יגיל הנקין, פ"ב
פרשת בלק סובלת, במבט ראשון, מעלילה לא מוצלחת. כזו שאף אחד לא היה מעבד לסרט. למה? הבה נעבור על מה שקורה בה: בלק "בנצי" בן ציפור מלך מואב חושש מכיבוש ישראלי. שולח שליחים לבלעם, מומחה בקבלה, כדי שיקלל את עם ישראל: "ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר". בלעם אומר לשליחים: חכו פה לילה. מדבר עם הקדוש ברוך הוא - "לא בא!". בלק שולח שליחים עוד יותר רציניים. בלעם: "לא בא! לא יכול לעשות כלום בלי אישור מא-להים. חכו פה לילה". בלילה שוב מופיע הקדוש ברוך הוא: "אם לקרוא לך האנשים באו האנשים קום לך איתם". אבל תעשה מה שאומר לך. הולך בלעם בבוקר, א-להים מתרגז (מחלוקת פרשנים על מה) ואז - הפתעה, אתון מדברת! סיימה לדבר, מה עכשיו? בלעם מבין שלא היה בסדר, ומקבל הוראה להמשיך בכל זאת. מה השתנה? כלום. מגיע. בלק רוצה שבלעם יקלל. בלעם: לא יכול! בלק אומר: אולי אם נקריב המון צאן ובקר? בלעם: יאללה, בנה מזבחות. א-להים: תחזור לבלק ותאמר לו: (בלעם): לא יכול לקלל. בלק: מה זה זה? בשביל זה אני משלם לך? בלעם: זה מה שהבוס אמר. בלק: בוא ננסה במקום אחר. הקב"ה: עוד הפעם! בלעם: (שירה ארוכה שמתמצה ב'הם אחלה, לא מקלל'). בלק: אולי בכל זאת? בוא ננסה ממקום אחר. בלעם: שבעה מזבחות, לא פחות! הקב"ה: אותו דבר. בלעם: משל נוסף עם אותו תוכן. בלק: מתרגז נורא. שלוש פעמים רציתי שתקלל, שלוש פעמים בירכת. בלעם: 'צטער, אני עושה רק מה שהבוס אומר. אבל בתור בונוס, הנה לך משל. <מוסיף ומושל גם על עמלק וגם על הקיני בלי תוספת מחיר> הולך הביתה. נגמרה הפרשה? לא! עם ישראל זונה עם בנות מואב בשיטים. חוטף מגפה רצינית. מאבד 24,000 איש. בלק ניצל. סוף. כלומר, יש לנו סיפור עם אתון מדברת שלא משנה את העלילה (בזבוז מוחלט של ג'וקר תסריטאי), ובסוף - דאוס-אקס-מאכינה מוזר: בלק ניצל מיד בני ישראל בגלל משהו שבכלל לא קשור לבלעם. אז למה אנחנו צריכים פרשה שלמה שמוקדשת, באופן חריג, לסיפור על שני לא יוצלחים ומאמציהם הכושלים (והלא ידועים לבני ישראל) לקלל את בני ישראל, ובסוף – בלי שיהיו שום השלכות לחוסר-הצלחתם ובהיפוך של כל מה שחשבנו עד עכשיו – פתאום חתיכת מגיפה שפוגעת בעם ישראל? מה ההגיון פה? הרי אפשר היה לדלג על הפרשה, להוסיף שני פסוקי קישור ויאללה - "ויחל העם לזנות". הרי מה שמעניין את התורה הוא בני ישראל, לא בלק ופחדיו. אבל זו בדיוק הפואנטה. הגיבורים של הסיפור אינם קהל היעד. המסר מופנה לבני ישראל, והוא לא סיפור מסעותיהם הטרגי-קומיים של בלק ובלעם (אני מדמיין אותם בתור השמן והרזה. נסו גם. מוסיף מאוד לעלילה). הסיפור פה הוא מאבקה של התורה נגד תפיסה אלילית רווחת, והעברה מהפכנית של מוקד עבודת הא-ל להתנהגותו של האדם. בהכללה, בלא מעט תרבויות אליליות, האלים אינם דווקא 'טובים' או 'רעים' (דיינו להזכיר את התככנות של האלים באיליאדה, וגם חלק מהמיתוסים המצריים). אלים הם במידה רבה בני אדם עם כוחות-על, או שהם סתם כוחות. הדרך הנכונה להצליח היא לדעת על איזה כפתור של האל ללחוץ. גם בני ישראל עלולים לטעות בכך. הרי העניין האחרון, לפני מלחמת סיחון ושאר הכיבושים שמפחידים את בלק, הוא עניין נחש הנחושת: יש מגיפה, משה עושה נחש, קונץ פטנט – המגפה נעצרת! ואכן, בלק חושב שהסיפור הוא פשוט: צריך למצוא את הנביא שיודע על איזה כפתורים ללחוץ אצל הא-ל של העברים. בלעם מסרב: זה לא עובד ככה, אני עושה רק מה שהקב"ה אומר לי (מעניין לציין שיש מדרש לפיו בלעם ידע לכוון לחלק הקטן ביממה שבו הא-ל זועף). בלק מנסה שוב, כי הוא לא באמת משתכנע: זו בטח טקטיקת מיקוח כדי לקבל יותר. ואז כשבלעם מגיע – הוא מנסה לתפוס את הרגע והמקום המתאים לקללה, מתוך המחשבה שזה לא שיש לא-להים עמדה נחרצת בנידון, אלא שפשוט לא כיוונו אותו נכון: אולי אם נקלל במקום אחר זה יעבוד? אולי אם נוסיף עוד פרה ועוד מזבח זה יעבוד? לא עובד. ושוב, ושוב. ובלק ובלעם לא מתייאשים עד אחרי שלוש פעמים (והנה גם