|
|
| נשלח ב-13/6/2007 11:39 |
 |
| |
אבל לאחר 72 דקות, ודאי שהתחיל המזון להתעכל, לא?
|
|
|
|
| נשלח ב-13/6/2007 12:58 |
|
| |
לא. כפי שהבאתי, מקור השיעור של ד' מילין = 72 דקות, הוא מהגמרא שאמרה במפורש שזה רק באכילה מועטת, (לפירוש תוספות) אבל באכילה מרובה מה שאורך 72 דק' לאכילה מועטת יארוך יותר זמן.
הוי אומר, באכילה מרובה תחילת העיכול (כפי שכתב רבינו יונה שהסוגיא מיירי בתחילת עיכול) היא יותר מד' מילין.
-------
מאיר
|
|
|
|
| נשלח ב-13/6/2007 13:01 |
|
| |
נו, אבל כעת אנו עוסקים במקרה של אכילה מועטת, לא?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/6/2007 13:49 |
|
| |
בגמרא, בראשונים ובפוסקים לא התבאר שיעור אכילה מועטת, יתכן שזה המינימום המחייב ברכת המזון כלומר כזית, אולי כביצה.
פיתה היא יותר ממועטת, אם האוכל משוכנע שהוא עדיין שבע מכוחה יותר מאשר היה קודם שאכל אותה, הרי שהיא אינה מועטת.
-------
מאיר
|
|
|
|
| נשלח ב-13/6/2007 14:11 |
|
| |
לפני שאמצא היכן הוגדרה אכילה מועטת, ניתן כבר לראות משהו במראה מקום זה:
| ymy33655 כתב: |  | עיין בסימן קסח אודות פת שאינה חייבת בברכת המזון אלא אם כן אכל ממנה כדי שביעה, כגון פת הבאה בכסנין או לחמניות מסוג הנדון שם, ותראה ששיעור שביעה הוא כג' וד' ביצים שהם כשמונה כזיתים.
אמנם כתבו הפוסקים שאם שבע בפחות חייב לברך מדאורייתא, אך ניתן להבין מזה מה סדר הגודל של שביעה.
והלא שיעור זה של פרס נלקח מהגמרא האומרת שסעודה רגילה היא פרס, חצי ככר.
פיתה יכולה להשביע אדם שבע, או להשקיט רעבון כפת שחרית. אדם הרוצה לאכול את ארוחתו העיקרית ללא נקיפות דיאטה לא יסתפק בפיתה אחת אלא אם כן היא ממולאת במאתיים אחוים מעבר לגודלה.
אגב, המילוי מצטרף לשביעה, אין הכרח לשבוע מהפת לבדה.
-------
מאיר
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/6/2007 14:17 |
|
| |
אזרחי
יפה שאתה מחשיב את דברי לאחד הפוסקים
ולא שאני לך בין שביעה לאכילה?
שביעה אינה אכילה מועטת, אכילה מועטת היא כלשהו, אכילה מרובה היא שביעה.
-------
מאיר
|
|
|
|
| נשלח ב-13/6/2007 14:19 |
|
| |
חח אתה צודק. עוד מעט אחפש הגדרה כשיתפנו לי כמה דקות.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/6/2007 15:19 |
|
| |
כפי הנראה לי, אכילה מועטת היא אכילה כזו שגם לאחר שהאדם אכל הוא חפץ לאכול עוד.
והדין כפי שנראה הוא שבאכילה כזו, אפשר לברך מקסימום עד 72 דקות.
מכאן:
ג
ג עד אימתי יכול לברך ברכת המזון עד שיתעכל המזון שבמעיוכח וכמה שיעורו כל שאינו רעב מאותה אכילהכט ומשעה שהתחיל להיות רעב אע"פ שלא נתעכל עדיין לגמרי כיון שהתחיל להתעכל שוב אינו מברךל וכן לענין שתיה ואכילת פירות אם אינו צמא או רעב ותאב לאותם פירות יברךלא אם אינו יודע לשער אם נתעכלולב.
וכל זה כשאכל כל צרכו מהלחם או מהפירות אבל אם אכל מעט וחפץ לאכול עוד אלא שלא היה לו יותר בזה אי אפשר לשער כל זמן שאינו רעב ותאב כיון שתיכף היתה לו ג"כ תאוהלג ואדרבה באכילה ממשכת לו תאוה יותר ממה שהיתה לו קודם לכן והוא הדין ממה שיהיה לולד אח"כ כשיתעכל זה המעט וא"כ אין ראיה כלל מתאותו שכבר נתעכללה אלא שיעורו עד כדי הילוך ד' מיליןלו שהוא שיעור שעה וחומשלז לפי מה שיתבאר בסי' תנ"טלח.
