מקבילות ליהדות - באיסלם!

בחצי-האי ערב, בו נולד האיסלם, נהגו הערבים לעבוד לאבנים קדושות, שהמפורסמת בהן היתה האבן השחורה הקטנה בכעבה במכה. הם עלו לרגל לאבנים, הקיפו אותן, נגעו בהן והגישו להן מנחות.

הקמת מצבות אבן כסמל ל'חוסן הצור' ידועה כנוהג אבות אומתנו. בתחילת פרשת שופטים מצוה הכתוב: 'ולא תקים לך מצבה אשר שנא ד' א-לוהיך' ומביא רש"י מהספרי ואף על פי שהיתה אהובה לו בימי האבות, עכשיו שנאה, מאחר שעשאוה אלו (הכנענים) חק לעבודה זרה.

בבית המקדש השני מאחר ונגנז הארון, הוצבה במקומו אבן שתיה.

בסיפור יוסף שבקוראן (סורה 12 פסוק 30 ואילך) מסופר שכאשר אשת פוטיפר שמעה שנשות העיר הולכות בה רכיל, היא הזמינה אותן למשתה. במשתה נתנה לכל אחת סכין ופרי. כאשר עמדו לקלף את הפרי, הכניסה את יוסף לחדר. כיון שהיה יפה כל כך, נחתכו אצבעותיהן מרוב תדהמה וצעקו: 'אין זה בשר ודם, הרי זה מלאך'.
שם הפרי לא נזכר בקוראן, אבל מפרשיו תמימי דעים שהוא ה'אותרונג' דהיינו האתרוג.
חז"ל מספרים על התרגשות הנשים בראותן את יוסף כאשר התמנה למשנה למלך ועבר ברחבי המדינה.
בארבעת המינים האמורים בפרשת אמור, נאמר בתורה רק 'פרי עץ הדר' וישנה תמימות דעים בתורה שבעל פה שהוא האתרוג.
אולי משמעות זהותו של הפרי בסיפורו של יוסף בא לומר שלמרות שהיו עסוקות בפרי יפה, כאשר הופיעה בפניהם דמותו של יוסף, יותר לא היה לכך משמעות.

יש קשרים והשפעות הדדיות בין האיסלם לבין היהדות. ביהדות, כוונתי ברמת הפולקלור בלבד, אבל אמונות הלקוחות מהפולקלור נוטות להפוך לחלק מעיקרי האמונה בדורות מאוחרים, כידוע.

למשל, הדמונולוגיה (=תורת השדים) היהודית לקחה הרבה מן האיסלם. יש מקום להשוות בין תפיסת השדים של סיפורי אלף לילה ולילה, לבין הדמונולוגיה היהודית לדורותיה. כמו בכל דבר, הדיוטות ואפילו חכמים שואבים מן הידע המקובל בסביבה.

יש גם לקיחה בכיוון ההפוך. מוחמד בנה את האמונות המחייבות של האיסלם על סמך הבנתו ביהדות ובנצרות. אני מניח שיש על כך מחקרים. רציו, אשמח אם תעסוק גם בהם, ולא רק בקריאה השוואתית עם ספר הספרים של האיסלם - למרות שהגישה הישירה למקור היא בדרך כלל הדרך הברורה ביותר להגיע למסקנות.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

גם בנצרות יש הרבה דברים מקבילים
אבל לא נמצא בשאר הדתות מוסד של הכשר או סוגיא של טעם כעיקר
ויש בזה צד לשבח וצד שלא לשבח כי מצד אחד אם רואים חזיר ומרגישים חזיר אז גם המוסלמי לא יאכל ואם לא מרגישים חזיר אז מה צריך משגיחים
ומצד שני כשיש הקפדה ודנים בטעם כעיקר זה נותן רצינות ותוקף לרעיון ודבר זה תלוי בהגדרה של יהוסף בדרך הישרות והעמקות

הגיוני, הכוח המופנה ל'טעם כעיקר' בא על חשבון העיקר.


בחזרה להקבלה:
הקוראן נערך והועלה על הכתב בשנת 651 לספירה. מלכתחילה הוא ניתן קטעים-קטעים שהנביא היה מדקלם לפני מאמיניו.
בתלמוד (גיטין ס.) אנו מוצאים מחלוקת לגבי תורת משה אם חתומה ניתנה או מגילה מגילה ניתנה.

