לפנים משורת הדין?

איקה ורוח,

מפאת טרדותיי אין לי פנאי לבדוק ולתקן את הדברים המנגדים לרוח הפורום שבהודועותיך/ם. אך לכה"פ אני מוחה ומבקש משותפיי בהנהלה לטפל בכך.

התופעה מפריעה במיוחד כאשר היא באה כשאנו עדיין בתוככי חגיגת חודש מעבר השנה!

ווטו

אין לי בעיה לשנות סיגנון כתיבה, שהתוכן ישאר אותו תוכן, אני מאשרת לתקן לי חופשי היכן שרק צריך, ולשלוח לי את התיקונים לאישור

חג שמח- אינך יודע שכרה של מצווה, ופה מהות הויכוח על האמת, כך שאני לא מבינה למה זה קשור לחג, יש פה כמה וכמה חברים שביקשתי סליחה מהם גם באמצע השנה, בלי קשר לחודש הקדוש הזה.



תוקן על ידי - איקה - 14/10/2003 9:47:55

נישטאיך כתב: "האם ישנו אדם היכול לטעון שמצוות ה' הם שכליות"?

ובכן, היה אדם כזה, ושמו היה משה בן מימון, שהעמיד את המצוות על מישור ה"חכמה" [הניתן להנמקה והבנה עד כמה שדעתנו משגת] ולא על מישור "הרצון" [הבלתי ניתן להנמקה].
ולא רק מצוות ה', אלא גם תורת ה', והרמב"ם הציע גם הסברים וטעמים לפסוקים שנראים מיותרים בתורה כמו רשימת מלכי אדום.


אני אינני מקבל את דבריו של נישטאיך שמבצע הפרדה בין "טעם" המצווה ל"סיבת" המצווה, משום שלדעתי ליבוביץ שולל את החקירה אחרי שתיהן, אבל את דעתי זו אינני יכול להוכיח באופן מובהק[עכ"פ כרגע], אבל כל זה אינו מעלה ולא מוריד, משום שנישטאיך נמנע מלהתייחס לנקודה המכרעת, האם ליבוביץ רואה כמו הרמב"ם תועלת והכרח בעצם החקירה אחרי תכלית המצוות, כדי שהאדם לא יהיה כחופר גומה בקרקע או כחוטב עצים ביער.

אביא מפשט אחד נוסף מתוך המאמר הנ"ל של ליבוביץ:
"לפיכך אין שום צורך - לא מבחינה דתית ולא מבחינה פילוסופית - לקרב את המצוות המעשיות לעולם המושגים או לעולם האינטרסים של האדם ; דוקא בזרותן טמון כוחן. נסיונות לראציונליזציה של המצוות וחיפושים אחרי "טעמי-מצוות" הם חסרי טעם דתי וחסרי טעם פילוסופי, ואין בהם אלא אינטרס תיאולוגי או פסיכולוגי בלבד." [הדגשה שלי, כדאי לקרוא את כל המאמר http://users.tapuz.co.il/leibowitz/leibarticles.asp?id=31]

ליבוביץ מוצא בזרותן את כוחן, והרמב"ם מוצא בכך שישנה להן תכלית מועילה את אלוהיותן.

רוח

אתה לא מפסיק לחזור על עצמך, אולי תעשה מה שאני עשיתי, אתה בטח מכיר מישהו לקרוב לדעותיך, בקש אולי מישהו אחר יצליח לשכנע?

בלי שום טיפת ציניות, אני בטוחה שנישטאיך יענה לך במלוא הרצינות.

