| נשלח ב-16/5/2007 22:34 |
 |
| |
שבת פרשת במדבר
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2007 10:54 |
|
| |
כ-מ, בל"נ.
בשורות טובות, וישר כח על ההתמדה!
|
|
|
|
| נשלח ב-18/5/2007 02:26 |
|
| |
ב"ה.
נבצר ממני לשלוח בשבועות האחרונים פירושים על פרקי אבות. אבקש את סליחתכם.
פרק שישי משנה א
"שנו חכמים בלשון המשנה ברוך שבחר בהם ובמשנתם. רבי מאיר אומר:כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה ,ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו. נקרא רע, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות, ומלבשתו ענוה ויראה, ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן, ומרחקתו מן החטא, ומקרבתו לידי זכות, ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה, שנאמר:"לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה". ונותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין, ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, והוה צנוע וארך רוח, ומוהל על עלבונו, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים".
בדברי ר' מאיר יש, לכאורה, דבר והיפוכו: מצד אחד כוונתו היא לעודד עסק בתורה לשמה ומצד שני כיצד הוא עושה כן? על-ידי שמבטיח לאדם "דברים הרבה" ("נקרא רע,אהוב וכו'") - הרי אם ילמד למטרה זו לא יהא זה לימוד תורה לשמה?!
ויש לומר בביאור הדברים:
המשנה מדבת במי שכבר עוסק בתורה לשמה ("כל העוסק")ולומד תורה לשם הגשת התורה ולא לשום מטרה אחרת, אפילו לא מטרה קדושה אחרת. והדגש הוא על המילה "עוסק בתורה לשמה, כלומר שלומד מתוך עמל ויגיעה, כאדם הטרוד בעסקו יום וליל.
אדם כזה, העסוק כל-כולו בלימוד תורה, עשוי להיות מוטרד מן השאלה - מכיון ש"כל האומר אין לי אלא תורה... אפילו תורה אין לו", כלומר, בנוסף לעסק התורה חייב הוא לעסוק גםבכל שאר עניני עבודת ה' (אהבתו ויראתו וכו'), דבר הדורש עמל רב; וכלשון הרמב"ם, "והאיך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים... וכשמחשב בדברים האלו עצמם, מיד הוא נרתע לאחוריו וכו'". ובנוסף לכך עליו לעסוק גם בעניני גמילות חסד; אם-כן - שואל הוא את עצמו - האמנם בכך שכל עסקו הוא בלימוד תורה יחסרו אצלו כל שאר עניני העבודה?
על כך משיבה המשנה ואומר לו - "כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה".
הטעם שנאמר כאן "זוכה לדברים הרבה" ולא "מקבל שכר הרבה" הוא שאכן אין זה בגדר של קבלת שכר, אלא - בנוסף לשכרו של הלומד תורה לשמה- "זוכה הוא לדברים הרבה". כלומר, הוא מקבל "דברים" שמעלתם פחותה ממעלת לימוד תורה לשמה, אך "דברים" אלה מסייעים לו בכל שאר עניני עבודת ה', כדי שלא יחסרו לו ענינים אלה.
"דברים" אלה שזוכה בהם ה"עוסק בתורה לשמה" נחקלים לשני סוגים:
א. "דברים" שמקבל באפן חלקי בלבד. כלומר, אע"פ שהם מסייעים לו בעבודת ה' שלו, אין הם ניתנים לו בשלימות ומוטל עליו לעבוד כדי להשיגם באופן שלם - "ומלבשתו ענוה ויראה" , דהיינו שמידות הענוה והיראה ניתנות לו כ"לבוש" שהוא מקיף וחיצוני לאדם (אבל אינו נעשה עי"ז עניו). כמו כן ,ומכשרתו להיות צדיק, חסיד ישר ונאמן"; "ומרחקתו מן החטא"; "ומקרבתו לידי זכות". הצד השווה לכל ה"דברים" האלה הוא שניתנים לו בתור מסייעים בלבד, אך הם אינם פוטרים אותו לגמרי מעבודה ויגיעה.
