בלק

ירוח

הערתך בדבר במשנה באבות על דיבור האתון – הרמב"ם במורה (ב/מב) כותב כי היה רק במראה הנבואה, על אף שידע המשנה באבות.... כי ניתן לחלוק בדבר שאינו להלכה

משיעורי הרא"י סאלאווייצ'יק שליט"א

מוצש"ק פרשת בלק
א). כתיב: (כ"ב ב') וירא בלק וכו' את כל אשר עשה ישראל לאמורי. ויש לבאר אמרו כל אשר עשה. דבישראל איכא שתי ענינים, אחד מצב שהם אומה ואיתא בגמ' ביצה (כ"ה ע"ב) ישראל עזים שבאומות, ופירש"י קשים להינצח. והשני מצד הנהגת הקב"ה עמהם למעלה מדרך הטבע, וי"ל דזהו ג"כ מש"כ בסמוך ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא, דמצד שהיו עם רב וחזק נתייראו מהם, ויקץ מואב מפני בנ"י, דמצד מעלתם שהם בנ"י ומתנהגים ע"פ הקב"ה בעצמו, קצו בחייהם, שלא ידעו כלל מה לעשות וי"ל דזהו ג"כ מכ"כ בהפטרה והי' שארית יעקב וכו' כטל מאת ד' וכו' [וכדאיתא בגמ' תענית דליכא חיוב הזכרה בטל כיון שאני נעצר רק בגשמים כיון דלפעמים נעצר, אבל הטל נותן ד' תמיד] וזהו מה שמתנהגים ע"פ הקב"ה בעצמו, ואח"כ כתיב והי' שארית יעקב בגוים וכו' כארי' בבהמות יער וכו' וזהו ענין חוזק העם.
ב) כתיב (כ"ב ד') עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו, וביאר הגרי"ד דבעצם הרי כתיב אל תצר את מואב וכו' וא"כ למה נתייראו אלא שאמרו שילחכו ישראל את כל סביבותם עד שלא יוכלו מואב לעצור את עצמם ויתחילו הם במלחמה, ואז כבר יהא מותר לישראל ללחום בך, וכמו שאמר דוד הם פרצו הגדר תחילה.
ג) כתיב (שם) ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא ולכאו' צ"ב הא כבר כתב זה לעיל, ופ' א' שזהו ג"כ מטענת אנשי מואב, שאילו הי' לנו קיסר חזק הי' רק חצי צרה, אבל הרי ובלק בן צפור הוא מלכנו עכשיו.
ד) במדרש כאן איתא (ומובא קצתו ברש"י) דמדין ומואב היו שונאים זה את זה אלא שנתחברו יחד כדי להינצל מישראל. ומשלו זה לזאב שבא נגד ב' כלבים שהיו שונאים זה את זה, ובילקוט איתא עוד משל בזה לחתול ועכבר שהיו רוקדים יחד על חלב של רע-מזל א'. והיינו דכדי להשיג איזה מטרה מתחברים ב' שונאים זה עם זה ואפי' רוקדים יחד, וזה משום שכל א' יש לו רע-מזל (שהפילו), אבל הרקידה היא רק לזמן, דלמחר יחזור החתול וינשך את העכבר, ואעפ"כ היום הם רוקדים יחד.
ה) עוד איתא במדרש (והובא ג"כ ברש"י) דלכך השרה הקב"ה שכינתו על בלעם, שלא יוכלו אומות העולם לטעון לא נתת נביאים ומלכים גם לנו, ולכן נתן להם בלעם ונבוכדנצר, ומשה תיקן את ישראל ובלעם הכשילם בזנות, שלמה בנה את בהמ"ק ונבוכדנצר....? [כן אמר הגרי"ד בפשט דברי המדרש] דמצד נתינת הקב"ה, היו בלעם ונבוכדנצר כמו משה ושלמה, וכדאיתא בגמ' ולא קם עוד נביא בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באומות העולם קם, ומאן הוא בלעם. אלא דזהו אומות העולם, שנעשה בלעם ממה שהי' יכול להיעשות משה.
ו) כתיב (כ"ב ז') וקסמים בידם ופירש"י קסם זה לקחו בידם שאם לא יסכים תיכף ללכת עמהם אין בו ממש. והנה בלעם אמר להם אינני יודע אם ימליכני הקב"ה ללכת אם אנשים כמותכם [וכמש"כ רש"י], שהתנהג דאדם מכובד שהכל תלויים בו, וכן הוא דרכו של עולם שאנשים חושבים שאע"פ שאינם בטוחים בשאר בני אדם, מ"מ באותם ששוכרים אותם הם בטוחים שבודאי זיי האלטן פון אים, ולכן מתנהגים בכל גינוני כבוד וכו', אמנם בעצם הוא להיפך,
