה תמידית.
יותר מכך, גם לגבי כליאה שלא מאפשרת לשמור שבת לא בטוח שמותר לחלל שבת. הראשונים נחלקו (רשב"א ותוס' להבנת הבית יוסף) בשאלת חילול שבת כדי להציל ילד משבי בין הגויים שלא יוכל לשמור שבת. גם במצב כזה יש דעה (שדומני כי רוב הפוסקים דוחים) שאסור. לדעה זו האמירה 'חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה' אינה מתפרשת כפשוטה (שזהו שיקול על תוחלת מספר השבתות שיישמרו), והיא מיושמת רק למצב של חילול שבת למען הצלת נפשות.
עוד מצינו בפרק 'כל כתבי' במסכת שבת דין מחודש שכשביתו נשרף וכל רכושו עולה באש אסור לו לכבות את הדליקה (אף שלהלכה כיבוי כזה הוא איסור דרבנן מדין מלאכה שאינה צריכה לגופה, ע"ש בספר קובץ על הרמב"ם).
וכמובן ששם יש טעם מיוחד שיש חשש שיבוא לחלל את כל השבת גם בדאורייתא (מתוך שבהול על רכושו), ועדיין לו יהי שהמלאכה הזו היא מדאורייתא, חזינן שאדם מצווה לאבד את כל רכושו עלי אדמות (פרט למזון ג' סעודות ובגדי אותה שבת שמותר להציל) כדי לא לחלל שבת.

אמנם ייתכן שהדבר תלוי בסיטואציה. מי מאיים עליי לכלוא אותי, ובאילו תנאים. אם כרוך בזה חילול השם אז צריך גם למסור נפש. ויש עוד סיטואציות ואכ"מ.

באשר למה כל אחד היה עושה, לא ברור מה הטעם בשאלה כזו. בהקשר זה אביא רק את הגמ' כתובות (ל?) שקובעת: "אלמלא נגדוה לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחו לצלמא" (=אם היו מכים אותם היו עובדים לצלם, אף שבפועל היו מוכנים להפיל עצמם לכבשן האש כדי לא לעבוד עבודה זרה). מכות ללא הפסק, עד הכניעה, יכולות להיות כואבות וקשות יותר מהמתה, ולכן לא ברור שאפילו חנניה מישאל ועזריה היו עומדים בניסיון.
ושוב, זו שאלה מעשית ולענ"ד לא חשובה בדיון עיוני.

עוד אוסיף, שבמצב כזה בד"כ פוסקים יחפשו היתרים עקיפים שונים, כמו חילול שבת בשינוי וכדו'. על כן בדבריי אלו יש רק התייחסות עקרונית, ולא פסק מעשי, שכן זה תלוי בסיטואציה.


מיכי