ב. "דברים" שהעוסק בתורה לשמה זוכה בהם בשלימותם, ללא צורך בתוספרת יגיעה שלו - "אוהב את המקום , אוהב את הבריות", "משמח את המקום, משמח את הבריות","ונהנין ממנו עצה ותושיה, בינה וגבורה".
נמצא אפוא כי הלומד תורה לשמה זוכה לסיוע הן בענינים ש"בין אדם למקום" והן בעינים ש"בין אדם לחברו". ויתרה מזו, אף ב"מילי דעלמא" יוכל הוא להנות את הבריות בהשאת עצה ותושיה. (לקוטי-שיחות, כרך י"ז, עמ' 401)
עוד יש להבין על השאלה הנ"ל (בדרך שונה לגמרי:)
דברי המשנה אינם פונים ללומד תורה אלאל למי שבא אל לומד תורה לשמה כדי ליטול מפיו עצה. אםד זה, עשוי לחשוב - מכיון שאיש זה עסוק אך ורק בלימוד התורה לשמה והוא מובדל מהבריות ומופרש מכל עניני העולם, כיצד ישיא לי עצה בעניני העולם(כדוגמת מסחר, עסקנות ציבורית וכיוצא בזה)!
מבהירה המשנה ואומרת, "ונהנין ממנו עצה ותושיה". והיינו, לא זו בלבד ש"מקבלין ממנו עצה" אבל יתכן שהעצה אינה מוצלחת, אלא "נהנים ממנו עצה", כלומר שמכיון שעוסק בתורה לשמה, זוכה הוא להתעלות בשכלו ובחכמתו גם במילי דעלמא, וממילא עצותיו טובות ומועילות ומתקבלות על דעת הבריות עד לאופן של "הנאה" מהן. (לקוטי-שיחות, כרך י"ז, עמ' 406)
(הרבי מליובאוויטש)
שבת שלום ומבורך
קבלת התורה בשמחה ובפנימיות
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-18/5/2007 10:31 |
|
| |
מזמורים צ-ק
קיט
שבת שלום
|
|
|
|
| נשלח ב-20/5/2007 21:37 |
|
| |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/5/2026 17:27 |
|
| |
משה בן חנום ז"ל יחזקאל עמיצור בן מרים ז"ל אהרון בן יחזקאל ז"ל מרים חנה בת משה יוסף הכהן ז"ל שרגא בן דב ז"ל חיה אסתר בת רבקה ז"ל יוסף בן גריפה ז"ל אשר בן גאולה ז"ל מיכל בת יחזקאל ז"ל יונתן בן מרים ז"ל גבריאל ז"ל בן שמואל ופנינה
לרפואת רות בת לאה חוה רחל בת בלה בינה אורה בת חיה רבקה משה בן רומיה שמעון בן תמר צבי בן מרים ליבא מלכה בת מרים גיא בן חנה פרשת במדבר שאו את ראש כל עדת בני ישראל" התורה פונה בזה לישראל ואומרת "שאו את ראש! כל עדת בני ישראל!" אתם בני ישראל שאו את ראשכם, הגביהו למעלה את הראש – מקום מושב השכלי והשתדלו לעלות מעלה מעלה, למרום פסגת הדעת.
שאו את ראש כל עדת בני ישראל" הקב"ה ציווה למנות את בני-ישראל, כי הדין הוא ש"דבר שבמניין לא בטל". הקב"ה לא רצה שבני-ישראל יתבטלו ברוב בין האומות, לפיכך ציווה למנותם ועשאם ל"דבר שבמניין" שאינו בטל.
