לשיטותיהם של אביי ורבא

הנטיה הטבעית לדעת-אלוקים מתגלה ביותר בתור רגש פנימי אצל אנשי שם המצויינים, ויותר מזה שגם כללות הדרכים הפרטיים שבידיעת הדרישה האלהית שמתחלקים חכמי לב בהיותם באים בימים, סבת החלוקה היא נטועה בנפש מראש.
ובאשר שישנם חכמים שמגמתם בדעת האלהים היא ע"פ הדברים המשוערים והמוגבלים, כמו ע"י בירור החכמות בדברים המוחשים לאמתתם לעמוד על סודם וסדרם, ודעת התורה להלכותיה ופרטותיה, ובזה ימצאו את עצמם דבקים בקונם ויודעים את שמו ית'.

וישנם כאלה שמטבע נפשם אינם יכולים להסתפק בדרישת הדברים המוגבלים והם מתרוממים לשוטט ברעיונות בהכרת רוממות אל יתברך בהשערה פנימית בהגיון נעלה. ובזה אינם מצומצמים אל פרטי נתיבות דברים קצובים ומוגבלים, ויותר ממה שיש לדבר בפה ולשון הם מרגישים בהגיון לבבם, ומרוממות ההגיון הפנימי מכירים ג"כ ההכרח שמחייב את ההשלמה האנושית לבוא ע"י השיעבוד לדרישה ולקיום של כל הדברים המוגבלים, מחכמה ודרישת התורה ופרטיה.

וכעין זה אמר הר"מ במו"נ (ח"א ט"ו) ע"פ "עולים ויורדים", כי בהיותו עולה אל המושגים הרחבים בהגיון לב הכרת רוממות השם יתברך לאמתתו, יורד עם זה לכוון ההנהגה המדינית המוגבלת.

 על כן, רבא אחוי לשמיה טללא, כי היתה נטיתו אל שקידת התורה ודרישת כל אמת בפרטיהם המוגבלים, ובזה יבוא להכרת קונו יתברך, וזאת הנטיה משלה בנפשו גם בילדות, למצא מנוחה ג"כ בצל אוהל, ובזה יבוא אל המנוחה והתעודה הרוממה.

אביי אמנם, שאף אל הרחבת הידיעה בהכרה הפנימית שמתנשאת אל למעלה מכל גבול, ודחקו טבעו הפנימי לבטא את רגשות נפשו ב רחמנא היכי יתיב ע"י דנפיק לברא ואחוי כלפי שמיא אל מרחב אין קץ.

 ו היינו דאמרי אינשי בוצין בוצין מקטפיה ידיע, שההכנה הנפשית מתגברת באדם וניכרת בעוצם התחלת הילדות באופן רשמי (=מעורר רושם, בולט) כ"כ עד שנוכל ג"כ לדעת איזה דרך יבחר הילד אשר שאר רוחו מתגלה בו.

 וסעד לדבר אמרם ז"ל (ר"ה י"ח א) רבא עסק בתורה חי שבעין שנין, אביי דעסק בתורה ובגמ"ח חי ארבעין שנין. כי האיש שמתנשא אל מרחב גדול בשאיפות רעיונו, לא יוכל לכלוא את רוחו רק בשלמות אחת, וכשם שמתפשט הוא לכל דרכי הדרישה, כך הוא מתרומם ג"כ לכל ענפי השלמות. ע"כ לפי תכונתו לא מנעתו עסק גמ"ח ועירוב הבריות מהשתלמות שלפי טבע נפשו שמצאה בהגיון הפנימי.

אבל רבא מצא בתורת ה' חפצו, ולא היה אפשר לו להפרד מאהבתה של תורה ששגה באהבתה עד אין קץ. כי רק בה מצא אושר ותעודתו היותר גבוהה בקדושתה.

 ויוכל להיות, שמי שהולך על דרך החכמה המוגבלת הוא יותר קרוב לחכמה המעשית, ע"כ לעניין הלכה יוכל להיות מכוון יותר שתהיה הלכה כמותו. ע"כ אמרו עליו על ר"מ ש לא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו וע"כ לא קבעו הלכה כמותו, ומפני זה הטעם הלכה ג"כ כרבא לגבי אביי (ב"מ כ"ג ב). אע"פ ששתי הדרכים כאחד טובים, דרכי חיים המה ודרך הקודש יקרא להם, אבל המותפשת יותר אל הידיעה הפשוטה המוגבלת, היא קרובה להנהגה המעשית לקבוע על ידה ההלכה.

ואולי מפני זה אין ההלכות נחתכות ע"פ ידיעת הנבואה- כ"א ע"פ החכמה המוגבלת ע"פ דרכיה של תורה- ההלכות חתוכות וקבועות. 

 (ראי"ה קוק, עין איה, ברכות מ"ח ב) 

====================================================================

1. לפי הבנתי, ע"פ הנאמר ניתן, באופן סכמטי, לאפיין את אביי ורבא כ:

רבא- שכלתן, שואף סדר, תיאורטיקן, רציונליסט, וכו'.

אביי- רגשן, אינטואיטיבי, איש מעשה, מיסטיקן, וכו'.

2. כבר בפסקה יש כיוון של חיפוש "לשיטתם"- רבא למדן ואביי גם גומל חסדים, ופסיקת ההלכה לרוב כמו רבא.

3. מטרת האשכול: להעלות מחלוקות בין אביי ורבא או כל איזכור של האישים ביחד או לחוד, ולנסות לראות האם ה"לשיטתם" עובד.

4. כדי לא ללכת לאיבוד אשכול זה אינו מיועד לשום דיון סביב הנושא, כמו ניתוח הדרוש של ראי"ה, משמעות ההשפעה של אופי על פסיקת הלכה וגם לא לדיון במקורות המובאים, אלא רק למה שקשור לנושא האופי. אם יש הצדקה אפשר לפתוח אשכול ספציפי.  


בשביל הנוחות צורת הכתיבה תהיה כזאת:

מקור 1 

מיתיבי: זבל היוצא מן התנור ומן הכירים והקולט מן האויר הרי הוא שלו ושברפת ושבחצר של בעל הבית. ואם איתא להא דר' יוסי בר' חנינא דאמר חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו קולט מאויר אמאי הרי הוא שלו אויר חצרו הוא? אמר אביי: במדביק כלי בשולי פרה, רבא אמר: אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי. (ב"מ ק"ב א)

הסבר: קשה למ"ד חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, שא"כ מדוע השוכר קונה את מה שתפס מן האויר, הרי החצר קנתה למשכיר? אביי: החצר לא רואה את החפץ כי יש כלי חוצץ. רבא: אין צורך בכלי, החפץ לא נחשב כמונח כל עוד הוא באויר. 

התאמה: יש.
אביי משיב תשובה מעשית פרקטית, רבא משיב תשובה עקרונית הגדרתית.