בס"ד
השתקפות פרק מספר 9
היד הרועדת ניסתה כמה פעמים לפתוח את אותה מעטפה לבנה שהייתה ממוענת בשבילה. לאחר כמה ניסיונות המעטפה נפתחה באיטיות. היא הכילה בתוכה דף מקופל בדייקנות, כאילו גם בקיפול הושקעה מחשבה. היא נשמה נשימה ארוכה כשפתחה את הדף לרווחה,מתפללת בכל ליבה בעודה מתחילה לקרוא את הכתוב.
לשירה היקרה!
אני לא יודע אפילו איך מתחילים מכתב כזה, מעולם לא התנסיתי בכך בעבר ועכשיו כשאין לי ברירה אני מרגיש נבוך לכתוב לך. אני יודע שאת חושבת שלא משנה מה יש לי להגיד לך, אני הייתי צריך לבוא ולדבר איתך פנים מול פנים. איך אני יודע שאת חושבת על זה? כי למדתי להכיר אותך בזמן שבו היינו יחד. למדתי להכיר כל דבר שבך, כל חיוך, כל הבעה.
אז הנה התשובה לכך, רשמתי לך את המכתב בגלל שידעתי שאני לא מסוגל להגיד את מה שאני רוצה שתדעי. פשוט לא מסוגל. רק אתמול חשבתי כיצד אני אספר לך...ופשוט לא מצאתי את המילים לכל מה שאני רוצה להגיד.
גם במכתב התוצאה לא תהיה מושלמת, אני יודע זאת. מעולם לא התברכתי בחוש התבטאות טוב. ולעולם אני לא אצליח להעביר אליך את כל אהבתי במלואה במילים...גם לא בכתב...
אני אוהב אותך. יותר מכל דבר אחר שקיים בחיי. אני אפילו חושב שאהבתי אותך מהרגע הראשון שבו ראיתי אותך, זוכרת? ברמזור? באותו הרגע שראיתי את עיניך נשביתי בקסמך. מאותו הרגע הייתי שלך.
אבל עדיין לא בדיוק שלך... אני צודק? אני חושב ששנינו ידענו שאנחנו חיים על רגעים שאולים. רגעים שלא יימשכו לנצח. ובכל זאת משכנו את אותם רגעים ומתחנו אותם, כי לא רצינו שהם יגמרו לעולם. אבל הגיע הרגע שבו נפסיק את מה שבקושי התחיל ונתחיל לחפש את מה שיהיה טוב בשבילנו.
אני כותב את השורות האלו וחושב לעצמי האם אי פעם אני אמצא משהו יותר טוב ממך? האם יתכן שתהיה מישהי אחרת שאיתה אני אדבר כמו שאני מדבר איתך? על זה אני לא יכול לענות. הלוואי והייתי יודע.
המצב הזה פשוט לא יכול היה להמשיך יותר, ההתחמקויות מההורים, מהחברים, ומהישיבה במקרה שלי.
ועוד כשאנחנו יודעים שלא יצא מזה כלום, אז למה? למה שנהרוס לעצמנו את החיים בכך שנמשיך לצאת אחד עם השנייה בידיעה שלא יצא כלום בעוד שאנחנו יכולים בינתיים לצאת עם כאלו שיש סיכוי שכן יצא מזה משהו?
שירה, אני מדמיין כעת את פניך הקוראות מכתב ארור זה. אני רואה בראשי את עיניך העצובות, מזילות דמעות וכשאני רואה זאת דחף כמעט ובלתי נשלט גורם לי לרצות לקמט את הדף ולקרוע אותו לאלפי חתיכות ולהמשיך כאילו לא קרה כלום. אבל אני יודע שזה בלתי אפשרי. אנחנו חייבים להפסיק עם זה.
אפילו שקשה לנו אנחנו חייבים לעשות את זה! בשביל עצמנו!
לכן, אני מבקש ממך לנגב את הדמעות ולהמשיך בחייך. אני יודע שזה יהיה קשה, אבל את חייבת לעשות את זה!