דאנשים נכרים יכולים אולי לרמות לפעמים, אבל אותם ששוכרים אותם יודעים היטב עם מי הם עוסקים ושאין בו ממש, סהדי שקרי אאוגרייהו זילי ומה שרק שרי מדין חזרו ולא שרי מואב, לפי ששרי מואב היו מוכרחים לקיים שליחות בלק מלכם, ולכן לא יכלו ללכת תיכף.
ז) כתיב (כ"ב י"ב) לא תאור את העם כי ברוך הוא, ופירש"י שרצה בלעם לברכם לכל הפחות, והיינו שהי' רוצה כסף וזהב מבלק לכתחילה, אבל "בדיעבד" הי' רוצה לקללם גם אם לא יקבל שכר, ולכל הפחות רצה לברכם. דגם ברכה של בלעם הי' משפיע לרעה על כלל ישראל, שהי' לו כבר "א פוס" (דריסת רגל) אצלם.
ח) כתיב (כ"ב ט"ו-י"ז) ויוסף עוד בלק שלוח שרים וכו' כי כבד אכבדך מאד וכו'. ובפעם הראשונה לא אמרו כן, דאנשים מכובדים אין רגילים לדבר על עניני כסף וכו' במפורש אלא ברמז [אויפן וואונק], אמנם כשראו איך הוא מדבר בעניני כבוד וכו' להדיא, הבינו מהו ה"שפה" שלו, ולכן בפעם השני' כבר הזכירו מפורש כי כבד אכבדך וכו'.
ט) כתיב (כ"ב כ"ג) ויך בלעם את האתון להטותה הדרך, וכן כתיב ויוסף להכותה וכו'. ולכאו' הכוונה כפשוטו, שרצה רק להטותה הדרך, אמנם בסמוך (פסוק כ"ט) מפורש בקרא דכששאל אותו האתון למה הכיתני וכו', אמר כי התעללת בי, שהחציפה נגדו, ואמר הגרי"ד דכך הוא דרכם של בעלי גאוה שמגיעים עד כדי לתביעת כבוד מאתון, ולא עוד, אלא שאמר לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך, שה' הורגה על גודל "חוצפתה" ואע"פ שהי' מוכרח אז ללכת רגלי ונמצא "קובר את עצמו", מ"מ הכל כדאי ורק שיענוש האתון על שהתעללה בו.
ועד היכן מגיע ענין הכבוד, אמר מהגר"ש שבדרון שליט"א דלפני כמה שנים היו רגילים להוציא את זבל האשפות על מאשין אחד, (רכב המפנה אשפה) שהיו ג' או ד' אנשים רצים לאטה ברחוב וזורקים האשפות למעלה, ואיש א' הי' עומד בתוך הזבל שהי' מגיע עד ארכובותיו, והוא הי' מוריק הזבל לתוך המקום שהי' עומד שם, וזורק הכלי הריק למטה, ומפעם לפעם הי' צריך להגבי' את רגליו ולהשפילם, כדי שלא יגיע הזבל עד ירכיו. וכשהי' המאשין ממהר, היו אותם שלמטה צריכים לרוץ במהירות ואותו שלמעלה הי' מקבל הכלי ומוריקו ומשליכו למטה. פעם אחד, אמר אחד מאותם שלמטה לחבירו, אתה חושב שלא הייתי יכול לעמוד שם למעלה ולעשות מה שהוא עושה? בודאי הייתי יכול לעמוד שם למעלה, נאר איך זוך נישט קיין כבוד...
והגרי"ד אמר שהח"ח הי' אומר, כבוד, כבוד, איר ווייסט וואס איז דאס כבוד, מען נעמט דעם גוף, און מען לייגט אים אויף א וואגאן, און פיר פערד שלעפן אים..(כך הי' שיא הכבוד אז, לרכוב בעגלה של ד' סוסים) כבוד, א כבוד, מען וויל כבוד, יע, זאל מען טאקע וועלן כבוד, כבוד חכמים ינחלו.
[בדרך אגב: ובענין הכאת הסוס כדי שיסע יותר מהר, אמר שבעולם אומרים שהאתון ממהר מפני שחושב שעי"ז ינצל מהמכות, אלא ששוכח שבעל עגלה שמכהו נוסע בעגלה שהוא עצמו מוביל תמיד, וזהו הסוס...ובעצם כן הוא האדם, שחושב לפעמים לברוח מן היסורים, ושוכח שבכל מקום שבורח לשם נוסע עמו בעל העגלה ג"כ..] א"ה: בזמן מלחמה, כשבאו לשאול את מרן הסטייפעלער זצ"ל, האם כדאי לברוח בעת כזו לחו"ל, אמר, ביי אונז פלעגט מען זאגן, "פון זיך אנטלויפט מען נישט". ע"כ.