"מאמר זה עוסק במצוות מעשיות כאלמנט של המציאות הדתית החיה, ז"א לא כענין היסטורי או תיאולוגי. הוא לא יעסוק בפילוסופיה של טעמי המצוות, אלא במשמעותן של מצוות מעשיות לגבי דתיות יהודית שאנו חיים אותה ומסוגלים לחיות אותה בשעה זו ובמקום זה. אין זו הרצאה על הגותם של הוגי-דעות דתיים - ואפילו הם מוחזקים עמודי היהדות - ולא על החומר בנושא זה המצוי במקורות היהדות. הענין שלנו אינו נושא לימודי מתחום "מחשבת-ישראל", אלא נושא חינוכי חי. אמנם, כולנו מושפעים מכל המקורות שמהם למדנו לדעת מה היתה היהדות, מה הגו יהודים גדולים - אבל כאן לא נתלה עצמנו בחומר הלימודי הזה. ציטטות והבאות דברים מן המקורות לא ישמשו אסמכתא או ראיה אלא אילוסטראציה בלבד. לצרכי דיוננו אנו רשאים להדגים את מה שיש בדעתנו להגיד ע"י דברים מתאימים מן המקורות, תוך ידיעה ברורה שהמקורות מכילים גם דברים המבטאים השקפות ודעות אחרות, ואפילו מנוגדות לאלו."

זה נושא הדיון שרוח הפנה אליו, ואי אפשר לצטט מדבריו של ליבוביץ, מפני שהדברים נאמרו ביחס לנושא ספציפי.

איקה, את הינך אמנית קרבות ההסחה וההטעיה [את יכולה לראות זאת כמחמאה אם את רוצה].

במהלך ניסיונות ההסחה שלך, הרחקת להגיע עד המחלוקת בתימן על הקבלה לפני כ-100 שנה [עדיין לא הבנתי למה ואיך] ולדברי הביקורת שלי על עצומת הטייסים-סמרטוטים, שנכתבו באשכול אחר בכלל.
עכשיו את מנסה ליצור מסך עשן בטענות סרק שדבריו של ליבוביץ במאמר שהבאתי נאמרו על נושא ספיציפי(???) ולכן אינן רלוונטיות לדיוננו [זאת טענה די מוזרה בהתחשב בעובדה שנושא המאמר הוא "מצוות"], ובעצות "ידידותיות" שאחפש לעצמי מישהו משכנע יותר ממני שייצג את השקפותי.

ובכן,
אני אינני מחפש לשכנע אף אחד [בוודאי שלא אותך].
בטפשותי הינחתי לדיון להגרר אחר ניסיונות ההסחה שלך, במקום לעמת אותך עם הנקודה המכרעת בדיון שאת משתדלת כל כך להתחמק ממנה:
אני עדיין מחכה להסברים מסודרים ומנומקים מדוע עלינו לחשוב שכשהרמב"ם כתב שאדם שמבצע את המצווה מבלי שהוא חוקר אחרי תכליתה וכוונתה לא הגיע אל התכלית הסתיר את כוונתו האמיתית שבעצם הייתה זהה עם זו של ליבוביץ שטען חיפוש אחרי טעמים הוא בלתי רלוונטי מבחינה דתית.

לאחר ששפכתי קיתונות של דיו וירטואלי על הוויכוח הזה, לא ארפה עד שתיישבי עבורי את הנקודה הזאת, או שתמשכי את ידיך מן הויכוח.

טענתך על כך שדבריו של ליבוביץ שהבאתי ממארו על המצוות אינם רלוונטיים לדיון משום שנאמרו בהקשר אחר היא מגוחכת.
באיזה הקשר הם כן נאמרו אם כן?

רוח,

אני מוותרת על זכות התגובה, נחכה לנישטאיך, אני בטוחה שהוא יגיע מתי שהוא.אני לפחות מכירה בחסרונותיי והיה לי האומץ לבקש עזרה, כי הייתי בטוחה שתלמיד חכם יבחין במה שאני הבחנתי, והיות ואני מעריכה את נישטאיך כתלמיד חכם, ללא כל ספק, אני סומכת עליו שהוא יצליח להעמיד את האמת על מקומה, אתה חוזר על עצמך כמו פטיפון שבור, ואתה מצפה שחברי הפורום ישתכנעו שאתה הוא זה שמבין את כוונותיו של הרמב"ם.