זה כל כך אנוכי מצידי לבקש ממך לנגב את הדמעות בעוד דמעותיי שלי מציפות את עיניי כך שבקושי אני רואה את מה שאני כותב.
אני מנסה למשוך את המכתב עד כמה שאני יכול, לנסות ולהיאחז בך עוד קצת אבל אני יודע שזה צריך להסתיים. עכשיו.
אם זה היה קורה לי במצב שהייתי בו לפני כמה שנים אני מניח שהיינו נפרדים בחיבוק אמיץ, חיבוק שלא יכול להסתיים. עד כמה אני רוצה בו עכשיו. אבל שנינו יודעים שזה אסור. שאסור לנו להרפות, עלינו להתגבר על היצרים שלנו. זה מה שעושה אותנו מיוחדים.
אני מקווה שאת בדעה כמו שלי, עד כמה שזה כואב.
ממני, באהבה
דודי.
את המילים האחרונות כמעט ולא ראתה, הדמעות מילאו את עיניה. האותיות ריצדו למול עיניה בהבהובים לא ממוקדים. דמעותיה נשרו כאילו בהילוך איטי על המכתב והתערבבו עם הכתמים שהשאירו דמעותיו של דודי, מותירות אחריהן חותם.
ידיה שהחזיקו את הדף כאילו נשרו בעייפות לצידי גופה. המחשבות רצו בראשה בבלבול, דבר שגרם לה לסחרחורת המלווה במעט בחילות. היא ניסתה לחפש בתוכה את הכאב אבל היא גילתה שהכאב לא נמצא שם. היא לא הייתה יכולה להכיל את הכאב זה היה מעבר לכוחותיה, הרבה מעבר.
היא הביטה בשמים הפרוסים מעליה, שמים נטולי עננים בדיוק כמו שהיא אוהבת. מחשבות אפפו את ראשה. היא ידעה שהרגע הזה יבוא, אבל היא לא ידעה מתי. היא התכחשה לו כאילו הוא לא יבוא לעולם. היא לא הייתה יכולה להתעורר מאותו חלום ורוד, והנה בשנייה אחת הוא התנפץ לה בפרצוף. כל התקוות, הציפיות, החלומות, כולן פרחו להן בבת אחת.
המחשבה שהיא לא תוכל לראות את דודי העבירה בה גל של אימה. את מחשבותיה קטע צלצול הפלאפון שלה. בתגובה מהירה היא פתחה את תיקה , חושבת לעצמה שאולי זה הוא, דודי. אבל חלק ממנה ידע שזה לא הוא, שהיא סתם מקווה. "אמא" היה רשום על הצג. היא לא הייתה מסוגלת לדבר איתה, בטח שלא עכשיו. היא החזירה את הפלאפון לתוך תיקה לאחר שסיים לצלצל. ואז היא שמה לב למשהו שנשכח ממנה. קופסא צרה ומוארכת עטופה בנייר מתנות נוצץ. המתנה שלה לכבוד יום ההולדת של דודי.
היא שכחה מזה אחרי שהיא קראה את המכתב. זרם דמעות חדש הופיע בעיניה. היא ריחמה על דודי, (כמעט וחשבה דודי שלה אבל עצרה את עצמה ברגע האחרון) בדיוק בתאריך יום ההולדת שלו הוא נאלץ לעשות כזה דבר... המחשבה הזאת הכאיבה לה.
איך היא תעביר לו את המתנה שלה? בהחלטה של רגע היא הניחה את המתנה על הספסל, בתקווה שהיא תגיע אליו. גם ככה היא לא יכולה לקחת את המתנה ביחד איתה, היא לא זקוקה לעוד תזכורת ממנו. היא קנתה לו עט מעוצב, שעליו חרוט,
" באהבה, משירה". איזה טעם יש לאהבה הזאת? חשבה במרירות בליבה.
היא ניגבה את הדמעות במהירות וקמה מהספסל. בצעדים כושלים היא התחילה להתקדם לעבר היציאה מהפארק.