י) כתיב (כ"ג ג') ויאמר בלעם לבלק התיצב על עלתך, וביאר הגרי"ז דהנה איתא בגמ' בשכר הקרבנות שהקריב בלק זכה שיצאו ממנו רות ודוד, שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות, ומבואר שהקרבנות הם של בלק [ורק שבלעם הקריבם], ובקרבנות קיי"ל דצריך בעל הקרבן לעמוד על קרבנו, ולכן אמר לבלק התיצב על עלתיך. והעיר הגרי"ד דאפשר דקרבנות בני נח א"צ עמידה על הקרבן.
יא) הנה ג' פעמים לקח בלק את בלעם לקלל את ישראל ובכל פעם ברכם א"ל לבלק שאינו יכול לעבור את פי' ד' וכו', ולכאו' קשה למה לא שלחו בלק לביתו תיכף בפעם הא' (בס' בית יצחק עה"ת (מבעהמח"ס קהלת יצחק עה"ת) הביא משל מהבית לוי לא' שביקש מחבירו ליכנס לבהכ"נ הגדול באמצע תפלת מוסף ולסטור את הרב על לחייו בפני כל הקהל, ואמר לו הלה אינני יכול, א"ל הנה אתן לך מיליון פונם אם תעשה כן, א"ל אם כן, אוכל לעשות כן..אמנם אם אחד יבקש מחבירו לגשת אל בית אחד ולהפילו ע"י דחיפה בידו, ויאמר לו הלה אינני יכול, לא יועיל אפי' אם יציע לו עשר מיליון פונט, דהא אינו יכול במציאות וזהו שטעה בלק, שחשב שבלעם אמר איני יכול, ר"ל אמנם אם יציע לו כסף וזהב כבר יוכל, וזהו שאמר לו בלעם, טעית, הלא כוונתי היתה שאינני יכול במציאות [וכדאיתא בגמ' שהיו לו....?] ולא יועיל אפי' מלא ביתך כסף וזהב.
יב) כתיב בהפטרה, עמי זכר נא מה יעץ וכו' ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השטים ועד הגלגל למען דעת דבקות ד', ולכאו' קשה, דהא בשטים נכשלו בחטא ומתו במגיפה, ואיך ...? דמזה נדע צדקות ד', אמנם ר' איצלה וואלאזינר זצ"ל ביאר ע"י משל לכפרי אחר ששכר מלמד מן העיר בשביל בניו והביאו לכפר והי' מחזיקו שם. יום אחד הראה להמלמד כל חלקי הכפר, הכרמים ושדות וכו', וא"ל המלמד, הכל אני מבין חוץ מדבר אחד, והיינו שראיתי שבסוף הכפר עומד כלב גדול אחד קשור בזיקים בתוך תיבה גדולה, ולא הבנתי, למה קושרים הכלב ואין מניחים אותו חפשי, א"ל הכפרי, הכלב הזה שומר על הכפר, שאם יבואו גנבים וכו' יתחיל לנבוח בקול, אמנם איך היינו מתירים את הכלב הי' עושה יותר היזק מכל הגנבים יחד. א"ל המלמד מה אתה אומר, הלא הוא כלב טוב, וחזר הכפרי ואמר לו שזה רק כשהוא קשור, אבל אם אך יתירוהו, יעשה היזק גדול. המלמד לא האמינו, והתחיל הולך בכל יום אל הכלב, ונתן לו קערה עם אוכל, ואח"כ ניגש יותר קרוב, והחליק לכלב, וכו', ובכל יום הי' טוען אל הכפרי למה אתה קושר כלב טוב כזה, עד שהחליט הכפרי שילמד את המלמד פעם א' שיספיק לו לעולם. א"ל, טוב, הנה נלך ונתיר את הכלב. המלמד הלך עמו ברוב שמחה, והכפרי העמיד בסמוך שני אנשים מומחים בתפיסת כלב פראי. התקרב המלמד אל הכלב עם קערת אוכל, והתחיל לפתוח את המנעול של הזיקים, ויהי אך פתח את המנעול, והכלב התנפל תיכף עליו [ולא הסתכל כלל על הקערה] וכמעט שהי' מת אלמלא תפסו שני המומחים את הכלב וחזרו ונעלוהו. כשהתאושש המלמד, רץ אל הכפרי והתחיל לומר לו, הכלב הזה, אינך יכול לשער גודל פראותו, וכו' וכו', א"ל הכפרי, והלא אני בעצמי אמרתי לך כן כל הזמן, א"ל המלמד לא, אינך יודע כלום בגודל ההיזק וכו' שיכול הכלב הזה לעשות.
