אין לי אחות - הרהורים בעקבות מעמד מביש

ימי


עכשיו אני מבין שאתה מקווה לבנות חברה בה בני הדעת יהיו הרוב.

רבים דרכו בדרך זו ונכשלו, אין אפשרות לשנות את טבע בני האדם. המקסימום אליו יכול אתה לשאוף הוא שלרופסי השכל יהיה מנהיג חכם. ונראה שגם לזה אנו לא זכאים.

_________________

ימי, אבישי וכולם,

צפיתי בסרט כמעט פעמיים, והבושה אחזתני בעיקר למראה המבטים המשתוקקים של הצופים, והכניעות האווילית התהומית של הרבנים המקיפים את הרב. כולם אנשים הזכורים לי מבני ברק דאז, בזקנים שחורים עדיין,  ולבי ליבי עליהם לאלו רמות מטורפות של קטנוניות הם הגיעו עם הלבנת זקניהם.
אין כאן אפילו 'זיקנותם המביישת את ילדותם', אלא ילדותם הלבנה הוכיחה על ילדותם השחורה. בני ברק היתה ותשאר עיר הילדים, מכל גיל ומכל סוג. מן החדרים והישיבות ועד לבתי הדין והסמינרים, אינך פוגש אלא ילדים וילדות המפוחדים משכניהם, מעצמם, מן הטקסטים, ומן הקדושה היא בעינים על הדרך.
 

לומד

איני תמים, עסקתי כבר באי אלו ניתוחים סוציולוגיים גלובליים. איני מנסה או שואף לחברה בה יש אחוז גבוה יותר של בני דעת. שאיפתי היא שקולם ישמע יותר כדי שרופסי השכל יהיה להם ממי להתבייש.
דבר נוסף, כאשר הנורמות גבוהות יותר, גם הטפשים מסתפקים בפחות.
אם החכמים עוסקים במושכלות, די להם לטפשים לעסוק בכלום. אם החכמים עוסקים בכלום, אזי הטפשים עוסקים בטמטום. הכל יחסי.
יש כמובן גם מצבי אמצע על זו הסקאלה.

בעזהי"ת

אליישיר, הוצאת לי את ההשוואה מהפה.

זה בדיוק כמו, אולי רק הרבה יותר קשה נפשית  לסובל, שיש התקהלות סביב פצוע בתאונה או סתם מישהו שנזקק לטיפול רפואי בריכוז חרדי.
ראיתם פעם מה קורה? מזעזע, נכון?

אז כנראה שזה גם מה שקרה כאן.
מינימום של כבוד לזולת כשהוא ברגעים אישיים שלו, מקסימום דחיפת אף על מנת לספק יצרים וריגושים שחסרים.
חוסר אנושיות משווע.

(אני חייבת לציין שאת הוידיאו לא ראיתי, ואני גם לא יודעת אם ארצה לראותו. ראיתי רק תמונה אחת מהסרט ברשת, והחיוכים שראיתי על פני אנשים העלו בי דמעות. כל כך עצוב.)

מה אומר,
שיאמר ה' די לצרותינו, ולא יהיו עוד טקסים כאלה. לא מצולמים ולא בסתר.
ושיתן קצת שכל לאנשי העם לחנך את עצמם ואת בניהם .

בעל בעמיו
אל תבוש באי ידיעה זו.

מדובר בספר שאם אין לך אותו בבית, חזקה על זוגתך שהיא עוברת כמה עשרות פעמים ביום בשוגג על הלכות צניעות חמורות.
יש לי במחסני עותק של הספר שסרבתי להכניס לביתי, אשמח להעניק לך אותו.

שמעתי על הספר שיש מי שכינה אותו "אום אני חולה"

מישהו מוכן להעלות פנינים משם לטובת אלו שהספר איננו תחת ידם.

אשר

אני נוהג לקיים בעצמי הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, בודאי מתוך תוכו.

אך כדי לא למנוע טוב מבעליו, דומני שיש שם איזו אמירה אודות מי שמסריט בוידאו באירועים משפחתיים שיש לחוש לכשרותו לעדות.

יש שם דברים יותר מביכים.

