בס"ד
השתקפות פרק מס' 7
היא התיישבה לידו, במרחק ניכר, שניהם היו נבוכים, לא ידעו במה להתחיל, על מה לדבר.הוא אזר את האומץ ראשון ושאל אותה לשלומה, לאחר שהיא ענתה לו ששלומה בסדר שוב שרר השקט ביניהם. היא מוללה בידיה עלה שתלשה מאיזשהו ענף שהיה נוגע ולא נוגע בספסל. היא רצתה להביט בו, בעיניו, לדבר איתו על מה שבליבה, אבל לא הייתה יכולה להוציא את המילים מפיה.
דודי הביט בה, רואה אותה בפנים מורכנות, ליבו יצא אליה, הוא ידע זאת, והוא רצה להגיד את זה גם לה. אבל כאילו משהו עוצר בעדו מלעשות זאת, הוא פתח את פיו וסגר אותו בחזרה... כועס על עצמו שהוא לא מעז לדבר איתה, ושוב הוא התכנס בתוך מחשבותיו.
הרוח הירושלמית, הניעה את שערה מעט, מלטפת את פניה, כאילו מעודדת אותה להתחיל לדבר איתו, לאזור את האומץ ולעשות זאת. שירה הרימה סוף סוף את מבטה לעברו, הוא בדיוק הביט בה ועיניהם נפגשו. הדבר נתן לשניהם את הרצון לדבר ושניהם פתחו את פיהם כדי לומר דבר מה... יחד.
הם חייכו אחד לשנייה.
" מה רצית להגיד?" שאל דודי שהחיוך עוד על שפתיו.
"תתחיל אתה, זה בסדר..."
"או קיי... אני לא יודע כל כך במה להתחיל...אממ..."
"תתחיל מההתחלה..." היא אמרה בחיוך.
" טוב... זה לא כל כך ארוך... אני לא יודע איך להגיד לך את זה...אני לא חושב שמתאים להגיד כזה דבר..ועוד לבחורה... אני חוזר בתשובה את יודעת...יש לי השקפת עולם שונה משלך..."
"עכשיו אני במתח...אתה חייב להמשיך!" אמרה בסקרנות גוברת והולכת.
" כשדיברתי איתך בפלאפון זה היה אחרת..את יודעת, את לא היית מולי כך שהרגשתי חופשי לדבר, אבל עכשיו זה אחרת."
"אני יודעת...אצלי אותו הדבר" אמרה לו במבט מבין.
הוא נשם נשימה ארוכה ואמר " שירה...אני לא יודע מה זה, אבל אני יודע שלא עבר יום מאז הפגישה שלנו שלא חשבתי עליך, וזה מוזר לי, כי היו לי כמה וכמה פגישות ובאף אחת מהן לא הרגשתי את מה שאני מרגיש כלפיך... ואני יודע שזה לא טוב לי, כי אמרת לי שאין סיכוי שהורייך יתנו לנו להיפגש, וכל פעם שאני חושב עליך אני מרגיש מן התרגשות משונה כזאת שעולה בי מתוך תוכי...אני לא יודע איך להסביר את זה...את מבינה אותי?
"אני מבינה..." היא אמרה ואחר כך הוסיפה לאחר היסוס קל "זה בדיוק מה שקורה לי...אני גם לא יודעת איך להסביר את זה... ועוד יותר גרוע מזה אני לא חושבת שאני אמורה להרגיש את הדברים האלה כלפי מישהו שאני יודעת בבירור שאין שום סיכוי שיצא מזה משהו...זה גורם לי לחשוב עליך כמעט כל הזמן".