וכן הי' בבלעם, שלא היו ישראל יודעים גודל צדקות ד' במה שלא הניח לבלעם לקללם, ולא כעס כל אותם הימים, ולכן אמר הנביא, הלא תראה שכשאך ..? לבלעם לעשות משהו, כבר נפלו כ"ד אלף במגיפה בשטים, ומזה תדעו צדקות ד'. [וכך הוא דרכו של עולם, שמתרים באדם שלא יעשה כך וכך דאל"כ יתחרט, ולבסוף אינו שומע ונופל בפח ומתחרט אח"כ וחוזר אצל הראשון [שהתרה בו מלחתכילה] ואמר לו שבענין הנ"ל יש סכנה וכו' ולא ישוער הדבר, ואומר הלה הלא אני התריתי בך מאז על זה, ואומר לו, מה שאמרת אז אינו כלום וכו'.
יג) ידוע שברוסיא בדורות הקודמים היו תמיד גזירות רעות על ישראל, וגדולי ישראל היו נוסעים לפטרבורג הבירה להשתדל לבטל הגזירות [והי' מסירות נפש ממש מפני הסכנה, והיו נוהגים לקחת תכריכים עמהם שמא לא יחזרו חיים..] ופעם אחד נסעו לשם ר' איצלה והצמח צדק ועוד אחד, ודיברו עם הצאר [אמר דמסתמא הי' ניקולאי] וביקשוהו לבטל הגזירה, ואמר להם, אינני מבין מה אתם רוצים לבטל הגזירה, הלא המדובר באומה שהיא בכלל איבעריק (מיותרת) בעולם, כשמעם דבריו אלה, התחילו שנים האחרים להזדעזע בכל גופם ור' איצלה חייך. כראות ניקולאי שהוא צוחק, נתכעס, ואמר לו, אתה שוטה או חכם? אם בחרו בך לבוא לכאן מסתמא שאתה חכם, וא"כ איך אתה מחייך, איר ווייסט וואס דאס שמעקט, א"ל ר' איצלה איך ווייס גאנץ גוט מיט וואס דאס שמעקט, איך ווייס וואס איר האט געזאגט, ובשביל כך אני מחייך וכו', אני מחייך משום שחיכיתי לשמוע דוקא תיבות אלו, ומכיון שנאמרו תיבות אלו, חייכתי. שאלו ניקולאי מה כוונתך, וא"ל, הי' פעם א' בלעם, והוא אמר כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל קל, והיינו שיבוא זמן שיאמר ליעקב ולישראל "מה פעל קל" למה נברא עם זה בעולם, הלא מיותר הוא, ושם כתיב מה יהיה אז, הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא וכו', ולכן כל זמן שלא נאמרו תיבות אלו (ר"ל שעם ישראל הם בכלל איבעריק ) יראתי, אבל עכשיו שנאמרו, חייכתי. כשמוע ניקולאי את דבריו, נרגע, וביטל את הגזירה.
ופעם נסע הבית הלוי לפטרבורג להשתדל לבטל גזירה אחת, וקודם שנכנס אל חדר המיניסטר [כשאחז הקלאמקע של הדלת] חזר כמה פעמים על הפסוק, "מי את ותיראי מאנוש ימות", עד שהתחיל כל גופו רועד וידע שאין לו מורא בשר ודם כלל רק מהקב"ה, ורק אז נכנס אל החדר.
ופעם היתה גזירה קשה, ושיחדו היהודים את כל השרים, חוץ משר א' שהי' כל כך שונא ישראל עד שלא הניח שום יהודי אפי' ליכנס אליו לדבר, ולא יכלו לשוחדו. נסע הגר"ח וואלאזינר זצ"ל לפטרבורג עם סכום גדול של כסף, והלך ועמד לפני פתחו של השר הנ"ל, ואמר אל השומר שימסור להמיניסטר שבחוץ עומד א' מגדולי רבני היהודים שרוצה ליכנס אליו ולדבר רק שתי תיבות, ואם ידבר שלישית, הרשות ביד המיניסטר לירות בו. חשב המיניסטר שבודאי היהודי הוא פיקח וסובר שכשיכנס פנימה ויתחיל לדבר, ימשיך כבר באריכות, ולכן אמר המיניסטר אל השומר שיגיד להיהודי שאם ידבר אפי' תיבה אחת יותר, ירה בו...? ונכנס הגר"ח לפנים, הוציא הארנק עם הסכום כסף, והניחו על השלחן, ואמר "ברי מאלטטי" (ר"ל נעמט און שווייגט), ויצא החוצה.
כשאסף הצאר את שריו, עמדו כולם ודרשו דרשות ארוכות שיש לבטל את הגזירה, ורק השר הנ"ל ישב ושתק. ראה הצאר שכולם משוחדים, ופנה אל השר הנ"ל ושאל אותו, מה אתה יושב ושותק שקוע במחשבות, א"ל השר, אגיד לך על מה אני חושב, אני חושב, אם בשביל שאשתוק קיבלתי סכום כל כך גדול, כמה קיבלו אלו בשביל לדרוש דרשות ארוכות כאלו... (וכמובן שנתבטלה הגזירה).

