תוקן על ידי לינקזעצער ב- 18/05/2009 10:34:19

בברכה

איני מבין מה יש לשאול על השם 'במדבר' שאינו אלא כינוי מזמן האחרונים, יש לי עוד כמה שאלות על האחרונים.. חז"ל כינו את החומש "חומש הפקודים". ואמנם השאלה על התורה היא מפני מה צריך את כל המעשים האלו? והתשובה לדעתי היא ללמדנו שאי אפשר להחיל את התורה בצורה אידיאלית, ותמיד הכל רצוף פשלות של מעפילים ומתלוננים וקורח וכו' והחכמה היא לנסות להחיל את המודל עם מה שיש.

ולמה שכתב אראל סגל שאפשר להוכיח שלא היה ריבוי נשים לפי חלקם היחסי באוכלוסיה, ועל כל ריבוי נשים יש גבר שלא מוצא אשה. זו טעות בסיסית לדעתי, שהרי החלק היחסי של הגברים והנשים תמיד היה די קרוב, והעיקרון של ריבוי נשים הוא שגבר מבוגר לוקח נשים צעירות ממנו  ו'משתמש' בנשים של הדור הבא, עד שלא ייגמרו בני האדם יש לנו רזרבות. סיבה נוספת: הגברים היו מתים באמצע החיים לפני הנשים כתוצאה ממלחמות, עבודה, ציד, וכדו' ואילו הנשים היו ספונות בבתיהן ולכן תמיד היה ריבוי נשים.

ולענין מנין בני ישראל מאמר מענין: http://www.daatemet.fastsite.co.il/default.aspx?PageName=%d7%9e%d7%9b%d7%aa%d7%91+%d7%9c%d7%a8%d7%91  

הפטרות רבות יש בשנה. יש הפטרות לחגים שמופיעות כבר בדברי התלמוד (מגילה לא), ויש שהפכו להפטרות קבועות בזמנים מאוחרים יותר. אלא שכמנהגם של יהודים, התפצלו מנהגי ההפטרה לפי הקהילות השונות. ברשימת ההפטרות שבאנציקלופדיה התלמודית מופיעות כ-80 וריאציות שונות למנהגי ההפטרה. יש שקיימת הסכמה על נושא ההפטרה, והמחלוקת היא רק על תחומיה המדויקים: כולם מסכימים שהפטרת פרשת ויקהל היא בבניין מקדש שלמה, והמחלוקת היא רק היכן להתחיל והיכן לסיים. ויש שהמחלוקת חוצה ספרים ונושאים: האם בפרשת מסעי קוראים ביהושע, באליהו, בישעיהו או בירמיהו? מסקירה של כל ההפטרות עולה שאין ולו יום אחד בשנה שבו נקראת אותה ההפטרה בכל בתי הכנסת ולפי כל הנוסחים. אפילו בהפטרות החגים, שמופיעות בדין הגמרא, יש תמיד מחלוקת לגבי התיחום המדויק. נמצא שלעולם אין תאריך שבו יקראו בכל בתי כנסת את אותה ההפטרה.

מלבד הפטרה אחת, הפטרת שבת במדבר.

"וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי: וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל"

בניגוד גמור לפרשה, בה מתוארים בני ישראל כראשים ראשים, פותח הנביא הושע ומבטיח שיבוא היום ויקבצו בני ישראל, וישימו להם ראש אחד, כי גדול יום יזרעאל. ומכל השבטים שמושכים לכיוונים שונים, זה אומר בכֹה וזה אומר בכֹה, יעלה עם אחד בעל ראש אחד. לא יכולה להיות הפטרה מתאימה יותר להיקרא בו-זמנית בכל הנוסחים מאשר ההפטרה הזו: בכל גלות וגלות קוראים בשבת במדבר הפטרה שמנבאת שיום יבוא וכל הגלויות יתקבצו ויהיו לראש אחד, בארץ.

*

דבר התורה הזה היה מוכן אצלי כבר לפני שנה. את השבת סגרתי בבסיס במצפה ישי, שמח על השבת היחידה בצבא שבה אזכה להתפלל בבית כנסת אזרחי. את דבר התורה סיפרתי כבר בטלפונים של יום שישי, והתכוונתי לשתף בו גם את החבר'ה שנשארו איתי בבסיס.

בעשרה לשמונה בשבת בבוקר יצאנו את הש"ג לכיוון המניין ביישוב, שמחים וטובי לב. יוסי עוצר אותי בשער: "אתה אמור להחליף אותי בעשר. תוכל לצאת קצת יותר מוקדם, שאספיק להתפלל מוסף ביישוב? אני סומך עליך, תחליט מה שנראה לך". אני אומר לעצמי: "ולהפסיד את הפטרת במדבר? אוי. טוב, דיה לצרה בשעתה."