שוב שקט, הדממה הייתה כמעט מוחשית למגע, דודי הפר את אותה דממה ואמר " את בטוחה שאת לא יכולה לדבר עם ההורים שלך?" אמר בייאוש,
"אני רק מפחדת לחשוב מה יקרה אם אני אספר להם את זה, לא אמרתי להם על הטעות בפגישה, הם חושבים שלא נפגשתי עם אף אחד, ואם אני אגיד להם שנפגשתי איתך, ועוד חוזר בתשובה... אבי יחטוף שבץ רק מעצם הרעיון...ואימי...טוב אני מעדיפה לא לדבר עליה..."
"אין לך קשר טוב עם אמא שלך?"
" הייתי מגדירה את זה שאין לי קשר איתה.נקודה."
"אז למי את הולכת שרע לך?" שאל ובליבו חש עד כמה היה רוצה שתבוא אליו כשרע לה...
"יש לי חברות ב"ה...אל תדאג, אני מסודרת...." אמרה בחיוך מריר.
עברו עוד כמה רגעי שקט עד ששירה אמרה בענייניות "מה יהיה עלינו? מה נעשה? איך אפשר לפתור בכלל את המצב הזה? "דודי שתק, לא ידע מה לומר לה, רק חשב על כך ששוב עליו להיפרד ממנה...אני לא מבין למה זה כל כך קשה לי...לפי כל חוקי ההיגיון אין סיבה שאני אהיה כל כך אובססיבי כלפיה...אז למה זה קורה לי?
השעה הייתה מאוחרת, שירה לא רצתה להתעכב יותר מידי, היא דאגה שסבתה נשארה ערה כדי לחכות לה ושהיא תגלה שהיא חזרה בשעה זו. היא זעה באי נוחות על מקומה, ודודי שהביט בה קרא את מחשבותיה, עוד דבר שהוכיח עד כמה הם נקשרו אחד בשנייה.
"את צריכה ללכת? השעה מאוחרת לך?"
"כן...אני מצטערת...אני חייבת..."
"טוב..." הוא אמר לה.
"היה טוב לראות אותך, לדבר איתך..." אמרה וחשבה שכנראה זאת הפעם האחרונה שבה תראה אותו...לא ידעה למה בכלל נפגשה איתו, זה רק גרם לה להיקשר אליו יותר... האם הייתה בזה תועלת כלשהי?
"ביי דודי"
"ביי שירה"
היא קמה באיטיות מהספסל, ונפנתה ללכת, כל כך רצתה לראות שוב את עיניו, אבל מצד שני כל התייבשה להסתובב ולהביט בו...זה נגמר...סופית...
היא התקדמה כמה צעדים עד ששמעה אותו קורא לה "שירה חכי רגע!"
היא הסתובבה במהירות, מביטה לתוך עיניו, " יש לך מנהג מוזר לקרוא לי כל פעם כשאני קמה מהספסל..." חייכה אליו בעצב.
הוא לא יכול היה להישאר אדיש תחת מבט עיניה, נזכר בחייו הקודמים אילו הם היו באותו צד הוא יכול היה לקום ולחבק אותה, לעודד אותה. אבל הוא ידע שאסור לו לעשות זאת, הוא נמצא עכשיו בצד השני של המתרס ועליו להתגבר על יצריו...
ובמקום זאת הוא אמר לה במהירות, כאילו מפחד שאם יגיד זאת באיטיות אולי הוא יתחרט "אולי נשמור על קשר?, את יודעת, ונראה לאן זה יוביל..."
היא פערה זוג עיניים משתוממות, לזה היא לא ציפתה, או שכן.? מה עליה להגיד לו?
"אני לא יודעת מה להגיד לך... אני צריכה לחשוב על זה... אני אענה לך תוך כמה ימים...אם תראה שאני לא יוצרת איתך קשר עד יום שישי אז תדע שאני...שאני לא מעוניינת..." ובזאת היא הסתובבה והלכה לה, מותירה אותו עם מחשבותיו, שאמרו לו שוב ושוב עד כמה הוא היה טיפש שהציע לה זאת.