אז מה, תדברו גבוהה גבוהה על ביזוי האלמנה. ותהפכו את האשכול הזה לאשכול ביזוי ליהודי שיושב ושוקד על התורה כל ימיו? (ויש לו עוד אי אלו מעלות, למרות הדברים שנאמרו לעיל).

_________________

לא יודע לנתח אישיות של רבנים
אבל בעיקר התאכזבתי מחוסר הרגישות של הרב גרוס.
ולא רק שלו, לידו ישבו עוד 2 רבנים מכובדים שהשתתפו בחגיגה ועוד שורה ראשונה של "חשובים"
מנופחים בהרבה כבוד עצמי וזילזול בזולת.

ראשית, אני מציין שלא ראיתי את הסרט. אין לי זמן לצפות, אני פוחד להוריד דברים למחשב, והאתר המארח, צופר, אינו חביב עלי בגלל סגנונו של הבוס.

לפיכך, אני מנסה להביע דעה לפי ציטוטים שהובאו באשכול המקביל בח"ח ומעט כאן.

1. האם יש לנו בעיה עם מצות חליצה?

אני סבור שמותר לומר שהמצוה הזו קשה מאד להיתפס היום. אומר אחרת: מצות ייבום היתה מאד משמעותית בדור בו ניתנה תורה. גם מצות חליצה ניתנה לסוג מסויים של בני אדם. אלו שהמצוה שלהם היא לייבם וההשתמטות מייבום היא חסרון. לכן יש לירוק על היבם שממאן לייבם.

אני זוכר מעט מפירוש הרב הירש כמדומה למצוה זו. שם הוא טורח לכתוב כי היריקה אינה מכוונת ליבם ספציפית אלא רק למי שממאן להקים זרע לאחיו או איזה תירוץ דומה. מילות המפתח הן "לא ליבם זה" כיון שמזה דורות לא יניחו ליבם לייבם (כלומר, אלו שפוסקים כמנהגנו למנוע ייבום בכל תנאי). ומה אשם היבם שצריך לירוק עליו ולבזותו?

סבורני שמכאן אנו למדים עד כמה פרטי המצוה זרים ומוזרים בדורנו. עד כמה הם מנוגדים לסברה ולצדק של היום.

אולי כדאי למנות את הבעיות:

א. מדוע לכפות ייבום על אשה. ייבום היה דבר חשוב כאשר האשה נותרה ללא מקור פרנסה כלשהו. אבל מזה כמה דורות זה לא כך. (ואם זה כן כך, ודאי שראוי לייבם... מצד זה).

ב. מדוע החליצה נעשית כפי שהיא נעשית? סנדל? חליצתו? יריקה?

ג. מדוע לכפות בושה על היבם שמחליטים עבורו שלא ייבם?

ואולי יש עוד.

הענין הוא שהתורה ניתנה בשעתה אך לדורות. והיום חלק מזה לא רלוונטי לנו. זר ומוזר לנו. אבל התורה אינה משתנה, ואנו נאמנים למצותיה גם בשעה שמה שנותר בהן הוא הקדושה מעצם זה שנקבעו כחלק מהתורה.

לפיכך, מי שמלין על הטכס ראוי לו לבדוק את עצמו מה מפריע לו. הפומביות - או עצם החיוב להתייבם או לחלוץ, והאופן שבו זה נעשה, כולל היריקה מאונס.

אני סבור שבהחלט יש כאן שבח למסתייגים, מפני שהיום יריקה בפני אדם נתפסת כעלבון. וזה מעיד על רגישות גבוהה יותר אצלנו (שאינה באה לידי ביטוי בכל מקום למרבה הצער). אנו יותר מחונכים לדברים כאלו מאבותינו.

אבל צריך להבין כיצד ניתנו המצוות, ולאהוב אותן ולכבדן מפני מה שהן, מפני שהן ניתנו בידי ה' למשה ועם ישראל שמר עליהן בנאמנות. וכל עוד אין פירוש שמשנה אותן, ומזה דורות אין לנו סמכות לפירושים כאלו, אזי זו המצוה לעשותה, ומברכים עליה ונוטלים עליה שכר.