("מטפחת ספרים ועיטור סופרים")

[quote]
משיעורי הרא"י סאלאווייצ'יק שליט"א

מוצש"ק פרשת בלק
א). כתיב: (כ"ב ב') וירא בלק וכו' את כל אשר עשה ישראל לאמורי. ויש לבאר אמרו כל אשר עשה. דבישראל איכא שתי ענינים, אחד מצב שהם אומה ואיתא בגמ' ביצה (כ"ה ע"ב) ישראל עזים שבאומות, ופירש"י קשים להינצח. והשני מצד הנהגת הקב"ה עמהם למעלה מדרך הטבע, וי"ל דזהו ג"כ מש"כ בסמוך ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא, דמצד שהיו עם רב וחזק נתייראו מהם, ויקץ מואב מפני בנ"י, דמצד מעלתם שהם בנ"י ומתנהגים ע"פ הקב"ה בעצמו, קצו בחייהם, שלא ידעו כלל מה לעשות וי"ל דזהו ג"כ מכ"כ בהפטרה והי' שארית יעקב וכו' כטל מאת ד' וכו' [וכדאיתא בגמ' תענית דליכא חיוב הזכרה בטל כיון שאני נעצר רק בגשמים כיון דלפעמים נעצר, אבל הטל נותן ד' תמיד] וזהו מה שמתנהגים ע"פ הקב"ה בעצמו, ואח"כ כתיב והי' שארית יעקב בגוים וכו' כארי' בבהמות יער וכו' וזהו ענין חוזק העם.

מה נאמר כאן?

ב) כתיב (כ"ב ד') עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו, וביאר הגרי"ד דבעצם הרי כתיב אל תצר את מואב וכו' וא"כ למה נתייראו אלא שאמרו שילחכו ישראל את כל סביבותם עד שלא יוכלו מואב לעצור את עצמם ויתחילו הם במלחמה, ואז כבר יהא מותר לישראל ללחום בך, וכמו שאמר דוד הם פרצו הגדר תחילה.

הם לא יכולים להתאפק?

ג) כתיב (שם) ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא ולכאו' צ"ב הא כבר כתב זה לעיל, ופ' א' שזהו ג"כ מטענת אנשי מואב, שאילו הי' לנו קיסר חזק הי' רק חצי צרה, אבל הרי ובלק בן צפור הוא מלכנו עכשיו.

הפוך מרש"י

ד) במדרש כאן איתא (ומובא קצתו ברש"י) דמדין ומואב היו שונאים זה את זה אלא שנתחברו יחד כדי להינצל מישראל. ומשלו זה לזאב שבא נגד ב' כלבים שהיו שונאים זה את זה, ובילקוט איתא עוד משל בזה לחתול ועכבר שהיו רוקדים יחד על חלב של רע-מזל א'. והיינו דכדי להשיג איזה מטרה מתחברים ב' שונאים זה עם זה ואפי' רוקדים יחד, וזה משום שכל א' יש לו רע-מזל (שהפילו), אבל הרקידה היא רק לזמן, דלמחר יחזור החתול וינשך את העכבר, ואעפ"כ היום הם רוקדים יחד.

מאי קמ"ל

ה) עוד איתא במדרש (והובא ג"כ ברש"י) דלכך השרה הקב"ה שכינתו על בלעם, שלא יוכלו אומות העולם לטעון לא נתת נביאים ומלכים גם לנו, ולכן נתן להם בלעם ונבוכדנצר, ומשה תיקן את ישראל ובלעם הכשילם בזנות, שלמה בנה את בהמ"ק ונבוכדנצר....? [כן אמר הגרי"ד בפשט דברי המדרש] דמצד נתינת הקב"ה, היו בלעם ונבוכדנצר כמו משה ושלמה, וכדאיתא בגמ' ולא קם עוד נביא בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באומות העולם קם, ומאן הוא בלעם. אלא דזהו אומות העולם, שנעשה בלעם ממה שהי' יכול להיעשות משה.

הם רמב"מיסטים?

ו) כתיב (כ"ב ז') וקסמים בידם ופירש"י קסם זה לקחו בידם שאם לא יסכים תיכף ללכת עמהם אין בו ממש. והנה בלעם אמר להם אינני יודע אם ימליכני הקב"ה ללכת אם אנשים כמותכם [וכמש"כ רש"י], שהתנהג דאדם מכובד שהכל תלויים בו, וכן הוא דרכו של עולם שאנשים חושבים שאע"פ שאינם בטוחים בשאר בני אדם, מ"מ באותם ששוכרים אותם הם בטוחים שבודאי זיי האלטן פון אים, ולכן מתנהגים בכל גינוני כבוד וכו', אמנם בעצם הוא להיפך,
דאנשים נכרים יכולים אולי לרמות לפעמים, אבל אותם ששוכרים אותם יודעים היטב עם מי הם עוסקים ושאין בו ממש, סהדי שקרי אאוגרייהו זילי ומה שרק שרי מדין חזרו ולא שרי מואב, לפי ששרי מואב היו מוכרחים לקיים שליחות בלק מלכם, ולכן לא יכלו ללכת תיכף.
ז) כתיב (כ"ב י"ב) לא תאור את העם כי ברוך הוא, ופירש"י שרצה בלעם לברכם לכל הפחות, והיינו שהי' רוצה כסף וזהב מבלק לכתחילה, אבל "בדיעבד" הי' רוצה לקללם גם אם לא יקבל שכר, ולכל הפחות רצה לברכם. דגם ברכה של בלעם הי' משפיע לרעה על כלל ישראל, שהי' לו כבר "א פוס" (דריסת רגל) אצלם.