איש ראש לבית אבתיו הוא'' דרכו של עולם, כשעולה אדם לגדולה ונעשה ראש ומנהיג, טיבו נעשה יותר גרוע משהיה לפני-כן, (כדרך שאנו מוצאים אצל ירבעם בן נבט, שבתחילה היה צדיק והוכיח את שלמה המלך, ואילו משעלה על כסא המלוכה נעשה חוטא ומחטיא את הרבים). לפיכך מעידה כאן התורה, כי ''ראש לבית אבותיו הוא'' - שכל אחד מהם נשאר תמיד כמות שהיה
"איש ראש לבית אבותיו הוא" שני בני אדם היו מריבים זה עם זה. הטיח אחד בחברו "אין לך כל יחוס !" נענה הלה ואמר: "אמנם מיוחס אתה, אולם בך היחוס מסתיים, ואילו בי היחוס מתחיל" זוהי הכוונה שבפס' "ראש לבית אבותיו הוא" כל אחד מהם היה מיוחס מכוח עצמו, כך שהתחיל בו יחוס חדש לבני המשפחה הבאים אחריו.
בתהילים (קכו,ו) נאמר: "הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע". מי שכל מעלתו היא ייחוסו, שהוא "נושא משך הזרע", אבל מעצמו אין לו כלום, הוא בבחינת "הלוך ילך ובכה"; אבל "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו" - מי שנושא אלומה ויבול משל עצמו, הוא "בוא יבוא ברינה".
''כאשר צוה ה את משה ויפקדם במדבר סיני'' (א, י''ט) והלא מן הדין היה הכתוב צריך לומר להיפך: ''ויפקדם במדבר סיני כאשר צוה ה את משה''? ברם, נשמותיהם של ישראל הן המהוות את התורה. כל אדם מישראל הנהו אות מן התורה, כפי שמצינו בספרים שראשי-תיבות של ''ישראל'' הם: יש ששים ריבוא אותיות לתורה. יוצא איפוא שכאשר פקד משה את ישראל היה לומד בזה את התורה. הוא אשר אמר הכתוב: ''כאשר צוה ה את משה'' - כשם שלמד משה את התורה מאשר צוה אותו השם-יתברך, כך למד את התורה גם כאשר ''ויפקדם במדבר סיני''
כל פקודי הלויים... שנים ועשרים אלף" מה טעמו של דבר שהיה שבט לוי מועט במספרו מכל יתר השבטים? לפי שני ישראל, אשר סבלו ונתענו בשעבוד מצרים, היפרה והירבה אותם ה'-יתברך שלא כדרך הטבע, ככתוב: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ"(שמות א,יב). אבל שבט לוי, שלפי דברי חכמינו לא היה בשעבוד מצרים ולא עבד עבודת פרך, היתה איפוא ילודתו בדרך הטבע וברכת "כן ירבה וכן יפרוץ" לא חלה עליו.
שבת שלום ומבורך7;ᥧ7;ᥧ
.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/5/2026 18:06 |
|
| |
| שרית560 כתב: |  | משה בן חנום ז"ל יחזקאל עמיצור בן מרים ז"ל אהרון בן יחזקאל ז"ל מרים חנה בת משה יוסף הכהן ז"ל שרגא בן דב ז"ל חיה אסתר בת רבקה ז"ל יוסף בן גריפה ז"ל אשר בן גאולה ז"ל מיכל בת יחזקאל ז"ל יונתן בן מרים ז"ל גבריאל ז"ל בן שמואל ופנינה
לרפואת רות בת לאה חוה רחל בת בלה בינה אורה בת חיה רבקה משה בן רומיה שמעון בן תמר צבי בן מרים ליבא מלכה בת מרים גיא בן חנה פרשת במדבר שאו את ראש כל עדת בני ישראל" התורה פונה בזה לישראל ואומרת "שאו את ראש! כל עדת בני ישראל!" אתם בני ישראל שאו את ראשכם, הגביהו למעלה את הראש – מקום מושב השכלי והשתדלו לעלות מעלה מעלה, למרום פסגת הדעת.