ותודה על המחמאות, אני כל כך טובה באומנות ההסחה, עד שאני מקבלת כל יום "מחמאות" במסר האישי, של כל מיני אנשים שהם לא "צדיקים מסדום" כמוני, שלא מחשבנת לאף אחד, הם יש להם כאלה שממתינים להם לתפוס אותם על טעות הכי קטנה, להעמידם על עמוד הקלון, והם גומרים בזה קריירה.למרות שהם פה תחת "ניק" ולא תחת שמם האמיתי.


ואני רק רוצה לציין שרק עכשיו שמתי לב, שלא ציינתי את המקור לציטוט בהודעה הקודמת, אז זאת ההקדמה בה מסביר ליבוביץ, שהוא מדבר על המצוות מבחינת ההיבט המעשי חינוכי, ולא על הפילוסופיה שעומדת מאחורי המצוות.





תוקן על ידי - איקה - 16/10/2003 0:15:38

לרוח הדרומית
אין טבעי לטחון מים. אעפ"כ אחזור על דברי.
כתבת: "אני אינני מקבל את דבריו של נישטאיך שמבצע הפרדה בין "טעם" המצווה ל"סיבת" המצווה, משום שלדעתי ליבוביץ שולל את החקירה אחרי שתיהן, אבל את דעתי זו אינני יכול להוכיח באופן מובהק[עכ"פ כרגע]".
ידידי, עד שיגיע הרגע המאושר, שאני בטוח שתודיע עליו מעל דפי אשכול זה, עליך להודות שקיים הבדל ביניהם, אבן שושן, מגדיר את ה"טעם" כ"שכל, הגיון, נימוק, סיבה הגיונית לדבר". ואילו את ה"סבה" הוא מגדיר כ"גרם, עלה, דבר הגורם להתהוות של דבר או להתפתחות מסויימת". גורם יכול להיות רק הדבר שגרם לתוצאה, טעמים הגיוניים יכולים להיות רבים, אף אם אינם נכונים,
את סיבת המצווה לא נדע, מאחר ולא דיברנו עם אלוקים, אין לך שום סיכוי להבין את טעם המצוות, כאשר נסיונות של ימים לא סייעו בידך להבין את מה לייבוביץ חושב, כדא שתשמע לעצת האשה החכמה ובקש עזרה, אך לא ממני כדבריה.
כתבת: "ובכן, היה אדם כזה, ושמו היה משה בן מימון, שהעמיד את המצוות על מישור ה"חכמה" [הניתן להנמקה והבנה עד כמה שדעתנו משגת] ולא על מישור "הרצון" [הבלתי ניתן להנמקה]. ולא רק מצוות ה', אלא גם תורת ה', והרמב"ם הציע גם הסברים וטעמים לפסוקים שנראים מיותרים בתורה כמו רשימת מלכי אדום",
איש אינו מכחיש שהרמב"ם נתן טעמים למצוות, אולם לטענת לייבוביץ, טעמי המצוות אינם סיבת קיום המצוות.
אילו שמת לב לדבריך "כמה שדעתנו משגת", היית מבין שזה "לא הרבה", כאשר אתה מדבר אודות הסיבה והטעם למצווה, אולי לא ידעת שהרמב"ם גם כתב טעמים וסיבות למחלת הטחורים, אך כשם שאין לזה דבר עם דברי ליבוביץ, כך אין דבר לדבריך, הגברת הסבירה לך פעם אחר פעם, ואני ציטטתי לך מספרו של ליבוביץ, שלטעם המצוה אין דבר עם קיום המצוה, את המצוה יש לקיים בגלל רצון הבורא,ערכו של הטעם בקיום המצווה,הוא רק חינוכי. קיום המצוה רק בגלל רצון הבורא הוא "גדר" לשמה, קיום המצוה, רצון הבורא+תועלת, הוא "גדר" שלא לשמה, ואילו קיום רק בגלל התועלת, אין היא "מצוה".