אין התיחסות לשאלה הבסיסית, מהו כוחו של בלעם.

ח) כתיב (כ"ב ט"ו-י"ז) ויוסף עוד בלק שלוח שרים וכו' כי כבד אכבדך מאד וכו'. ובפעם הראשונה לא אמרו כן, דאנשים מכובדים אין רגילים לדבר על עניני כסף וכו' במפורש אלא ברמז [אויפן וואונק], אמנם כשראו איך הוא מדבר בעניני כבוד וכו' להדיא, הבינו מהו ה"שפה" שלו, ולכן בפעם השני' כבר הזכירו מפורש כי כבד אכבדך וכו'.
ט) כתיב (כ"ב כ"ג) ויך בלעם את האתון להטותה הדרך, וכן כתיב ויוסף להכותה וכו'. ולכאו' הכוונה כפשוטו, שרצה רק להטותה הדרך, אמנם בסמוך (פסוק כ"ט) מפורש בקרא דכששאל אותו האתון למה הכיתני וכו', אמר כי התעללת בי, שהחציפה נגדו, ואמר הגרי"ד דכך הוא דרכם של בעלי גאוה שמגיעים עד כדי לתביעת כבוד מאתון, ולא עוד, אלא שאמר לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך, שה' הורגה על גודל "חוצפתה" ואע"פ שהי' מוכרח אז ללכת רגלי ונמצא "קובר את עצמו", מ"מ הכל כדאי ורק שיענוש האתון על שהתעללה בו.
ועד היכן מגיע ענין הכבוד, אמר מהגר"ש שבדרון שליט"א דלפני כמה שנים היו רגילים להוציא את זבל האשפות על מאשין אחד, (רכב המפנה אשפה) שהיו ג' או ד' אנשים רצים לאטה ברחוב וזורקים האשפות למעלה, ואיש א' הי' עומד בתוך הזבל שהי' מגיע עד ארכובותיו, והוא הי' מוריק הזבל לתוך המקום שהי' עומד שם, וזורק הכלי הריק למטה, ומפעם לפעם הי' צריך להגבי' את רגליו ולהשפילם, כדי שלא יגיע הזבל עד ירכיו. וכשהי' המאשין ממהר, היו אותם שלמטה צריכים לרוץ במהירות ואותו שלמעלה הי' מקבל הכלי ומוריקו ומשליכו למטה. פעם אחד, אמר אחד מאותם שלמטה לחבירו, אתה חושב שלא הייתי יכול לעמוד שם למעלה ולעשות מה שהוא עושה? בודאי הייתי יכול לעמוד שם למעלה, נאר איך זוך נישט קיין כבוד...
והגרי"ד אמר שהח"ח הי' אומר, כבוד, כבוד, איר ווייסט וואס איז דאס כבוד, מען נעמט דעם גוף, און מען לייגט אים אויף א וואגאן, און פיר פערד שלעפן אים..(כך הי' שיא הכבוד אז, לרכוב בעגלה של ד' סוסים) כבוד, א כבוד, מען וויל כבוד, יע, זאל מען טאקע וועלן כבוד, כבוד חכמים ינחלו.
[בדרך אגב: ובענין הכאת הסוס כדי שיסע יותר מהר, אמר שבעולם אומרים שהאתון ממהר מפני שחושב שעי"ז ינצל מהמכות, אלא ששוכח שבעל עגלה שמכהו נוסע בעגלה שהוא עצמו מוביל תמיד, וזהו הסוס...ובעצם כן הוא האדם, שחושב לפעמים לברוח מן היסורים, ושוכח שבכל מקום שבורח לשם נוסע עמו בעל העגלה ג"כ..] א"ה: בזמן מלחמה, כשבאו לשאול את מרן הסטייפעלער זצ"ל, האם כדאי לברוח בעת כזו לחו"ל, אמר, ביי אונז פלעגט מען זאגן, "פון זיך אנטלויפט מען נישט". ע"כ.
י) כתיב (כ"ג ג') ויאמר בלעם לבלק התיצב על עלתך, וביאר הגרי"ז דהנה איתא בגמ' בשכר הקרבנות שהקריב בלק זכה שיצאו ממנו רות ודוד, שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות, ומבואר שהקרבנות הם של בלק [ורק שבלעם הקריבם], ובקרבנות קיי"ל דצריך בעל הקרבן לעמוד על קרבנו, ולכן אמר לבלק התיצב על עלתיך. והעיר הגרי"ד דאפשר דקרבנות בני נח א"צ עמידה על הקרבן.
יא) הנה ג' פעמים לקח בלק את בלעם לקלל את ישראל ובכל פעם ברכם א"ל לבלק שאינו יכול לעבור את פי' ד' וכו', ולכאו' קשה למה לא שלחו בלק לביתו תיכף בפעם הא' (בס' בית יצחק עה"ת (מבעהמח"ס קהלת יצחק עה"ת) הביא משל מהבית לוי לא' שביקש מחבירו ליכנס לבהכ"נ הגדול באמצע תפלת מוסף ולסטור את הרב על לחייו בפני כל הקהל, ואמר לו הלה אינני יכול, א"ל הנה אתן לך מיליון פונם אם תעשה כן, א"ל אם כן, אוכל לעשות כן..אמנם אם אחד יבקש מחבירו לגשת אל בית אחד ולהפילו ע"י דחיפה בידו, ויאמר לו הלה אינני יכול, לא יועיל אפי' אם יציע לו עשר מיליון פונט, דהא אינו יכול במציאות וזהו שטעה בלק, שחשב שבלעם אמר איני יכול, ר"ל אמנם אם יציע לו כסף וזהב כבר יוכל, וזהו שאמר לו בלעם, טעית, הלא כוונתי היתה שאינני יכול במציאות [וכדאיתא בגמ' שהיו לו....?] ולא יועיל אפי' מלא ביתך כסף וזהב.