שאו את ראש כל עדת בני ישראל" הקב"ה ציווה למנות את בני-ישראל, כי הדין הוא ש"דבר שבמניין לא בטל". הקב"ה לא רצה שבני-ישראל יתבטלו ברוב בין האומות, לפיכך ציווה למנותם ועשאם ל"דבר שבמניין" שאינו בטל.
איש ראש לבית אבתיו הוא'' דרכו של עולם, כשעולה אדם לגדולה ונעשה ראש ומנהיג, טיבו נעשה יותר גרוע משהיה לפני-כן, (כדרך שאנו מוצאים אצל ירבעם בן נבט, שבתחילה היה צדיק והוכיח את שלמה המלך, ואילו משעלה על כסא המלוכה נעשה חוטא ומחטיא את הרבים). לפיכך מעידה כאן התורה, כי ''ראש לבית אבותיו הוא'' - שכל אחד מהם נשאר תמיד כמות שהיה
"איש ראש לבית אבותיו הוא" שני בני אדם היו מריבים זה עם זה. הטיח אחד בחברו "אין לך כל יחוס !" נענה הלה ואמר: "אמנם מיוחס אתה, אולם בך היחוס מסתיים, ואילו בי היחוס מתחיל" זוהי הכוונה שבפס' "ראש לבית אבותיו הוא" כל אחד מהם היה מיוחס מכוח עצמו, כך שהתחיל בו יחוס חדש לבני המשפחה הבאים אחריו.
בתהילים (קכו,ו) נאמר: "הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע". מי שכל מעלתו היא ייחוסו, שהוא "נושא משך הזרע", אבל מעצמו אין לו כלום, הוא בבחינת "הלוך ילך ובכה"; אבל "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו" - מי שנושא אלומה ויבול משל עצמו, הוא "בוא יבוא ברינה".
''כאשר צוה ה את משה ויפקדם במדבר סיני'' (א, י''ט) והלא מן הדין היה הכתוב צריך לומר להיפך: ''ויפקדם במדבר סיני כאשר צוה ה את משה''? ברם, נשמותיהם של ישראל הן המהוות את התורה. כל אדם מישראל הנהו אות מן התורה, כפי שמצינו בספרים שראשי-תיבות של ''ישראל'' הם: יש ששים ריבוא אותיות לתורה. יוצא איפוא שכאשר פקד משה את ישראל היה לומד בזה את התורה. הוא אשר אמר הכתוב: ''כאשר צוה ה את משה'' - כשם שלמד משה את התורה מאשר צוה אותו השם-יתברך, כך למד את התורה גם כאשר ''ויפקדם במדבר סיני''
כל פקודי הלויים... שנים ועשרים אלף" מה טעמו של דבר שהיה שבט לוי מועט במספרו מכל יתר השבטים? לפי שני ישראל, אשר סבלו ונתענו בשעבוד מצרים, היפרה והירבה אותם ה'-יתברך שלא כדרך הטבע, ככתוב: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ"(שמות א,יב). אבל שבט לוי, שלפי דברי חכמינו לא היה בשעבוד מצרים ולא עבד עבודת פרך, היתה איפוא ילודתו בדרך הטבע וברכת "כן ירבה וכן יפרוץ" לא חלה עליו.
