חוקת

חי' הרא"י סאלאוויצ'יק שליט"א עה"ת (כת"י)

מוצש"ק פרשת חקת
א) כתיב (י"ט ב') זאת חוקת וכו' ויקחו אליך פרה אדומה תמימה וכו', ומבואר דאיכא דין לקיחה. והרמב"ם (הלכות פרה אדומה פ"א ה"א) כתב, ואין לוקחים עגלה ומגדלין אותה שנאמר ויקחו אליך פרה ולא עגלה, לא מצאו אלא עגלה פוסקין עליה דמים ותהיה אצל בעליה עד שתגדיל ותעשה פרה ולוקחין אותה מתרומת הלשכה. והראב"ד שם השיג, דהטעם שאין קונים עגלה הוא משום שאין מקדישין מחוסר זמן למזבח וזו קרוי חטאת וכשם שאין מקדישים בעלת מום כך אין מקדישיןם אותה מחוסרת זמן וכו'. והנה מצינו שפסולי מומין נוהגים בפרה, אמנם צ"ב מנלן דאין מקדישין פרה בעלת מום. ובדין מחוסר זמן כתבו תוס' במקום אחד דאין ההקדש חל, ובמקום אחר כתבו דהוי רק איסור אבל ההקדש חל, ולפי"ז יהיה נפק"מ בפרה מעוברת דתנן במתני' דפסולה ור' אלעזר מכשיר, והר"ש מפרש משום פרה אחת ולא שתים [ולפי"ז כשילדה, כשירה] ועוד פירש דהוי כמלאכה, למ"ד עובר לאו ירך עמו, והר"י סימפונטי..? פירש דר"ל שהעובר פסול משום פרה ולא עגלה [ולפי"ז נמצא דר' אלעזר פליג על דין זה] ולפי"ז לכאו' לפמש"כ השטמ"ק בזבחים (י"ב ע"ב) דליכא מחוסר זמן בעובר ונמצא דלהראב"ד יהיה כשר, אמנם זה אינו, דהשטמ"ק מיירי רק במחוסר זמן של שבעת ימים יהיה תחת אמו, ולא בשאר מחוסר זמן, והרי עובר למעשה אינו פרה. ובמנחות (נ"א ע"ב) דרשינן חטאת מלמד שמועלים בה, והקשו בתוס' תיפוק ליה דהוי קדשי בדק הבית. ותירץ הגרי"ז דפרה נקנית מתרומת הלשכה ודברים הנקנים מתרומת הלשכה אין בהם קדושת תרומת הלשכה, דהא מתרומת הלשכה קונים קרבנות ציבור [שהם קדושת הגוף] ותיקון חומת העזרה [בדק הבית] ועוד כמה דברים, והיינו דתרומת הלשכה ניתנת לקנות כל דבר הנצרך, והקדושה חלה לפי דין דבר הנקנה, ולכן מהא דפרה נקנית מתרומת הלשכה לא הוי ידעינן שמועלים בה.
ב). כתיב: (י"ט ג') והוציא אותה מחוץ למחנה. ומשמע לכאו' שיש דין הוצאה, אמנם ברמב"ם לא נזכר דין כזה שצריך להוציאו להר המשחה. והנה ביומא (מ"ב ע"ב) מובא המשנה שאם לא היתה הפרה רוצה לצאת אין מוצאין עמה שחורה, שלא יאמרו שחטו וכו' רבי אומר לא מן השם הוא זה אלא משום שנאמר [והוציא] אותה, לבדה. והיה אפשר לפרש דפליגי אם יש דין הוצאה בפרה או לא, ולכן הרמב"ם שפסק כהת"ק לא הזכיר דין הוצאה, אמנם לכאו' זה אינו, אלא דלכו"ע איכא דין הוצאה ופליגי רק בדרשת "אותה".