יב) כתיב בהפטרה, עמי זכר נא מה יעץ וכו' ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השטים ועד הגלגל למען דעת דבקות ד', ולכאו' קשה, דהא בשטים נכשלו בחטא ומתו במגיפה, ואיך ...? דמזה נדע צדקות ד', אמנם ר' איצלה וואלאזינר זצ"ל ביאר ע"י משל לכפרי אחר ששכר מלמד מן העיר בשביל בניו והביאו לכפר והי' מחזיקו שם. יום אחד הראה להמלמד כל חלקי הכפר, הכרמים ושדות וכו', וא"ל המלמד, הכל אני מבין חוץ מדבר אחד, והיינו שראיתי שבסוף הכפר עומד כלב גדול אחד קשור בזיקים בתוך תיבה גדולה, ולא הבנתי, למה קושרים הכלב ואין מניחים אותו חפשי, א"ל הכפרי, הכלב הזה שומר על הכפר, שאם יבואו גנבים וכו' יתחיל לנבוח בקול, אמנם איך היינו מתירים את הכלב הי' עושה יותר היזק מכל הגנבים יחד. א"ל המלמד מה אתה אומר, הלא הוא כלב טוב, וחזר הכפרי ואמר לו שזה רק כשהוא קשור, אבל אם אך יתירוהו, יעשה היזק גדול. המלמד לא האמינו, והתחיל הולך בכל יום אל הכלב, ונתן לו קערה עם אוכל, ואח"כ ניגש יותר קרוב, והחליק לכלב, וכו', ובכל יום הי' טוען אל הכפרי למה אתה קושר כלב טוב כזה, עד שהחליט הכפרי שילמד את המלמד פעם א' שיספיק לו לעולם. א"ל, טוב, הנה נלך ונתיר את הכלב. המלמד הלך עמו ברוב שמחה, והכפרי העמיד בסמוך שני אנשים מומחים בתפיסת כלב פראי. התקרב המלמד אל הכלב עם קערת אוכל, והתחיל לפתוח את המנעול של הזיקים, ויהי אך פתח את המנעול, והכלב התנפל תיכף עליו [ולא הסתכל כלל על הקערה] וכמעט שהי' מת אלמלא תפסו שני המומחים את הכלב וחזרו ונעלוהו. כשהתאושש המלמד, רץ אל הכפרי והתחיל לומר לו, הכלב הזה, אינך יכול לשער גודל פראותו, וכו' וכו', א"ל הכפרי, והלא אני בעצמי אמרתי לך כן כל הזמן, א"ל המלמד לא, אינך יודע כלום בגודל ההיזק וכו' שיכול הכלב הזה לעשות.
וכן הי' בבלעם, שלא היו ישראל יודעים גודל צדקות ד' במה שלא הניח לבלעם לקללם, ולא כעס כל אותם הימים, ולכן אמר הנביא, הלא תראה שכשאך ..? לבלעם לעשות משהו, כבר נפלו כ"ד אלף במגיפה בשטים, ומזה תדעו צדקות ד'. [וכך הוא דרכו של עולם, שמתרים באדם שלא יעשה כך וכך דאל"כ יתחרט, ולבסוף אינו שומע ונופל בפח ומתחרט אח"כ וחוזר אצל הראשון [שהתרה בו מלחתכילה] ואמר לו שבענין הנ"ל יש סכנה וכו' ולא ישוער הדבר, ואומר הלה הלא אני התריתי בך מאז על זה, ואומר לו, מה שאמרת אז אינו כלום וכו'.
יג) ידוע שברוסיא בדורות הקודמים היו תמיד גזירות רעות על ישראל, וגדולי ישראל היו נוסעים לפטרבורג הבירה להשתדל לבטל הגזירות [והי' מסירות נפש ממש מפני הסכנה, והיו נוהגים לקחת תכריכים עמהם שמא לא יחזרו חיים..] ופעם אחד נסעו לשם ר' איצלה והצמח צדק ועוד אחד, ודיברו עם הצאר [אמר דמסתמא הי' ניקולאי] וביקשוהו לבטל הגזירה, ואמר להם, אינני מבין מה אתם רוצים לבטל הגזירה, הלא המדובר באומה שהיא בכלל איבעריק (מיותרת) בעולם, כשמעם דבריו אלה, התחילו שנים האחרים להזדעזע בכל גופם ור' איצלה חייך. כראות ניקולאי שהוא צוחק, נתכעס, ואמר לו, אתה שוטה או חכם? אם בחרו בך לבוא לכאן מסתמא שאתה חכם, וא"כ איך אתה מחייך, איר ווייסט וואס דאס שמעקט, א"ל ר' איצלה איך ווייס גאנץ גוט מיט וואס דאס שמעקט, איך ווייס וואס איר האט געזאגט, ובשביל כך אני מחייך וכו', אני מחייך משום שחיכיתי לשמוע דוקא תיבות אלו, ומכיון שנאמרו תיבות אלו, חייכתי. שאלו ניקולאי מה כוונתך, וא"ל, הי' פעם א' בלעם, והוא אמר כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל קל, והיינו שיבוא זמן שיאמר ליעקב ולישראל "מה פעל קל" למה נברא עם זה בעולם, הלא מיותר הוא, ושם כתיב מה יהיה אז, הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא וכו', ולכן כל זמן שלא נאמרו תיבות אלו (ר"ל שעם ישראל הם בכלל איבעריק ) יראתי, אבל עכשיו שנאמרו, חייכתי. כשמוע ניקולאי את דבריו, נרגע, וביטל את הגזירה.
ופעם נסע הבית הלוי לפטרבורג להשתדל לבטל גזירה אחת, וקודם שנכנס אל חדר המיניסטר [כשאחז הקלאמקע של הדלת] חזר כמה פעמים על הפסוק, "מי את ותיראי מאנוש ימות", עד שהתחיל כל גופו רועד וידע שאין לו מורא בשר ודם כלל רק מהקב"ה, ורק אז נכנס אל החדר.