*
הוא עמד שם במרחק כמה מטרים, עוצר את נשימתו שמא היא תבחין בנוכחותו. הוא לא רצה שהוא יפגוש בה. הוא ידע שזה רק יחמיר את הכאב. אם בכלל זה אפשרי שהכאב יהיה יותר גדול ממה שהוא עכשיו.
בלית ברירה הוא נאלץ לעמוד דרוך במקומו, ללכת מכיוון אחר לא היווה פיתרון, הוא ידע שהיא תשים לב לכך ואז הוא רק יקשה עליה.
הוא ראה אותה מתיישבת בספסל, מבחינה במכתב ופותחת אותו ביד רועדת. ליבו החסיר פעימה. הוא לא רצה להיות שם. הוא לא היה מסוגל לראות אותה מתפרקת למול עיניו. אור הירח היה על פניה כך שהוא ראה את הדמעה הראשונה מנצנצת אי שם במורד לחיה, ואחריה באו עוד דמעות רבות שלא היה ניתן לספור אותן. ליבו התכווץ, הוא הרגיש את גרונו יבש, דמעות החלו לעלות גם במורד לחיו.
הוא ניסה להרגיע את עצמו בכך שחשב שהוא עושה את המעשה הנכון בשבילם, אבל זה בקושי עזר. הוא התיק את מבטו ממנה, לכמה שניות, לא יכול היה להביט בכאב הניבט מעיניה.
לפתע קול צלצול של פלאפון קטע את הדממה, הוא הרים את מבטו בחזרה, רואה אותה מחפשת בזריזות את הפלאפון בתיקה כשהדמעות עדיין זולגות מעיניה. היא לא ענתה לשיחה, והחזירה את הפלאפון בחזרה לתיקה. הוא ראה אותה מביטה במבט מרוכז בדבר כלשהו שהיה בתיקה. סקרנותו גברה, הוא הכיר את כל תווי פניה והוא לא הבין מה משך את תשומת ליבה.
היא הוציאה דבר כלשהו מתיקה, הוא הים מעט את ראשו כדי לגלות מה זה, וכשהוא ראה במה מדובר ליבו נחמץ בקרבו. הוא ראה דבר כלשהו עטוף בעטיפה זוהרת. מתנת יום ההולדת שלו ממנה. היא זכרה.
הוא שכח מזה והיא זכרה את יום ההולדת שלו. הוא כאב עליה שהיא רצתה להביא לו את המתנה, להפתיע אותו ומה הוא מביא לה במקום...מכתב פרידה, אפילו לא דיבר איתה בעצמו. כמו פחדן הסתתר מאחורי המילים. הוא רצה לבכות, להשתחרר, אבל הוא ידע שאסור לו, אסור שהיא תשמע אותו, וחוץ מזה הוא הרגיש שכוחותיו נגמרו, לא היה לו כוח אפילו בשביל לבכות.
כמה רגעים עברו, היא התרוממה ממקום מושבה, מניחה את תיקה על כתפה באיטיות. היא התחילה ללכת לעבר היציאה מהפארק בצעדים כושלים, גבה שפוף כאילו הזדקנה בכמה שנים. הוא לא יכול לראות אותה הולכת, נעלמת. המחשבה שזאת הפעם האחרונה, שבה הוא רואה אותה הטריפה אותו על דעתו.
הוא עשה צעד אחד לקראתה, לפני שעצר בעדו מלרוץ אליה, רשרוש עלים שנמעך תחת רגליו נשמע. הוא עצם את עיניו בחוזקה מתפלל שהאדמה תבלע אותו. הוא פתח את עיניו רוצה לברוח כמה שיותר רחוק משם, אבל זה כבר היה מאוחר, היא שמעה את הרעש, והבחינה בו.
היא הביטה ישירות בעיניו, עיניה האדומות הביטו בו, משתקות אותו, הוא נפל שבי אחריה.
חבר'ה מקווה שאהבתם/ן!
נכתב בלחץ מבגרות בתנ"ך, אני רצה ללמוד תאחלו לי בהצלחה ותגיבו!
_________________
תוקן על ידי באה_מעפר ב- 30/05/2007 20:48:18
"מעפר באנו ואל עפר נשוב"