ויש חולקיםלט על שיעור זה ומצריכים לברך מידמ באכילה מועטת שגם אחר האכילה הוא רעב ואם אירע ששהה אחר אכילתו יאכל מעט קודם ברכת המזון להוציא עצמו מידי ספק שאין אנו בקיאים בזה לשער בעצמו אם אינו רעב כל כך כמו שהי' בתחלה קודם שאכל שאם הוא רעב כבתחילה ודאי כבר נתעכל המזון במעיו שמי שאינו רעב ואוכל פירות או מיני מתיקה לתענוג הוא שיכול להיות תאב להם יותר אחר האכילה אע"פ שלא נתעכלה ממה שהיה תאב קודם לכן לפי שכיון שטעם טעמם נתעורר לו תאוה להם וכן אפילו מי שאוכל לחם ואינו רעב כשאוכל מעט מעוררת לו אכילה זו תאות המאכל מפני שפותחת בני מעיו ומרחבת אותם ויקבל המאכל אח"כ לתיאבוןמא אבל מי שאכל לחם לרעבונו אפילו באכילה מועטת מתיישבת דעתו מעט ואינו רעב כל כך כמו שהיה ואפילו בכזיתמב שאין בו כדי להשיב דעתו מכל מקום אינו רעב כל כך ממש כמו שהיה וכן האוכל שאר מאכלים לרעבון וגם מי שאינו רעב אין האכילה מעוררת לו תאות המאכל אלא תיכף ומיד אחר שפתחו בני מעיו אבל אם שהה אחר אכילתו נסתמה אצטומכא ושוב אינו חפץ לאכול כל כך אפילו כמו שהיה חפץ קודם שאכל ואם אחר כך חוזר ותאב מעט כמו קודם שאכל ודאי בכך נתעכלה אכילה זו ואינו יכול לברך ואין אנו בקיאים בזה לכן לא ישהה כלל אחר אכילה מועטת קודם ברכת המזון ויש לחוש לדבריהם להקל בספק ברכותמג שלא יוכל לברך עד כדי הילוך ד' מילין כסברא הראשונה.
ואם אירע ששהה אחר אכילתו וחוזר ואוכל להוציא עצמו מידי ספק א"צ לברך המוציאמד כל שלא הסיח דעתומה וי"א אפילו הסיח דעתו כמ"ש בסי' קע"טמו.
אבל כל שוודאי נתעכל המזון שבירך עליו נסתלקה ברכה הראשונה וכן הרוצה לפטור שתי אכילות בברכה אחת ושהה בינתיים כשיעור עיכול צריך לחזור ולברךמז:
כט) ר' יוחנן שם נג, ב. טור ושו"ע ס"ה. וכ"ה בסדר ברה"נ פ"ה ה"ט.
ל) הרב רבנו יונה שם (מ, א ד"ה כל). שו"ע שם.
לא) רא"ש שם פ"ח ס"ה. טור ושו"ע שם. וראה הגהות מיימוניות הל' ברכות פ"ב אות ט בשם ר"י.
לב) ב"י ד"ה ומ"ש רבנן. שו"ע שם.
לג) מ"א ס"ק ט. ט"ז ס"ק ב.
לד) ר"ל, וגם יותר ממה שיהיה לו.
לו) ברכות נג, ב (לריש לקיש באכילה מועטת, לפירוש התוס' שם ד"ה באכילה). אבודרהם הל' ברכות סוף שער א (עמ' שכח) לגבי אכילה מועטת (הובא בד"מ ובמ"א שם). ט"ז שם. אליה רבה ס"ק ו.
לח) סעיף י, עיי"ש. וראה גם לקמן סי' רסא ס"ה. סידור סדר הכנסת שבת בדעת ר"ת. וראה תהלה לדוד ס"ק ג וסי' רסא ס"ק ו-ח. אהלי שם ח"ד ע' פו.
לט) מ"א שם (וראי' הט"ז שם, שבזה אין שייך לומר כל שאינו תאב כו' - היא לפי שיטתו דודאי הוא רעב מיד, אבל להמ"א ס"ל שאין זה ודאי (כמ"ש בפנים) י"ל דבזמן התלמוד היו בקיאים, א"כ ודאי דר' יוחנן פליג אר"ל). וראה לקמן סי' קצ ס"ז לענין שתיה.
מ) היינו מיד כשיהיה רעב כמו שהי' בתחלה, וכדלקמן בסמוך. וראה בדי השלחן סי ס סק"כ, דהיינו לפחות אחרי שיעור אכילת פרס.
מב) ראה סי' תריב ס"א, דבשיעור כותבת הגסה מתיישבת עליו דעתו.
מג) עי' באור ברה"נ ע' 163 דהיינו כיון שאכל רק מעט ואינו מחוייב בבהמ"ז מה"ת.
מד) שהרי הוא ספק אם נתעכל, ולכך ספק אם לברך המוציא, וספק בהמוציא שהוא מד"ס - להקל, כדלעיל סי' קסז סי"ב.
מה) מ"א שם, והוא כדעת הרא"ש דבסי' קעט ס"א, ולעיל שם ס"ד וש"נ.
מו) הרב רבנו יונה ור"ן בסי' קעט ס"א, ולעיל שם ס"א וש"נ. וראה לעיל שם ס"ד דלהלכה פסק רבנו - דספק ברכות להקל.
מז) מ"א שם. וכ"ה בסדר ברה"נ פ"ה ה"ט. לוח ברה"נ פ"ז ה"ט. ולענין אם צריך לחזור וליטול ולברך ענט"י, כשהסיח דעתו, ראה לעיל סי' קסד ס"ב.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-15/6/2007 16:28 |
|
| |
| ymy33655 כתב: | | הנה מה שכתבתי בעמוד זה למעלה:
*******************************************************
(אגב, הרבי הולך ונעשה צעיר מחודש לחודש )
-------
מאיר
|
|
כעת אולי הזמן להתייחס לעובדה שבחלק מההודעות היתה התייחסות כבדרך אגב לתמונות של הרבי שבכרטיס שלי.
הם תמיד הופיעו באופן של נ.ב [ נרשמם בצידו]
ורציתי רק לומר [ באופן של נ.ב] שמישהו לימד אותי שכשכותבים וכשמקבלים מכתב אזי הנ.ב הוא העיקר.
|
|
|
|
|