מה חשבתי לעצמי? למה שהיא בכלל תסכים? הוא הביט בפלאפון הסלולארי שלו, כיצד היא הייתה מגיבה לו הייתה יודעת שבמהלך הפגישה הוא צילם אותה, בלי שתשים לב? הוא ידע שיכול להיות שזאת הפעם האחרונה שבה הוא יראה והוא היה חייב משהו ממנה, זיכרון...הוא הביט בצג, בתמונה היא הביטה בעלה שהיה בידה, כל כך מתוקה ועם זאת כל כך עצובה הייתה התמונה.
הוא לא ידע למה לקוות, מה הוא עשה? איך הוא הציע לה כזה דבר? כנראה היא חושבת שאני לא בדיוק חוזר בתשובה אחרי ההצעה הזאת, אבל מה אני יכול לעשות? אני לא יכול לנשום כשאני לידה...
"אני אוהב אותך שירה", הוא לחש לעצמו בעודו לבדו בחשכה, שכן פנסי הרחוב נכבו לפתע. הוא היה מופתע מהמילים שהוציא מפיו, האומנם הוא אוהב אותה? לא, זה לא יכול להיות...
הוא חשב לעצמו בעקשנות, אבל הוא ידע שזה נכון...הוא אוהב אותה, לא משנה עד כמה הוא ינסה להסתיר זאת, או להכחיש זאת, הוא אוהב אותה! אולי יש אמת במה שאומרים- אהבה ממבט ראשון, אבל עד כדי כך?
הוא חזר לישיבה ונכנס בשקט לחדרו כדי שלא יעיר מישהו מחבריו. הוא החליף את בגדיו, ונשכב במיטתו מלא בהרהורים. לא ידע על מה לחשוב קודם, האם יש לו בכלל סיכוי ששירה תסכים למה שהוא הציע לו. הוא לא חשב על כך שבמצב כזה הם רק יקשו אחד על השנייה, שהרי מראש הם ידעו שהם לא יוכלו להיות יחד מתישהו, אז למה להתעקש? והוא ידע את התשובה לכך, הוא לא יכול היה לסבול את המצב הקיים יותר, לא היה איכפת לו מהעתיד ברגע זה, הדבר היחידי שהוא חשב עליו זה להיות איתה כמה שיותר. אולי בגלל שסוף סוף עד שנפשו מתחילה להיקשר במישהי אחרי כל כך הרבה פגישות כוזבות הוא פשוט לא מסוגל להרפות.
שירה הייתה שכובה במיטתה מתהפכת מצד לצד מתקשה להירדם. השינה הייתה ממנה והלאה, היא רק חשבה כל הזמן על דבריו. היא לא ידעה כיצד עליה להגיב לדבריו. היא ידעה שזה לא הדבר הנכון ביותר לעשות, להיות בקשר עם בחור שמראש את יודעת שאין שום סיכוי שאיתו היא תקים בית בישראל.
אבל...אבל היא כל כך רוצה אותו, מעולם לא רצתה כך מישהו בעבר, ובטח שלא אחרי שתי פגישות בלבד...
היא ידעה שאם היא תסרב להצעתו, יהיה לה קשה לשכוח אותו, ולא רק שיהיה לה קשה היא גם לא רצתה לשכוח. עד שסוף סוף מישהו שמבין אותה נכנס לחייה, מישהו שאיתו היא רואה את עצמה בעתיד.
אבל כיצד היא יכולה לעשות זאת להוריה? דמות אימה עלתה למול עיניה, כל הפעמים שבהן היא גערה בה, ופגעה בה צפו למול עיניה, דמעות החלו להופיע בעיניה, מדוע להם מותר כל הזמן לאכזב אותה בהתנהגותם המיושנת והלא מתחשבת ולה אסור לצאת עם מי שהיא רוצה?