ג). הר"ש הביא תוספתא שאם גלגל העין הוא שחור אם אין פרה אחרת כיוצא בה פסולה והגר"א הגיה כשירה. וכן בתוספתא לפנינו איתא פסולה והגר"א הגיה כשירה. והנה בקרנים וטלפים שחורים איתא יגוד [שיחתך אותם] והיינו משום מראית עין, אבל אינו מעכב. ולפי"ז לגירסת הגר"א יש לפרש דגם בגלגל העין איכא דין מראית עין, וקמ"ל התוספתא דלכתחילה אין לוקח פרה כזו אא"כ אין אחרת, דאינו מעכב בדיעבד, אמנם לגירסתנו לכאו' קשה מאי קמ"ל אם אין אחרת, ובמנחת בכורים שם פירש דר"ל אפילו אם אין אחרת וכו'. ומ"מ צ"ב מאי קמ"ל דאם וכו' היא פסולה, פשיטא שפסולה אע"פ שאין אחרת. ויש לפרש דר"ל אם אין פרה אחרת בשחרות גלגל העין כמותה, פסולה, דמוכח שהיא שחורה יותר מדי, וכן מבואר להדיא בילקוט דפרה שגלג עיניה שחורה, מערבים אותה עם פרות אחרות ורואים אם היא ניכרת שהיא יותר שחורה מהם דאז פסולה [ומבואר דלא כגירסת הגר"א ג"כ].
ד). תנן בפרה (פ'..) היתא בה יבלת וחתכה פסולה. וצ"ב למה תהא פסולה, ובפירוש הגר"א כתב משום דהוי כמלאכה, וצ"ב וכי ליבלת היה צריך בתמיה, הא הוי לצורך הפרה, דלא מיקרי מלאכה. ואם יש בה עצם פסולה בלא"ה משום מום, ואם אין בה עצם למה תהא פסולה. וגם משמע דכשלא חתכה כשירה, וצ"ב.
ה). הנה מבואר בכמה משניות שבני ירושלים חצירות בנויות על חלל [מפני קבר התהום] ושם היו מביאים נשים מעוברות להוליד את בניהם וכו' הכל כדי שיהיה כהן אחד טהור להזות מי פרה, דבר שא"צ מדינא כלל, ונמצא שהוציאו סכום עצום של כסף ועבדו כמה שנים רק כדי שישיגו דבר שא"צ לו מדינא, ומבואר הטעם בגמ' כי היכי דלא ליתי לזלזולי בה. ומבואר דדבר שצריך לה משום טהרה צריכים ליזהר מאוד ולהבטיח דלא ליתי לזלזולי בה. ובילקוט איתא שהכהנים גדולים היו נוהגים לבנות כבש מהר הבית להר המשחה להוצאת הפרה, ולא היו משתמשים בכבש הישן אלא סתרוהו ובנו כבש חדש והוציאו עליו ששים ככרות זהב, וכולם עשו כן משום שהיו בעלי גאוה, ומקשה הילקוט והא שמעון הצדיק עשה שתי פרות, וסתר הכבש הישן שהוא עצמו בנה בשביל הראשונה [ר"ל ואיך אמרינן שהיה משום גאוה], ומתרץ דמשום סלסול הפר עשה כן, [ויש לפרש דרק על שמעון הצדיק תירץ כן, וגם יש לפרש דמפריך בזה מה שאמר שמשום גאוה היו עושים כן]. וחזינן דרק משום סלסול הפרה היה כדאי לשמעון הצדיק להוציא ששים ככרות זהב לכל כבש, והיינו כנ"ל, שדבר שבא בשביל טהרה צריכים וכדאי להוציא עליו הוצאות ענקיות כדי לסלסלו ולהבטיח שלא יזלזלו בו.