וכמובן, אי אפשר לתת הוראה לאדם: לך תכבד מצוה, אלא צריך להסביר לו את טעמה והתפתחותה וכו'. בדיוק כפי שעשה בשעתו הרב הירש.

2. הפומביות. זו באמת טענה. אם הפומביות אינה חלק מהמצוה, אזי באמת יש לברר מדוע כה הפריזו בה עד כדי פירסום הסרט באינטרנט.

וגם הטעם של "להגדיל תורה ולהאדיר", שהוא אכן חשוב מאד, אינו דוחה ביזוי של היבם והחלוצה. וגם אם הם עצמם אינם חשים בזה, בית הדין צריך לשמור על כבודם.

יש סוגיות שמהן משמע שאין אשה מגיעה לבית הדין, ואפילו בשל אבדן ממון, שאין זה כבודה וכבוד משפחתה. וקל וחומר לכאן.

ובוודאי שהיה מקום להפעיל שיקול הדעת כשמבררים מי ייכנס לצפות בטכס. ומי שסבור שבא לפצח גרעינים בשעה קלה של בידור, לא יכירנו מקומו שם (איני יודע אם כך היה אך כך טענו כאן ובח"ח).

3. דקדוק הפרטים. זה נושא בפני עצמו. האם הדקדוק הרב היה הכרחי והיה ראוי? זאת איני יודע כי איני יודע מה היה שם ולא עסקתי בבירור הפרטים של הדין מזה זמן. אולם ממה שאני מכיר את נטית הפסיקה בדורות האחרונים, ובדורנו העלוב במיוחד, יש לשער שדקדקו בכל פרט וחזרו על דברים מסופקים וכו'.

אבל זה האופן שבו נעשים דיני אישות. מי שנכח במתן גט בזמננו, או לפחות למד את ספרי הכללים, יודע זאת היטב. הדברים נעשים בהפלגה גדולה של שמירת כל פרט, גם אם מדובר באיזו חומרה מחודשת של דעת יחיד. ובסך הכל, זה הכרחי. לא בגלל שזה באמת מעיקר הדין ולא באמת מפני שצריך לחשוש לכל הדעות - כפי שמאמינים אלו שמכהנים בתפקידים אלו היום - אלא מפני שבלי להקפיד עליהם, יצא לעז על גיטין - או חליצות - וייפגמו ייחוסים. זו תולדה ישירה של עוני הפסיקה בדורות האחרונים. עוני במובן של החמרות מיותרות מתוך ענווה יתרה של נסיון להתחשב בכל הדעות כדי "לצאת ידי חובה" ו"להסתלק מכל ספק".

אחרי כתבי כל זאת אני חוזר ומציין: צריך לבדוק היטב כלפי מה ונגד מה באה הביקורת, ואז ניתן גם לבדוק את עצמנו האם צודקים אנו אם לאו, ובכל אופן, על אלו הנחות יסוד אנו משתיתים את ביקורתנו.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

אביש_י

השאלה שהצגת בפנינו באשכול זה היא כבדת משקל, אני מתקשה מאוד להשיב לעצמי תשובה על התהיות שהצגת בדבריך.

הדיון שהעלית איננו אמור לעסוק בניתוח לפרטי פרטים של מעשה החליצה והפרסום הרב שנעשה בו, או להעלות את דמותו של הרב גרוס עצמו על נס ולבחון את מעלותיו ואת חסרונותיו או את מידת השפעתו. המקרה הספציפי הזה איננו אלא אבן בוחן עבורנו לשאול לאיזו חברה אנו משתייכים והאם יש לה תקנה? אתה יוצא מתוך נקודת הנחה שכפי הנראה רוב המשתתפים כאן שותפים לה, שהמעשה שלפנינו הוא מזעזע מבחינה מוסרית והשאלה היא כיצד הגענו למצב כזה ומה הדבר מלמד עלינו כחברה?