בקוראן הרבה 1. מסיפורי ספרי בראשית ושמות והנביאים (דוד ושלמה), גם מסיפורי אגדות חז"ל כמו ניתוץ הפסלים של אברהם והסיפור שלמעלה על אשת פוטיפר. (בקוראן גם מסיפורי הנצרות.) 2. מתפיסות הנפוצות ביהדות כמו גן עדן וגיהנום, יום הדין, שבעה רקיעים, כסא הכבוד ועוד. 3. דינים כמו אישות, טהרה, חזיר, נבלה ודם.

הקוראן אינו מתיימר להיות בשורה חדשה, אלא אדרבה חוזרת בו ההדגשה שמוחמד בא לאשר ולקיים את התורה המצויה בידי היהודים והנוצרים.
החידוש שבבשורתו הוא 1. הפנייה לקהל עובדי אליליים מהעיר מכה, שהיה רחוק מהרעיון המונותאיסטי ושלכן היה צורך להתמודד עם קשיים כדי להתמיד בבשורה. 2. הוא לא ליקט את כל נוהגי היהדות והנצרות, אלא אימץ חלק והוסיף משלו.
בהתחשב בקהל אליו פנה כאלפיים שנה לאחר מתן תורת משה, שכדברי הקוראן היו שקועים בהבלי העולם הזה וכל מעייניהם בממון ובבנים (כלומר; נטייה לחומרנות ואמונה בכוח הפיזי ולא בכוח רוחני עליון בניגוד לאווירה המונותאיסטית שסבבה אותם) אין לשופטו לשלילה על קיומה עדיין של הפרימיטיביות האגרסיבית בעולם האיסלם. (כך גם ביהדות יש להתחשב ברקע המזרח תיכוני והמזרח אירופאי של רוב מעצבי תורתו כיום.)

הפתיחה של סורה 96 (אשר רוב המסורות נוקטות שההתגלות למוחמד הכתובה בה, היא הראשונה) דומה לתיאורי ישעיהו וירמיהו על ההתגלות הראשונה שלהם – בהתחלה התנגדות הנביא לקבל את הדברים ולבסוף כניעה מוחלטת להם. במילים אחרות: קבלה למרות ההתנגדות שבראשית. אנו מוצאים כן גם אצל משה בפרשת שמות.
זו בעצם גם מודעה רבה לכל מתנגד פוטנציאלי לקבלת הנבואה; גם הנביא בעצמו הרי התנגד בתוקף ולבסוף נאלץ להודות.

תחילת בשורתו של מוחמד היתה במכה, אך בני מכה רגזו עליו גם לאחר כשהוסיף לבשורתו סיפורי ענישה למסרבים לשמוע לנביא.

הם לא התנגדו לו על עצם הצגת אפסיות אליליהם, שכן עבודת האלילים שלהם לא נבנתה על אמונה, אלא על 'מנהג אבותיהם בידיהם', אבל היא הנותנת. הם כעסו עליו מכיון שערער את כל תפיסת עולמם, את המסורת שהיו רגילים בה מדורי דורות.

מוכר לכם?


כאשר הוזמן לשמש שופט באל-מדינה, שם גידלוהו והורווח לו. (בדומה לנצרות) הוא ניסה תחילה להשפיע על היהודים שיראו בו המשך לדתם, אך ללא הועיל.
בעקבות כך הציג את דתו כדת אברהם המוסלמי, לא יהודי ולא נוצרי. כיוון התפילה שונה מירושלים למכה. צום "עאשורא" (עשור) בעשירי לחודש הראשון שהיה מקביל ליום הכיפורים, שונה לצום חודש שלם, רמד'אן.

האיסלאם, במידה רבה דומה ליהדות ושונה מהנצרות בכך שהוא דת הלכה.

כדי להיות מוסלם לא די בעיקרי אמונה כמו בא-ל וב'קוראן מן השמים', אלא יש לקיים מערכת מסועפת הנוגעות לכל פרט בחיי המאמין.

כידוע, הועלו מתוך מערכת זו חמש מצוות "יסוד". - עמודי תווך של האיסלם.
1. 'שאהאדה' - העדות. הצהרה בעיקרים הבסיסיים.
2. 'צלאת' - תפילה.
3. 'זכאת' - צדקה.
4. "צום" - כפשוטו.
5. "חג'" - עליה לרגל למכה ולאתרים מקודשים סביבה.
קיומן אבן בוחן להימנות על קהל המוסלמים.
הןן מצוות המוטלות על כל יחיד, להבדיל ממצוות אחרות שקיומן בידי חלק מבני הדת, פוטר את השאר.