המשכת בדבריך: "אבל כל זה אינו מעלה ולא מוריד, משום שנישטאיך נמנע מלהתייחס לנקודה המכרעת, האם ליבוביץ רואה כמו הרמב"ם תועלת והכרח בעצם החקירה אחרי תכלית המצוות, כדי שהאדם לא יהיה כחופר גומה בקרקע או כחוטב עצים ביער''.
אין לי בעיה להסכים לדבריך, ששלדברי הרמב"ם, יש לכל מצווה תועלת, ("לתקן הדעות וליישר כל המעשים"), אך האם חקירה זו מוסיפה בקיום המצוה או גורעת ממנה?
נבחון את דברי הרמב"ם עצמם, הכותב במורה נבוכים - חלק ג פרק מח, "וכן אסר לשחוט 'אותו ואת בנו' 'ביום אחד' - להשמר ולהרחיק לשחוט משניהם הבן לעיני האם, כי צער בעלי חיים בשה גדול מאד, אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר בעלי חיים: כי אהבת האם ורחמיה על הולד אינו נמשך אחר השכל, רק אחר פועל הכח המדמה, הנמצא ברוב בעלי חיים כמו שנמצא באדם. והיה זה הדין מיוחד ב'שור ושה', מפני שהם - מותר לנו אכילתם מן הביתיות הנהוג לאכלם, והם אשר תכיר מהם האם מן הולד, וזה הטעם גם כן ב'שילוח הקן', כי הביצים אשר שכבה האם עליהם והאפרוחים הצריכים לאמם על הרוב אינם ראויים לאכילה, וכשישלח האם ותלך לה, לא תצטער בראות לקיחת הבנים. ועל הרוב יהיה סיבה להניח הכל, כי מה שהיה לוקח ברוב הפעמים אינו ראוי לאכילה, ואם אלו הצערים הנפשיים חסר התורה עליהם בבהמות ובעופות, כל שכן בבני האדם כולם. ולא תקשה עלי באמרם ז"ל': "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך וגו'" - כי הוא לפי אחת משני הדעות אשר זכרנום - רצוני לומר: דעת מי שחושב שאין טעם לתורה, אלא הרצון לבד, ואנחנו נמשכנו אחר הדעת השני".
אך בפירוש המשניות (ברכות פרק ה משנה ג), כתב: "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך, ועל טוב יזכר שמך כו' - ענין מה שאמרו על קן צפור יגיעו רחמיך, שיאמר כמו שחמלת על קן הצפור, ואמרת לא תקח האם על הבנים, כן רחם עלינו, וכל מי שיאמר כן בתפלתו משתקים אותו, מפני שהוא תולה טעם זאת המצוה בחמלת הקדוש ברוך הוא על העוף, ואין הדבר כן, שאילו היה מדרך רחמנות, לא צוה לשחוט חיה או עוף כלל, אבל היא מצוה מקובלת אין לה טעם".
וכן כתב ביד החזקה - הלכות תפלה ונשיאת כפים פרק ט הלכה ז: "מי שאמר בתחנונים מי שריחם על קן ציפור שלא ליקח האם על הבנים או שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד ירחם עלינו וכיוצא בענין זה משתקין אותו מפני שמצות אלו גזרת הכתוב, הן ואינן רחמים, שאילו היו מפני רחמים, לא היה מתיר לנו שחיטה כל עיקר".