כל המחשבות רצו במוחה וגרמו לה להגיע להחלטה מהר משחשבה, ואולי מהר מידי... היא לקחה את הפלאפון בידיה, ורצתה להתקשר אליו, אבל היא ידעה שזה לא רעיון חכם במיוחד שהרי יכול להיות שהוא נמצא בחדרו עכשיו ואולי זה יעיר את אחד מחבריו לחדר. לרגע היא אפילו חשבה שאולי גם הוא ישן, אבל מיד היא דחתה מחשבה זו, היא הרגישה שהוא ער, פשוט הרגישה. והיא לא ידעה להסביר הרגשה זו.
היא שלחה לו הודעה קצרה. ב-2 מילים היא הכניסה את כל אותן המחשבות, התהיות, והדאגות.
" אני מסכימה" והיא לחצה על שלח. זהו. היא ידעה שהיא עשתה את מה שליבה ציוה עליה לעשות, אבל בניגוד גמור למה שציוה מוחה לעשות... היא אהבה אותו, כיצד היא לא הבינה זאת עד עכשיו? אולי כי עד עכשיו היא לא הרגישה שום דבר בדומה לזה?
היא קמה ממיטתה והלכה לה למרפסת שם היא התיישבה בדריכות מחכה לתשובתו, נזכרת בגעגועים באותו ערב שבו הוא הביט בה מבעד למרפסת ביתו. זוכרת את המבט המרותק שאותו הצליחה לתפוס למשך רגע קצרצר לפני שהיא ברחה לתוך הבית.
דודי היה ישוב במיטתו, הוא לא ציפה לתשובתה כל כך מהר, כל קורי השינה שעטפו אותו נעלמו כלא היו. הוא ידע שההודעה ממנה, אבל לא היה בו האומץ לקרוא אותה. הוא לחץ בהיסוס על קרא, ועצם את עיניו לפני שההודעה הופיעה לה על המסך. הוא פתח את עיניו באיטיות לכדי סדק צר וראה את 2 המילים שגרמו לו לאושר גדול. צעקת שמחה איימה להתפרץ מתוך גרונו, אבל הוא עצר את עצמו בזמן לפני שיהיה מאוחר.
הוא לא האמין שהיא הסכימה. כל כך רצה לראות אותה עכשיו. אבל הוא ידע שאין זה אפשרי ובמקום זאת הוא רצה לשלוח לה גם הודעה בחזרה. אבל בדיוק באותו רגע הסוללה נגמרה לו והמכשיר נכבה. הוא חיפש את המטען שלו במהירות מעיף דברים רבים מתוך תיקו על מיטתו מנסה למצוא בחושך ששורר בחדר את המטען. דבר שארך לו כמה דקות.
שירה שחיכתה לתשובתו חשבה שהוא כבר ישן ולכן הוא לא עונה לה. אז כנראה לא צדקתי בכך שחשבתי שהוא ער... חשבה לעצמה. היא הלכה למיטתה באכזבה. היא לא הייתה יכולה לנוח לרגע אחד, כל רגע היא הניעה את גופה לכיוון אחר. .ואז לפתע נשמע הצלצול הקטן שמודיע על הודעה חדשה. מי חשב שצליל כל כך קטן יכול לעשות אותה כל כך מאושרת?
היא פתחה את ההודעה בקוצר רוח, רוצה לדעת מה הוא כתב לה. 3 מילים הופיעו על הצג הלבן... דמעות עמדו בעיניה... לא דמעות עצב אלא דמעות של התרגשות "אני אוהב אותך" הוא כתב לה. היא החזירה לו "גם אני אותך" ואז היא סוף סוף התמתחה על מיטתה, הניחה את ראשה על הכרית הרכה, עצמה את עיניה ונרדמה. והיא ידעה שהיא הולכת לחלום רק עליו...כמו שהוא חלם רק עליה...
מקווה שאהבתם....המשך יום מקסים לכולם/ן!
_________________
תוקן על ידי באה_מעפר ב- 15/05/2007 14:40:23
"מעפר באנו ואל עפר נשוב"
)