ההקבלה להופעה של האתון המדברת: היא זזה שלוש פעמים כשראתה את המלאך, ואז היכה אותה בלעם. בלעם ניסה שלוש פעמים לקלל בשליחות בלק, בכל אחד מהמקרים א-להים סירב, אבל בניגוד לאתון שמבינה עניין בפעם הראשונה, בלעם ניסה שלוש פעמים לפני שהבין, זז והלך לו חזרה אל מקומו). וכל פעם אותו מסר: "הדבר אשר ישים ה' בפי אותו אדבר", "מה אקוב לא קבה א-ל... תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו", "הלא את אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר", ובסוף בצורה הכי מפורשת: "לא איש א-ל ויכזב ובן אדם ויתנחם... הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה. לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל. ה' א-להיו עמו ותרועת מלך בו... כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל" (אני תמה אם ה'נחש' הוא התייחסות לנחש הנחושת. ודאי שהוא התייחסות לפסוק בהמשך, שבו כתוב "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים") ושוב מברך, ושוב: "אשר ידבר ה' אותו אדבר". המסר הזה מיועד כמובן לבני ישראל: בלק ניסה לקלל אתכם, גייס את הקוסם הכי גדול בסביבה, ומה מתברר? שזה פשוט לא עובד ככה. א-להים בצד שלכם, מסתבר. אבל, וזה אבל גדול, פה הפואנטה של סיפור בנות מואב. התורה מסיבה את הדגש משיחוד הא-ל וקליעה לכפתור הנכון, להתנהגות. זאת אומרת, בני ישראל זוכים לתמיכה לא (רק) בהיותם החביבים על הא-ל מסיבה עלומה כלשהי, אלא גם בגלל שהם עושים את הטוב. וכשהם לא עושים את הטוב? הם חוטפים. וכך בנות מואב, כנראה ללא השכלה אקדמית או נבואית כלשהי, מצליחות במה שבלעם נכשל בו: הן בולמות את עם ישראל, מביאות למגיפה רצינית, ובלק ככל הנראה ניצל, לפחות לזמן מה. למה? בגלל שהעם חטא. בגלל שהוא התחיל לזנות עם בנות מואב. לא בגלל שבלעם קילל אותו; לא בגלל הזבחים של בלק; לא שום דבר מהז'אנר המוכר של 'ארצה את פני האל כדי שיפגע באוייבים שלי'. העם הביא את זה על עצמו. אהבתו של הא-ל לבני ישראל פירושה שבני ישראל לא כפופים לכל מיני קונץ-פטנטים של קוסמים ומכשפים. אבל זה לא אומר שאין תנאים: ההתנהגות היא הקובעת (וזה עוד מתחזק לפי הפסוק כמה פרקים קדימה, שמטיל את האחריות לעצה על בלעם: "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה', על דבר פעור ותהי המגפה בעדת ה'": בלעם לא מצליח בנבואותיו, אבל מלכודת בדרך הטבע - בנות מואב שיגרמו לעם ישראל לחטוא - עובדת). המסר הזה הוא מסר מהפכני בתקופה אלילית: הוא מסר שמציב במרכז את מעשיו של האדם על בסיס טוב ורע, לא על בסיס מזל ולא על בסיס יכולת להשפיע על איתני הטבע. המרכז הוא התנהגותו של האדם, לא מספר הזבחים שהוא יכול להביא ולא המיומנות שלו במניפולציה של הא-ל. המסר הזה לא במקרה בא אחרי פרשה שבה יש שני מעשים שנראים כפולחן פיזי: הכאת הסלע בידי משה כדי שיוציא מים, ונחש הנחושת שעוצר את המגיפה. בהחלט יכול להיווצר רושם שמשה מומחה להוצאת מים ועצירת מגיפות על ידי טריקים כלשהם. בא סיפור בלק ובלעם ואומר, "לא – טריקים לא עובדים אלא כשהא-ל רוצה. ומתי הוא רוצה? לפי ההתנהגות". זה כמובן לא המקום היחיד בתורה שהמסר הזה מופיע: אבל פה יש סיפור שלם שכולו נועד להראות איך שיטת הכפתורים נכשלת, ואיך גם זה לא יציל את בני ישראל אם יחטאו. את המסר הזה אכן מתמצתת הפטרת הפרשה, מספר מיכה: "הירצה ה' באלפי אילים ברבבות נחלי שמן? האתן בכורי פשעי, פרי בטני חטאת נפשי? הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך: כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם א-להיך". כלומר, קודם כל – תהיה מוסרי. אהבת הא-ל לעמו קיימת, אבל זה לא צ'ק פתוח לחביב האלים להסתובב ולעשות שטויות. גם אם המאמצים של גדול המקללים, מגובה במזבחות וקורבנות וכסף, נכשלים כולם כי הא-ל לא רוצה שיקללו את עם ישראל, זה עדיין לא מונע את האפשרות שעם ישראל יסבול אם יחטא ויתנהג בצורה לא מוסרית.
 |
|
|