אנו מוצאים את זה ביהדות לגבי מצוות הנוהגות לגברים בלבד.
עקרונית ניתן היה לתת במוצהר מצוות לכלל העם ש'כל הרוצה לקיימנה יבוא ויקיימנה' ו'הבוחר יבחר'. אבל מאחר ויש חשש לביטולן, היה צורך לרדת לפרט ולקבוע מי מהעם יקיימן ומי לא.

נתקלתי במצוה כזאת לאחרונה והיא פדיון הבן.
למרות שהיא נקבעה כזכר ליציאת מצרים בה ניצלו כל סוגי הבכורות (לדברי חז"ל), המצוה ניתנה רק לגבי פטרי רחם - בכור האם. חז"ל הרחיקו ללכת שלא לכלול במצוה בני בת כהן או לוי - רק 'רחם בישראל'.
כשהתינוק כהן או לוי, מובנת הוצאתו מכלל המצוה מאחר והוא מקודש לא-ל גם בלי בכורתו, אבל בן בת כהן שהאמא בעצמה עברה לשבט הכהונה ואוכלת מהתרומה, מה ענין הפטור?
מתוך כך נראה להסיק שמצות הפדיון היא רק מצוה סמלית לכלל העם ומספיק שהיא קיימת בעם, גם אם לא יקיימוה כל בני העם אלא חלקם. אלא שבכל זאת היה צורך לקבוע את מי ניתן לפטור, כי בלי זה שתישאר המצוה מצוה התנדבותית, יש לחשוש שהיא תיאבד לגמרי.

תוקן על ידי - רציו - 11/7/2002 5:43:57 PM

נאמרו שני נימוקים לפטור הבא מרחם בת כהן ולוי:
א.שייכות מועטת ללויה [תוד"ה בפטר בבכורות ד.
ב. שאינו כ"כ 'פטר רחם בישראל' [רמב"ם י"א י' מבכורים].

שני הנימוקים קשים להבנה איך יהיו מספיקים לפטור.
גם לדבריך שהמניע הראשי הוא לצמצם את החיוב לחלק מן העם, אלא שלצמצום דרוש איזה "תירוץ", חושבני שעל זה ייאמר "עדיפה קושיא טובה מתירוץ גרוע".

רציו

אני חוזר אל מה שכתבת לעיל, על ההתגלות שפתחה את דת האיסלם, בסורא הנ"ל.

האם לדעתך - או לדעת מחברת המחקר שלך - מוחמד באמת חווה חוויה שפירש כהתגלות של מלאך?
או שלא היה זה אלא סיפור יפה שחיבר מדמיונו כדי לעשות רושם על המאמינים הפוטנציאליים שלו?

יש דתות שמיוסדות על חוויות אותנטיות (כוונתי שהחוויה באמת היתה, לא לדון על התוקף של הפרשנות שלה). האם האיסלם הוא כזה, לפי התרשמותך?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,

הנה העתקה מהודעה שנכתבה באשכול שק"ד בנוגע לאמינות ראשונית של היהדות על פני שאר הדתות.

הרי ברור שהתגלות פרטית לה טוענים ישו ומוחמד, מהיותה כזו הינה בלתי אמינה. גם לו יתברר שהיתה להם התגלות, מבחינתנו כעת אינה אמינה שנקבלנה כאמת. וכי כל הוזה נביא וכל סקיצופרן שליח אלוקים? [אין לנו אלא להישען אלא על האוטיסטים!]

מעשה באדמו"ר שהשאיר צוואה שבנו השני ימלא את מקומו. הבכור המאוכזב אסף את ראשי החסידים במשך ימי ה"שבעה" וגילה להם את התגלות אביו בחלומו ישיר מעולם האמת שמשהכיר שם באמת השכיל שטעה ושהאדמורות היתה ראויה לבכורו. אמרו לו החסידים: "אלינו הוא היה אמור להתגלות ולא אליך". כאן אמינותה היתירה של היהדות שמסורת תגלית הר סיני אינה כתגלית פרטית למשה אלא "יראו העם בדברי עמך ובך יאמינו לעולם"!