ו). כתיב (כ' כ"ג כ"ד) ויאמר וכו' על גבול ארץ אדום וכו' יאסף אהרן אל עמיו, ואיתא במדרש דמשום שנתחברו לרשעים [אדום] ניטל מהם אותו צדיק [אהרן]. ומבואר מזה דרק משום שביקשו לעבור דרך ארץ אדום, ועל מנת שלא להטות ימין ושמאל, כבר מיקרי התחברות לרשע, כשרואים רשע צריכים לברוח ממנו, ויותר מזה דאע"פ שיצא אדום לקראתם בעם כבד וכו', מ"מ מיקרי התחברות, וגם עצם בקשתם לעבור דרך ארצו היה לצורך ישוב ארץ ישראל. ורואים מזה עד כמה האדם יכול להיות מושפע מסביבו.
וכשנמצא בסביבה של אפיקורסות ופריקת עול וכדו' עלול להשלים עם המצב, אמנם באותה מדה שאדם משלים עם המצב, באותה מדה אכלה האפיקורסות וכו' בלבו. ואילו היה אדם מבזה את אחד שהוא מוקירו, בודאי היה כועס וכו' ולא היה משלים עם זה, והרי התורה היא יקרה מכל ואנשים דורסים עליה ברגליהם ר"ל.
והגרי"ד סיפר שאחד מבניו של ר' שמחה זעליג זצ"ל נטה קצת מהדרך והיה מחלל שבת, ובכל פעם שהיה הרש"ז מזכיר בנו הנ"ל היה תיכף מתמלא צער חזק כאילו רק היום נטה מהדרך, וכמעט שחשבו שיתעלף [הגם שכבר עברו הרבה שנים מאז שנטה מהדרך]. והיינו שלא השלים עם המצב.
ז). תנן בפסחים (נ"ה ע"א..?). שחזקיה המלך כיתת נחש הנחושת והודו לו חכמים, משום שהיו פעם תועים אחריו. והנה מה שהשאירוהו בכל הדורות עד חזקיה בודאי היה לאיזה תועלת, והיינו דבראש השנה (...) תנן שלא הנחש היה ממית או מחיה אלא כשהסתכלו ישראל וכיוונו לבם כלפי מעלה, היו מתרפאין, ונמצא שהנחש היה מורה על אמונה בד' שרק הוא המרפא [וברמב"ן מבואר דע"פ טבע היה ראוי שהבטה בנחש יזיק למי שנישוך ע"י נחש], ולכן השאירוהו במשך כל הדורות, עד שהגיע זמן שהיו אנשים שטעו לומר שהנחש הנחושת הוא ג"כ מרפא, ובדבר המורה גופא על אמונה שאין טבע, אמרו שיש בו טבע, ולכן כתתו חזקיה וחזינן עד כמה עלול אדם לטעות.
ח). כתיב: (כ"א ל"ד) ויאמר וכו' אל תירא אותו [עוג] כי בידך נתתי אותו וכו' ואיתא במדרש שהיה משה ירא דכיון שחי כל כך הרבה שנים [מזמן אברהם] בודאי יש לו זכות, ואולי זכות זה יעמוד לו לנצח את בני ישראל. והנה בברכות (...) איתא שעוג עקר הר אחד שהיה ג' פרסה על ג' פרסה ורצה להניחו על מחנה ישראל ולכלותם כאחד, וחזינן דמזה לא נתיירא משה כלל, רק שמא יעמוד לו זכות.

("מטפחת ספרים ועיטור סופרים")

חי' הרא"י סאלאוויצ'יק שליט"א עה"ת (כת"י) והערות באדום
ב). כתיב: (י"ט ג') והוציא אותה מחוץ למחנה. ומשמע לכאו' שיש דין הוצאה, [גם אם הפרה היתה מלכתחילה מחוץ למחנה, דבר המצוי בא"י אך לא במדבר ששם נאמר "והוציא"?] אמנם ברמב"ם לא נזכר דין כזה שצריך להוציאו להר המשחה. והנה ביומא (מ"ב ע"ב) מובא המשנה שאם לא היתה הפרה רוצה לצאת אין מוצאין עמה שחורה, שלא יאמרו שחטו וכו' רבי אומר לא מן השם הוא זה אלא משום שנאמר [והוציא] אותה, לבדה. והיה אפשר לפרש דפליגי אם יש דין הוצאה בפרה או לא, ולכן הרמב"ם שפסק כהת"ק לא הזכיר דין הוצאה, אמנם לכאו' זה אינו, אלא דלכו"ע איכא דין הוצאה ופליגי רק בדרשת "אותה".