התוכל להסביר לי, מדוע במקום אחד כותב הרמב"ם טעם למצווה, ובמקום אחר הוא כותב שהדברים אינם נכונים? ואם תאמר שלפנינו הבדל בין המורה ליד, והלכה כבתראי, אשאל אותך, האם לדעתך הוא סותר את עצמו ביד החזקה עצמו, שכתב בסוף הלכות תמורה: "וכל אלו הדברים כדי לכוף את יצרו ולתקן דעותיו ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים".
לליבוביץ אין כל בעיה, בסתירות שבדברי הרמב"ם, מאחר וביד החזקה (בהלכות שחיטה) ובפירוש המשניות, עוסק הרמב"ם במישור המצווה למעשה, ושם אין לתלות את המצווה בטעם וסיבה, אין על האדם לקיימן מסיבה זו או אחרת, אלא אך ורק מגזרת הכתוב, אך בהלכות תמורה, הוא עוסק בטעם המצווה (מבחינה חינוכית), ואין כל ספק שלדעת הרמב"ם, יש למצוות טעם מועיל.
כתבת: "אביא משפט אחד נוסף מתוך המאמר הנ"ל של ליבוביץ:"לפיכך אין שום צורך - לא מבחינה דתית ולא מבחינה פילוסופית - לקרב את המצוות המעשיות לעולם המושגים או לעולם האינטרסים של האדם ; דוקא בזרותן טמון כוחן. נסיונות לראציונליזציה של המצוות וחיפושים אחרי "טעמי-מצוות" הם חסרי טעם דתי וחסרי טעם פילוסופי, ואין בהם אלא אינטרס תיאולוגי או פסיכולוגי בלבד." הדגשה שלי, כדאי לקרוא את כל המאמר".
עשיתי כדבריך, וכדי שלא לומר שזייפת את תוכנם, אומר שלא קראת את דבריו או לא הבנתים.
הוא כתב שם: "אם מצוות מעשיות הן עבודת-ה' ולא שירות לאדם, אין הן צריכות להיות מכוונות או מוכוונות לצרכי האדם. כל הנמקה של המצוות בצרכים אנושיים וכל ביסוסן על צרכים אנושיים - מכל בחינה של מושג הצורך: הכרתית, מוסרית, סוציאלית, לאומית - מרוקנים את המצוות מכל משמעות דתית. כי אם המצוות הן ביטוי להכרה פילוסופית, או אם יש להן תוכן מוסרי, או אם הן תיקון החברה, או אם הן משמרות את האומה הישראלית - הרי המקיים אותן אינו עובד את ה' אלא עובד את עצמו, או את החברה, או את עמו, ועושה שירות טוב לעצמו. עכ"פ אין הוא עובד את ה', אלא משתמש בתורת ה' להנאתו וכאמצעי לסיפוק צרכיו.לפיכך טעמי המצוות הן מושג תיאולוגי ולא מושג דתי-אמוני. הטעם של המצוה הוא עבודת-ה' ; עבודת-ה' - ולא סיפוק צורך או אינטרס אנושי. אילו, למשל, היתה משמעותה של השבת סוציאלית או לאומית - היתה מיותרת לגמרי : למנוחת העובד דואג מזכיר האגודה המקצועית - ולא ירדה שכינה על הר-סיני למלא פונקציה זו ; לבטחונה של האומה הישראלית ידאגו מדינת ישראל וצה"ל - ולא ירדה שכינה על הר-סיני למלא פונקציה של עסקן מדיני או קצין-בטחון. אם אין לשבת משמעות של קדושה - וקדושה הוא מושג שאין לו שום מובן הומאניטארי או אנתרופוצנטרי - אין לה שום משמעות"