לשאלה מסוג זה ניתן בדרך כלל למצוא שני סוגי התייחסות.
הדרך האחת - היא להמעיט בחשיבות המקרה ובמשמעותו, הדבר נעשה כאן באמצעות הקטנת דמותו של הרב גרוס ושל השפעתו בקהילה החרדית-ליטאית. תגובות כאלו נשמעות בכל פעם שמתגלים אירועים חמורים בקהילה החרדית כמו מעשי אלימות ותוקפנות ציבורית; מחלוקות פנימיות; השחתת רכוש; הלבנת פנים; גניבה; הונאה; אלימות במשפחה; פדופיליה או כל דבר אחר שהתגלה לעין כל, אנו מזדרזים להבהיר שמדובר במיעוט זניח ושולי שאיננו מלמד על הכלל. דרך זו מקובלת כמדומני על רוב האנשים המזדהים עם הקהילה החרדית ובדרך זו למעשה מסירים מעצמם את האחריות.
הדרך השניה - לראות במקרה סימפטום המלמד על הכלל, ולהסיק ממנו מסקנות שליליות ודימויים על כלל החברה החרדית. התייחסות כזו מחייבת חשבון נפש מעמיק וברור יסודי מה גרם להתהוות מצב כזה? והאם וכיצד ניתן לתקן את הדבר? תגובה כזו יכולה לבוא משני כיוונים שונים, האחד הרגשה כללית של ריחוק וניכור מהחברה החרדית או לפחות מחלקים ממנה, והשני מתוך ביקורת עצמית עמוקה ואומץ לב של האדם לראות את חסרונותיו שלו ואת החסרונות של החברה שהוא חש חלק ממנה.

תגובות מהסוג הראשון יבואו תמיד ממי שחש זהות עמוקה עם הציבור, הוא חש צורך לסנגר על הכלל ולהמעיט בחסרון בדיוק כפי שנוהג כל אדם כשנמצא פגם במעשיו שלו או של בנו. הבעיה היא כמובן בתגובות מהסוג השני, כאן קשה מאוד לברר מהו המניע לתגובה המחמירה, האם זו תחושת הניכור או הביקורת הפנימית הנוקבת? באופן טבעי מואשם המבקר בהיותו מושפע מבחוץ ובאי השתייכותו באמת לקבוצה המבוקרת. האבחנה בשאלה זו תלויה בדרך כלל בסגנון ובצורה בה נאמרים הדברים, האם הם מבטאים שמחה לאיד והטחת האשמות או שהם מביעים כאב לב ומצוקה, כדוגמת המשל המפורסם אודות השוני בין שני אוייבי העכברים בעלת הבית והחתול, בעוד ובעלת הבית איננה רוצה כלל בקיומם של העכברים החתול חפץ בקיומם כדי לטרוף אותם.

לאחר הקדמה זו, אני חש בבעיה גדולה להתייחס לעניין בדרך שבה הצגת את השאלה. אם השתייכותי לקהילה החרדית היא בעיני דבר ודאי, הרי שאני חש את היכולת והזכות לזעוק ולהתריע לתיקון המצב. אבל אם השתייכותי לקהילה מוטלת בספק, כלום יכול אני לתקן את הדרוש תיקון? הרי ברור שבעניין כזה לא תעזור מחאה של כל רבני הציונות הדתית, בדיוק כפי שעל הנעשה בציונות הדתית לא תעזור מחאה חריפה של כל הרבנים החרדים.

השאלות שעלי לתת עליהן תשובות לעצמי הן, האם ישנה אפשרות לחרדיות אחרת? האם אני מכיר מודל של חרדיות שהיה מוקיע ארוע מסוג זה בשאט נפש? אם התשובה לכך היא שלילית אז ברור שהבחירה בחרדיות כעסקת חבילה כוללת את ההיתכנות של הישנות מעשים כאלו, אבל אני סבור שהתשובה לכך היא חיובית. אמנם לצערי ולבושתי אינני רואה כיום מי מהרבנים וראשי הישיבות עשוי למחות בקול רם על המעשה המביש הזה, אבל בטוחני שגדולי "תנועת המוסר" היו מוחים בכל דרך אפשרית אחרי ארוע כזה. ישנם לא מעט סיפורים מהגרי"ס ומה"חפץ חיים" המלמדים את ההיפך הגמור ממה שנעשה כאן, ולכן השאלה שלי היא כיצד אפשר להחזיר את הערכים הללו של מידות ובין אדם לחבירו למקומם, כפי שחוללה זאת "תנועת המוסר" לפני מאה שנים?