הם לא היו חשודים על שפיכות דמים?

ופעם היתה גזירה קשה, ושיחדו היהודים את כל השרים, חוץ משר א' שהי' כל כך שונא ישראל עד שלא הניח שום יהודי אפי' ליכנס אליו לדבר, ולא יכלו לשוחדו. נסע הגר"ח וואלאזינר זצ"ל לפטרבורג עם סכום גדול של כסף, והלך ועמד לפני פתחו של השר הנ"ל, ואמר אל השומר שימסור להמיניסטר שבחוץ עומד א' מגדולי רבני היהודים שרוצה ליכנס אליו ולדבר רק שתי תיבות, ואם ידבר שלישית, הרשות ביד המיניסטר לירות בו. חשב המיניסטר שבודאי היהודי הוא פיקח וסובר שכשיכנס פנימה ויתחיל לדבר, ימשיך כבר באריכות, ולכן אמר המיניסטר אל השומר שיגיד להיהודי שאם ידבר אפי' תיבה אחת יותר, ירה בו...? ונכנס הגר"ח לפנים, הוציא הארנק עם הסכום כסף, והניחו על השלחן, ואמר "ברי מאלטטי" (ר"ל נעמט און שווייגט), ויצא החוצה.
כשאסף הצאר את שריו, עמדו כולם ודרשו דרשות ארוכות שיש לבטל את הגזירה, ורק השר הנ"ל ישב ושתק. ראה הצאר שכולם משוחדים, ופנה אל השר הנ"ל ושאל אותו, מה אתה יושב ושותק שקוע במחשבות, א"ל השר, אגיד לך על מה אני חושב, אני חושב, אם בשביל שאשתוק קיבלתי סכום כל כך גדול, כמה קיבלו אלו בשביל לדרוש דרשות ארוכות כאלו... (וכמובן שנתבטלה הגזירה).

("מטפחת ספרים ועיטור סופרים")[/quote]