"...הפסוק המפורסם, שהכל נוהגים היום לסרסו ולזייפו, אינו מעמיד נגד החומר את ה"רוח" אלא את רוח-ה' : "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי" (זכר' ד', ו') - רוח האדם שייכת ל"חיל" ול"כוח". לפיכך אין שיחרור מכבלי הטבע אלא ע"י קבלת עול תורה ומצוות, עול שאינו נובע מן הטבע ; וזהו "אין לך בן-חורין אלא מי שעוסק בתורה" : הוא בן-חורין מעבדות הטבע, מאחר שהוא חי בפועל חיים הנוגדים את הטבע הזה, הן בגילוייו הכלליים והן בגילוייו באדם עצמו. לפיכך אין שום צורך - לא מבחינה דתית ולא מבחינה פילוסופית - לקרב את המצוות המעשיות לעולם המושגים או לעולם האינטרסים של האדם, דוקא בזרותן טמון כוחן. נסיונות לראציונליזציה של המצוות וחיפושים אחרי "טעמי-מצוות" הם חסרי טעם דתי וחסרי טעם פילוסופי, ואין בהם אלא אינטרס תיאולוגי או פסיכולוגי בלבד".
"חיים עפ"י ההלכה", יצירה של ספירת-קדושה ע"י המצוות המעשיות - האם זוהי תכלית הדת ? על שאלה זו יש לענות לאו והן. מצד אחד - אין ספק שהתכלית והשלמות הדתיות, המכונה בנביאים "דעת אלהים" ובתהלים - "קרבת אלהים", אינן ענין של "התנהגות" : "השלמות האחרונה באדם אין בה מעשים ומידות כלל כי אם דעות בלבד" (רמב"ם) - היא ענין של התודעה ושל ההיערכות הנפשית. בהתאם לכך אף קובע הרמב"ם את מקומן של מצוות התורה, לכאורה, לא בתחומה של "השלמות האחרונה" אלא בתחומה של "שלמות" מכינה ומכשירה ; במובן זה אין המצוות המעשיות תכלית הדת אלא דרך, אמצעי ומיתודה בלבד (מו"נ ג', פנ"ב). אולם בדיאלקטיקה נוקבת שבמשנתו של הרמב"ם הופך המעמד המיכשורי של המצוות להיות תכלית הדת "ודע שמעשה העבודות האלו כולן, כקריאת-התורה והתפלה ועשיית שאר המצוות, אין תכליתן אלא שתוכשר בהתעסקות במצוותיו ית' ושתיפנה מלעסוק בענייני העולם, כאילו התעסקה בו ית' ובטלת מכל דבר זולתו" (שם, פנ"א) נמצא, שלאחר 9 פרקים (שם, פכ"ו.-ל"ד) הדנים ב"כוונת התורה" - ז.א. כוונת מצוותיה - בכללותה ו15- פרקים (שם, פל"ה--מ"ט) של בירור טעמי המצוות לפרטיהן מבחינת תועלתן לתיקון האדם והחברה האנושית, מגלה לנו הרמב"ם את הסוד שקיומן של המצוות המעשיות, שהוצגו לכאורה כאמצעי חינוכי, תכליתו הוא לחנך את האדם להכרה שדעת ה' והדבקות בו הן-הן אותן המצוות עצמן - שהן עבודת ה' ! וזוהי גם משמעות דבריו המסכמים בפי' פרק חלק : "אין תכלית האמת [על משמעות "האמת" ר' הל' יסודי התורה פ"א, הל' א'-ד'!] אלא שידע שהיא אמת; והתורה אמת, ותכלית ידיעתה - לעשותה".
דבריו פשוטים. אין הוא שולל חיפושים אחר טעמי מצוות כדי למלא "אינטרס תיאולוגי, חינוכי, או פסיכולוגי", לאינטרסים כאלה יש ערך ב"חינוך" לקיום המצוות, אך אין להם ערך בקיום המצווה.
אם תבין, אשריך וטוב לך, אם לא הבנת, הבעיה היא שלך.
אני הבנתי.

"ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" : הוא בן חורין מעבדות הטבע, מאחר שהוא חי בפועל חיים הנוגדים את הטבע הזה, הן בגילויו הכללים והן בגילויו באדם עצמו.

הרי לכם מה פירוש בן חורין נוסח נישטאיך.
כמו אברהם שחבש את חמורו
כך האדם צריך לכבוש את חומריותו - כדי להיקרא בן חורין.


נישטאיך מזמן לא למדתי בזמן קצר כל כך הרבה חידושים.

תודה.










תוקן על ידי - איקה - 16/10/2003 7:34:54

נישטאיך ,

אני לא טענתי ולו פעם אחת שהתועלת שבמצוות היא הסיבה לקיום המצוות [וגם לא טענתי שזו הייתה דרכו של הרמב"ם]. הגברת איקה אמנם שמה את הדברים האלה פעמיים בפי, ואני התרעמתי בפניה על כך, אבל לא כתבתי זאת ולא חשבתי זאת.

לכן השאלה איננה מהי הסיבה לקיום המצוות, אלא האם ישנה תועלת בחקירה אחרי תכלית המצווה לאחר שהאדם כבר הכריע לקיים את המצווה.
הרמב"ם כותב במו"נ ח"ג פרק נא: [משפט אחד בלבד לאחר "הדיאלקטיקה הנוקבת" שליבוביץ מדבר עליה, ראה בהמשך] "וכן כל זמן שאתה עושה מצווה אתה עושה אותה באבריך, כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה ולא ממי בא ולא מה תכליתו, אל תחשוב שהגעת אל תכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם 'קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם'."
נמצא שהרמב"ם מוצא הכרח בחיפוש של האדם אחרי מהות ותכלית המצווה, וזה נתפס אצלו כחלק מהשגת התכלית. לעומת זאת אצל ליבוביץ חפוש אחרי טעמי מצוות הוא בלתי רלוונטי מבחינה דתית.
כמו כן ליבוביץ מוצא "בזרותן [של המצוות] את כוחן". זאת משום שליבוביץ רואה במצוות דרך להחלץ מן ההבל שבעולם בכך שהאדם מקיים מצוות שאינן מתחייבות מן העולם ואין להן קשר עם מהלכו, ומקיים אותן למען האל [ליבוביץ מזכיר זאת במאמר שהבאתי. יש לחפש בו את המחרוזת "פילוסופית היא זו של שפינוזה", וישנו מקום אחר שבו הוא מסביר זאת ביתר פירוט. אביא אותו אם צריך].
לעומת זאת הרמב"ם, חושב שכל אדם ואפילו גויים יכולים לזהות את התועלת שבמצוות: מו"נ ח"ג פל"א: "אלא הדבר הוא בהפך זה, וכל המטרה היא תועלתנו כמו שביארנו, ממה שנאמר 'לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה', ואמר 'אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה'.
הרי ביאר כי אפילו החוקים כולם מורים אצל כל העמים שהם בחכמה ותבונה. ואם היה ציווי שאין לדעת לו סיבה, ואינו מביא תועלת ואינו דוחה נזק, מדוע ייאמר על הסוברו או העושהו שהוא חכם ונבון ורם מעלה, ויהיה זה מופלא בעמים?"
וזה ללא ספק שונה מאד מ"בזרותן טמון כוחן" של ליבוביץ.

בקשר לסתירה בין המורה למשנה תורה במצוות שילוח הקן.
לדעתי ניתן לזהות מגמה אצל הרמב"ם, כיצד במהלך שנותיו הוא נע מעמדה שהמצוות הן גזרות למסקנה שהמצוות הן שכליות. [כתבתי זאת כבר פעמיים בעבר אבל אחזור על הדברים שוב]

בהקדמתו לפרק חלק הרמב"ם כותב ש:"תכלית ידיעתה לעשותה", כלומר התכלית היא העשייה עצמה, מבלי שהוא מזכיר חיפוש אחר טעמי המצוות.