. |
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/5/2026 18:10 |
|
| |
| שרית560 כתב: | | לע"נ אברהם יעקב הכהן בן צדוק ז"ל גרשון צבי הכהן בן ישראל חיים ז"ל פסיה חנה בת יצחק הכהן ז"ל אברהם ישכר הכהן בן גרשון צבי ז"ל סמדר שמחה בת שמעון ז"ל
מרים לאה בת אלתר גרשון ז"ל
דבורה פריידל בת דוד ז"ל יהודה משה בן יוסף ז"ל משה בן חנום ז"ל יחזקאל עמיצור בן מרים ז"ל אהרון בן יחזקאל ז"ל מרים חנה בת משה יוסף הכהן ז"ל שרגא בן דב ז"ל חיה אסתר בת רבקה ז"ל
יוסף בן גריפה ז"ל
אשר בן גאולה ז"ל
מיכל בת יחזקאל ז"ל
יונתן בן מרים ז"ל
גבריאל ז"ל
בן שמואל ופנינה
לרפואת
רות בת לאה חוה רחל בת בלה בינה אורה בת חיה רבקה משה בן רומיה שמעון בן תמר
צבי בן מרים ליבא מלכה בת מרים
גיא בן חנה פרשת במדבר שאו את ראש כל עדת בני ישראל" התורה פונה בזה לישראל ואומרת "שאו את ראש! כל עדת בני ישראל!" אתם בני ישראל שאו את ראשכם, הגביהו למעלה את הראש – מקום מושב השכלי והשתדלו לעלות מעלה מעלה, למרום פסגת הדעת.
שאו את ראש כל עדת בני ישראל" הקב"ה ציווה למנות את בני-ישראל, כי הדין הוא ש"דבר שבמניין לא בטל". הקב"ה לא רצה שבני-ישראל יתבטלו ברוב בין האומות, לפיכך ציווה למנותם ועשאם ל"דבר שבמניין" שאינו בטל.
איש ראש לבית אבתיו הוא'' דרכו של עולם, כשעולה אדם לגדולה ונעשה ראש ומנהיג, טיבו נעשה יותר גרוע משהיה לפני-כן, (כדרך שאנו מוצאים אצל ירבעם בן נבט, שבתחילה היה צדיק והוכיח את שלמה המלך, ואילו משעלה על כסא המלוכה נעשה חוטא ומחטיא את הרבים). לפיכך מעידה כאן התורה, כי ''ראש לבית אבותיו הוא'' - שכל אחד מהם נשאר תמיד כמות שהיה
"איש ראש לבית אבותיו הוא" שני בני אדם היו מריבים זה עם זה. הטיח אחד בחברו "אין לך כל יחוס !" נענה הלה ואמר: "אמנם מיוחס אתה, אולם בך היחוס מסתיים, ואילו בי היחוס מתחיל" זוהי הכוונה שבפס' "ראש לבית אבותיו הוא" כל אחד מהם היה מיוחס מכוח עצמו, כך שהתחיל בו יחוס חדש לבני המשפחה הבאים אחריו.
בתהילים (קכו,ו) נאמר: "הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע". מי שכל מעלתו היא ייחוסו, שהוא "נושא משך הזרע", אבל מעצמו אין לו כלום, הוא בבחינת "הלוך ילך ובכה"; אבל "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו" - מי שנושא אלומה ויבול משל עצמו, הוא "בוא יבוא ברינה".
''כאשר צוה ה את משה ויפקדם במדבר סיני'' (א, י''ט) והלא מן הדין היה הכתוב צריך לומר להיפך: ''ויפקדם במדבר סיני כאשר צוה ה את משה''? ברם, נשמותיהם של ישראל הן המהוות את התורה. כל אדם מישראל הנהו אות מן התורה, כפי שמצינו בספרים שראשי-תיבות של ''ישראל'' הם: יש ששים ריבוא אותיות לתורה. יוצא איפוא שכאשר פקד משה את ישראל היה לומד בזה את התורה. הוא אשר אמר הכתוב: ''כאשר צוה ה את משה'' - כשם שלמד משה את התורה מאשר צוה אותו השם-יתברך, כך למד את התורה גם כאשר ''ויפקדם במדבר סיני''
כל פקודי הלויים... שנים ועשרים אלף" מה טעמו של דבר שהיה שבט לוי מועט במספרו מכל יתר השבטים? לפי שני ישראל, אשר סבלו ונתענו בשעבוד מצרים, היפרה והירבה אותם ה'-יתברך שלא כדרך הטבע, ככתוב: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ"(שמות א,יב). אבל שבט לוי, שלפי דברי חכמינו לא היה בשעבוד מצרים ולא עבד עבודת פרך, היתה איפוא ילודתו בדרך הטבע וברכת "כן ירבה וכן יפרוץ" לא חלה עליו.