התפילה ביישוב נעימה ביותר. אנחנו מתחזקים מהחיכוך במציאות האזרחית. קריאת התורה מתחילה, ובעל הקורא מתנגן בהברה תימנית. בתור לוי מעלים אותי לתורה, ואני מופתע לגלות שהטעמים הפכו להיות ספרדיים. מתברר שבבית הכנסת שבמצפה ישי אין נוסח אחיד, ואת העליות מחלקים בין קוראים מקוראים שונים. אם רק העלייה הבאה תהיה אשכנזית, הרי שזו תהיה התגשמות מופלאה של דבר התורה שלי, אני אומר בלבי, ומתאכזב לגלות שהטעמים ממשיכים להיות ספרדיים גם בשלישי. אלא שהמפנה מגיע דווקא ברביעי, ומעליה זו ועד שביעי הטעמים הם אשכנזיים. אני מסוקרן עד עמקי נשמתי לגלות באיזו מנגינה תהיה ההפטרה, אבל רגש החובה גובר עלי ואני חומק החוצה, רץ לש"ג כדי שיוסי יספיק למוסף במניין.

בציפייה דרוכה אני מחכה לשובם של החבר'ה מן התפילה.

"נו, אז באיזו מנגינה קראו את ההפטרה? ספרדית? אשכנזית? תימנית?"

"לא, דווקא קראו במין מנגינה ייקית-בריטית שכזו. לא יודעים בדיוק להסביר."

כן, מתברר שבפרשת במדבר אפשר לשמוע את הקריאה בארבעה ניגונים שונים. בני ישראל עולים אל הארץ ועושים להם ראש אחד.

*

מוצאי שבת. אני חוזר לחדר כדי להחליף את חולצת השבת לחולצת מד"ס. הניקיונות במטבח צפויים להימשך אל תוך השעות הקטנות של הלילה. אני מציץ בפלאפון, ורואה שתי שיחות שלא נענו מהבית. דאגה עמומה אוחזת בי, ואני ממהר להתקשר חזרה.

"הילל?"

"כן."

"סבא יעקב נפטר, ממש זמן קצר לפני צאת שבת. ההלוויה תהיה עוד הערב, בירושלים לא מלינים את המת."

בום.

אני ממהר להודיע לאור, אולי האיש היחיד במפל"ג שיהיה אכפת לו מספיק להוציא אותי לפני האוטובוס הקרוב לירושלים. מחליף בטשטוש למדי א', עובר תדריך מקוצרר, וממהר לתחנת האוטובוס לירושלים. תחושות כבדות של תוגה נחות עלי, אני מתיישב ליד החלון ומשעין עליו את הראש. בתחנה בקרני שומרון עולה אב צעיר ובתו הפעוטה. הם מתיישבים לצדי, והאב מתחיל לזמר לביתו זמר חרישי של מוצאי שבת:

"אָמַר ה' לְיַעֲקֹב אָיי אָיי אָיי, אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב, אַל תִּירָא

בָּחַר ה' בְּיַעֲקֹב אָיי אָיי אָיי, אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב אַל תִּירָא

גָּאַל ה' אֶת יַעֲקֹב אָיי אָיי אָיי, אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב אַל תִּירָא

דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב אָיי אָיי אָיי, אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב אַל תִּירָא

הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב אָיי אָיי אָיי, אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב אַל תִּירָא

...

עַתָּה הָשֵׁב שְׁבוּת יַעֲקֹב אָיי אָיי אָיי, אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב אַל תִּירָא

פָּדָה ה' אֶת יַעֲקֹב אָיי אָיי אָיי, אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב אַל תִּירָא

...

שָׁב ה' אֶת שְׁבוּת יַעֲקֹב אָיי אָיי אָיי, אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב אַל תִּירָא

תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב אָיי אָיי אָיי, אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב אַל תִּירָא"

ואני חושב על סבא יעקב, איך מתאימה לו שבת פרשת במדבר. איך כילד קטן הוא נע ונד ביערות בימי השואה האיומה, ואיך הצליח לעלות אל ארץ ולהקים פה משפחה. את הגאולה הנוכחית ראה כגדולה אפילו מיציאת מצרים, באחת מסעודות יום העצמאות אמר לנו: "ירמיהו הנביא אומר 'לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם', ולכן יום העצמאות הוא גדול יותר מחג הפסח". אני זוכר אותו יושב בחתונת נכדתו לבן עדה אחרת, שר בשמחה ובהתלהבות פיוט שרחוק מארץ הולדתו כמזרח ממערב.

יום השנה הראשון של סבא מתקרב, וחסרונו עדיין גדול בלבנו.