במשנה תורה החיפוש אחר הטעמים מובא כהמלצה [הרמב"ם משתמש במילה "ראוי" בהלכות מעילה ובהלכות תמורה] אבל עדיין קיים אצל הרמב"ם המושג "גזרות".
במורה הנבוכים חיפוש אחר טעמים פוסק להיות המלצה והופך להיות הכרח עבור האדם השואף לשלמות. מושג ה"גזרות" מהמשנה תורה מקבל מובן חדש: הגזרות אינן אלא מצוות שלא נודעה לנו תכליתן מפאת קוצר השגתנו או מפאת חוסר ידיעתנו את מנהגי הע"ז בזמן כתיבת התורה [שים לב שבסוף הלכות תמורה שהבאת הוא כותב "רוב". במורה הנבוכים זה הופך להיות "כל"!!!]

אפשר למצוא דיווח של הרמב"ם על השינוי הזה שחל בו בדבריו על מצוות שילוח הקן שהבאת: "ולא תקשה עלי באמרם ז"ל': "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך וגו'" - כי הוא לפי אחת משני הדעות אשר זכרנום - רצוני לומר: דעת מי שחושב שאין טעם לתורה, אלא הרצון לבד, ואנחנו נמשכנו [היינו, השתנתה דעתנו!!] אחר הדעת השני"."
הרמב"ם מודע לכך שהצבתו את המצוות על מישור "החכמה" ולא על מישור "הרצון" היא עמדת מיעוט ושהיא איננה מתיישבת עם הרבה ממאמרי חז"ל. אבל כאן הוא פשוט מחליט להתעלם ממאמרי חז"ל אלה [במקומות אחרים הוא מנסה ליישב אותם לשיטתו]. עכ"פ, ניתן לראות בדבריו אלה דיווח על ה"המשכות" שלו מראיית המצוות כ"רצון" לראיית המצוות כ"חכמה".

מגמה זאת של רציונליזציה של המצוות משתלבת היטב במגמה הרציונלזיציה שהרמב"ם היה נתון בה כל ימי חייו. הבאתי לעיל את השינוי שחל ברמב"ם בנוגע לספר שיעור קומה ובקשר לשאלה אם השפות הן הסכמיות או "מוכתבות" מלמעלה.
כמו כן בהקדמה לסדר זרעים הרמב"ם כתב: "ומיני המחצבים ומיני האבנים ומיני החיות - יש מהם שתכליתו מושגת בחקירה מעטה, ויש מהם שתכליתו מושגת בחקירה מרבה, ויש מהם שתכליתו דקה ונעלמת עד שלא תוודע כלל, אלא אם כן נודעה בנבואה או בכח ידיעת הנסתרות. אבל בחקירה מדעית אי אפשר."
אני בספק אם הרמב"ם היה כותב דברים מעין אלה במורה הנבוכים.

לא הבנתי כיצד הקטע שהבאת מבטל את הבנתי את המשפטים שאני הבאתי [עד כדי חשש זיוף??].
למעשה דבריך בסוף: "לאינטרסים כאלה יש ערך ב"חינוך" לקיום המצוות, אך אין להם ערך בקיום המצווה." מאשרים את עמדתי, משום שהרמב"ם כן ראה ערך במציאת טעמי המצוות בקיום המצווה! [דבריו של ליבוביץ על "היפוך" בדעתו של הרמב"ם ו"דיאלקטיקה נוקבת" הם יפים ומענינים אבל אינם מחייבים איש מלבד את עצמו. הרמב"ם לא כותב כלל שהמצוות הופכות לתכלית, אלא שלכל המצוות ישנה "תכלית על" והיא ההתעסקות בשם, והתכלית הזאת מאפילה על התכלית הקודמת שהייתה במדרגה נמוכה יותר [תיקון הנפש והגוף]. ומשפט אחד בלבד לאחר ה"דיאלקטיקה הנוקבת" הרמב"ם טורח להעמיד אותנו שוב על ההכרח בידיעת תכלית המצווה תוך כדי ביצועה [ולא על מנת לבצעה!]]

תוקן על ידי - רוח_דרומית - 16/10/2003 8:25:39