. |
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/5/2026 04:07 |
|
| |
לענ
אברהם יעקב הכהן בן צדוק ז"ל
גרשון צבי הכהן בן ישראל חיים ז"ל
פסיה חנה בת יצחק הכהן ז"ל
אברהם ישכר הכהן בן גרשון צבי ז"ל
מרים לאה בת אלתר גרשון ז"ל
סמדר שמחה בת שמעון ז"ל
דבורה פריידל בת דוד ז"ל
יהודה משה בן יוסף ז"ל
משה בן חנום ז"ל
יחזקאל עמיצור בן מרים ז"ל
אהרון בן יחזקאל ז"ל
מרים חנה בת משה יוסף הכהן ז"ל
שרגא בן דב ז"ל
חיה אסתר בת רבקה ז"ל
יוסף בן גריפה ז"ל
אשר בן גאולה ז"ל
מיכל בת יחזקאל ז"ל
יונתן בן מרים ז"ל
גבריאל בן שמואל ופנינה ז"ל
לרפואת
רות בת לאה
חוה רחל בת בלה בינה
אורה בת חיה רבקה
משה בן רומיה
שמעון בן תמר
צבי בן מרים ליבא
מלכה בת מרים
גיא בן חנה
פרשת במדבר
"למשפחותם לבית אבותם במספר שמות"
כוחם של בני-ישראל להחזיק בטהרת משפחותיהם וייחוסם בגלות קשה כזו של מצרים,
מקום שם היו משועבדים ונתונים להפקר - נבע מזה ששמרו על עצמיותם ומקוריותם והתרחקו מכל שמץ של התבוללות. הם נמנעו מלהתקרב אל הסביבה הזרה אפילו על-ידי שינוי שמותיהם. וזה שמר עליהם מפני טמיעה גמורה.
בזכות "במספר שמות" - שהחזיקו בשמותיהם המקוריים והתרחקו מן הסביבה הזרה - יכלו לשמור על "למשפחותם לבית אבותם".
" מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל"
מכיון שמתמלאות לאדם עשרים שנה הריהו נעשה בן-עונשין גם מצד בית-דין של מעלה,
ואז מתחילה מלחמת-היצר האמיתית והאדם נעשה בבחינת יוצא-צבא, דרוך ומוכן תדיר ללחום נגד היצר-הרע, שכן "הבא להרגך השכם להרגו".
הוא אשר אמרו חכמינו: "בן עשרים לרדוף"
כיון שמגיע אדם לגיל עשרים שנה,
מתחילים לרדפו בבית-דין של מעלה על חטאיו, ולפיכך עליו להתגבר ולרדוף את היצר-הרע.
אף שהיו בני עשרים שכבר נענשים בידי שמים, בכל-זאת היו ראויים להיות יוצאי-צבא ולהצטרף למלחמה,
אשר בה נאמר: "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו" ואמרו על כך חכמינו: "ירא מעבירות שבידו"
לפי שהיו כולם צדיקים ולא היה בהם שום חטא.
"ויתיילדו על משפחותם"
במדבר נעשו ישראל כאנשים שנולדים מחדש,
ולא היו כלל וכלל אותם אנשים מלפני כן. גם היו קשורים לה' יתברך ותלויים בעזרתו כתינוק הנולד הקשור אל אמו ואינו מסוגל לזוז בלעדי עזרתה,
כדרך שאמר הכתוב: "נפשי כגמול עלי אמו"
"ושמרו הלויים את משמרת משכן העדות"
הלויים נפקדו מבן חודש ומעלה ועם זה נועדו להיות "שומרי משמרת הקודש", מה אפוא יכול לשמור תינוק בן חודש ימים?