ה). הנה מבואר בכמה משניות שבני ירושלים חצירות בנויות על חלל [מפני קבר התהום] ושם היו מביאים נשים מעוברות להוליד את בניהם וכו' הכל כדי שיהיה כהן אחד טהור להזות מי פרה, דבר שא"צ מדינא כלל, ונמצא שהוציאו סכום עצום של כסף ועבדו כמה שנים רק כדי שישיגו דבר שא"צ לו מדינא [ מעניין שרק הכסף מטריד ולא עצם ההשתעבדות האנשוית הכבדה והבלתי אנושית (ללדת ילדים שלא יראו אור יום כמה וכמה שנים)] , ומבואר הטעם בגמ' כי היכי דלא ליתי לזלזולי בה. ומבואר דדבר שצריך לה משום טהרה צריכים ליזהר מאוד ולהבטיח דלא ליתי לזלזולי בה. ובילקוט איתא שהכהנים גדולים היו נוהגים לבנות כבש מהר הבית להר המשחה להוצאת הפרה, ולא היו משתמשים בכבש הישן אלא סתרוהו ובנו כבש חדש והוציאו עליו ששים ככרות זהב, וכולם עשו כן משום שהיו בעלי גאוה, ומקשה הילקוט והא שמעון הצדיק עשה שתי פרות, וסתר הכבש הישן שהוא עצמו בנה בשביל הראשונה [ר"ל ואיך אמרינן שהיה משום גאוה], ומתרץ דמשום סלסול הפר עשה כן, [ויש לפרש דרק על שמעון הצדיק תירץ כן, וגם יש לפרש דמפריך בזה מה שאמר שמשום גאוה היו עושים כן]. וחזינן דרק משום סלסול הפרה היה כדאי לשמעון הצדיק להוציא ששים ככרות זהב לכל כבש, והיינו כנ"ל, שדבר שבא בשביל טהרה צריכים וכדאי להוציא עליו הוצאות ענקיות כדי לסלסלו ולהבטיח שלא יזלזלו בו. [מעולם התקשיתי האם עדיף להוציא כספים להידור בית הכנסת (ובפרט שהידור עד שליש בלבד) או לצדקה לעניים וכדומה. מכאן ראיה שלביהכ"נ, אמנם הסברא תמוהה.]
והגרי"ד סיפר שאחד מבניו של ר' שמחה זעליג זצ"ל נטה קצת מהדרך והיה מחלל שבת [אם זה נטה קצת, מה זו נטיה רבה מהדרך, להיות ציוניסט?], ובכל פעם שהיה הרש"ז מזכיר בנו הנ"ל היה תיכף מתמלא צער חזק כאילו רק היום נטה מהדרך, וכמעט שחשבו שיתעלף [הגם שכבר עברו הרבה שנים מאז שנטה מהדרך]. והיינו שלא השלים עם המצב.
ח). כתיב: (כ"א ל"ד) ויאמר וכו' אל תירא אותו [עוג] כי בידך נתתי אותו וכו' ואיתא במדרש שהיה משה ירא דכיון שחי כל כך הרבה שנים [מזמן אברהם] בודאי יש לו זכות, ואולי זכות זה יעמוד לו לנצח את בני ישראל. והנה בברכות (...) איתא שעוג עקר הר אחד שהיה ג' פרסה על ג' פרסה ורצה להניחו על מחנה ישראל ולכלותם כאחד, וחזינן דמזה לא נתיירא משה כלל, רק שמא יעמוד לו זכות. [ע"פ שאלה זו היה יכול להוציא מכאן דההר הוא משל לזכות ותו לא].