ברם, דבר זה בא ללמדנו כי השמירה מסביב למשכן לא נשאה אופי חומרי, אלא רוחני בלבד. לא בכוחם הגופני שמרו הלויים על המשכן, כי אם בקדושתם ורמתם הרוחנית, ובסגולות אלה היה בן-לויים מחונן מיד עם צאתו לאוויר העולם.
טעות היא בידי אלה הסבורים, כי אפשר לשמור על נכסי האומה הישראלית בכח ושלטון בלבד. רק קדושתם של השומרים וכוחם הרוחני עשויים להגן ולשמור מכל רע - "אם ה' לא ישמור עיר שווא שקד שומר".
"כאשר יחנו כן יסעו"
פעמים הרבה אנו נתקלים בבני אדם הקובעים עתים ומדקדקים במצוה קלה כבחמורה
, כל עוד מצויים הם בעיר מגוריהם ומנהלים אורח חיים קבוע ומסודר אך בשעה שהם מטלטלים בדרכים הרחק מביתם ומעירם, משנים הם את אורחותיהם הקבועים ומורים היתר לעצמם למעט בתלמוד תורה ולזלזל במצוות שונות.
כלפי מנהג נפסד זה קוראת כאן התורה "כאשר יחנו כן יסעו" על כל אדם
להתנהג בשעת מסעו בדרכים,
כפי שהוא מתנהג בביתו ובעירו. וכן נאמר בפרשת שמע (דברים ו, ז) "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך" כי מבחנו של החסיד האמיתי הוא לעמוד בנסיון הקשה של טלטולי הדרכים, בלא לוותר על קוצו של יוד בקיום מצוות הבורא.
"ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דיבר ה' את משה בהר סיני"
'ואלה תולדות אהרן ומשה' ואינו מזכיר אלא בני אהרן,
ונקראו תולדות משה לפי שלימדן תורה, מלמד שכל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. ביום דיבר ה' את משה – נעשו אלו התולדות שלו שלמדן מה שלמד מפי הגבורה. ולכאורה מאי נפקא מינה לנו בזה שביום זה דווקא לימדן תורה, ולאיזה צורך השמיעה לנו זאת התורה.
ונראה,
דבנוהג שבעולם כל עמל אדם לפיהו, ואינו נותן לאחרים לעמלו ורק לבניו נותן. ולכן המלמד את בן חברו תורה, שנותן מעמלו לאחרים נחשב כאילו ילדו. לכך הדגישה התורה את עמלו של משה רבינו, שאפי' ביום זה שדיבר ה' את משה לימד את בני אהרן תורה, לפיכך נחשבו בניו כיון שלא הקפיד על עמלו.
"וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקריבם אש זרה... ובנים לא היו להם"
"לא מתו נדב ואביהוא אלא על שלא היו להם בנים"
באמת היה חטאם בזה שהקריבו אש זרה, אלא אלמלי היו להם בנים היה העונש נדחה לדורות אשר יבואו אחריהם,
כפי שנאמר: "פוקד עוון אבות על בנים"
, אך מכיון שלא היו להם בנים נענשו הם עצמם. לפיכך אמר כאן הכתוב: "ובנים לא היו להם".
" וימת נדב ואביהוא לפני ה בהקריבם אש זרה...ובנים לא היו להם"
למה נאמר "וימת" בלשון יחיד, ולא "וימותו" בלשון רבים?
ברם, הלא אמרו חכמינו: "לא מתו נדב ואביהוא אלא על שלא היו להם נשים",
אם-כן הרי היה כל אחד מהם בבחינת "פלג-גוף", ורק שניהם ביחד היוו גוף שלם, ועל-כן נחשבו שניהם כגוף אחד ויאה להם לשון יחיד. זה גם מובנים של דברי הכתוב: "ובנים לא היו להם" - מאחר שלא נשאו להם נשים ולא העמידו בנים, יאה לומר על שניהם "וימת" בלשון יחיד.
שבת שלום 
תוקן על ידי שרית560 ב- 20/05/2026 15:53:30
|
|
|
|
|
|
