מקבילות ליהדות - באיסלם!

תורה שבעל פה והלכה באיסלם

בדומה ליהדות, הרי גם באיסלם קיימת ליד תורתם שבכתב - תושב"פ.
כן חשובה זאת שבע"פ להתפתחות הדתית יותר מאשר זו שבכתב, למרות שזו שבכתב נעלה יותר כדברי א-לוהים חיים.

מקובל שהתושב"פ האיסלמית הם דברים שלימד מוחמד או הסכים עמם לכל הפחות בשתיקה, אבל חוקרי הזמן אומרים שידוע לא רק לנו אלא גם לחכמי האיסלם בזמן קדום שה"הלכות למוחמד ממכה" הן דברים שהושמו בפיו בתקופה מאוחרת יותר.

אחד מחוקרי האיסלם, י. גולדציהר, טוען שהתושב"פ באיסלם משקפת את התפתחותו של האיסלם הצעיר במאתיים וחמישים שנותיו הראשונות.

במאות הראשונות היתה ההערצה למוחמד כה גדולה שלא היה מקום להבעת דעה שלא יצאה מפיו ולכן אם רצו שדעה תתקבל, היא היתה חייבת להיות "הלכה למוחמד מ...".


מציינים שהכל רצו לחקות את נביא האיסלם וללכת בעקבותיו. לא רק בענייני אמונה ופולחן, אלא גם בחיי היום יום ראו קדושה במעשיו. כך למשל, רצו לאכול כפי שהוא נהג לאכול. היו חסידים שאף סירבו לאכול מאכלים מסוימים, כי לא היתה מסורת כיצד נהג בהם הנביא. רצו ללבוש ואף לקשור שרוכים ולגזוז ציפרניים ושערות בדרך שנהג הנביא.
הערצת יתר זו הביאה שהתחילו לחפש או בברירת מחדל להמציא מסורות איך נהג הנביא בכל תחום. גם צמחה ספרות פורייה של 'סיפורי הצדיק' הכוללת בתוכה סתירות רבות.

(נשמע מוכר? )

תוקן על ידי - רציו - 1/12/2003 8:13:17 AM

שמעתי מחסיד שכאשר הוציאו ספר של מנהגי החסידות, כתבו שהמנהג הוא לקידוש של שבת בבוקר לערב יין עם מיץ ענבים.

כאשר קרא האדמו"ר את הדבר; הצטחק לאמור: פשוט זה מדי חריף לי, אבל לא שום מנהג!

אצלנו בהלכה, המסורת לגבי מאכלים אינה אם כך אכל משה, אלא אם כך ציוה משה, דהיינו להיות בטוחים שבעל חי מסוים הוא ברשימת הנאכלים.

דנו על זה באשכול:
http://1364.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=136519

גם בגמרא אנו מוצאים את הנחת היסוד המובנת מעצמה כי "אפילו שיחת חולין של תלמיד חכם צריכה לימוד".
כאשר לפנינו אדם גדול, גדול באמת, יש לשער כי מכל הנהגה שלו ניתן ללמוד משהו.

אבל צריך להיזהר מחיקויים, או מאי הבנות, כמו בדוגמא המשעשעת של וטו.

אם נבחן את תופעת החסידות הגדולה של המאה העשרים, עם ההתפתחויות המשיחיות שחלו בה, נגלה כי האדמו"ר האחרון הכניס שני שינויים בהלכה, בהתבסס על תופעות שראה אצל האדמו"ר שלפניו, שהיה חמיו.
ראשית, הוא ביטל שינה בסוכה, והטעם הראשון היה שהאדמו"ר שלפניו לא ישן בסוכה.
שנית, הוא ביטל מצות סעודה שלישית, כשהוא ממיר את המצווה בתחליפים כמו אכילה מועטת ככל האפשר, או לימוד וכיו"ב. גם כאן הסיבה היתה שהאדמו"ר שלפניו לא אכל סעודה שלישית.
אני משער שהנחת הפרשנות של האדמו"ר האחרון היתה שאם האדמו"ר הקודם לא עשה דבר מה שהוא מצווה, אין זה יכול לנבוע מזילזול חלילה או מסיבות חיצוניות., כמו חוסר תיאבון או קור. אבל כתוצאה מפרשנותו, חלו שינויים בשתי מצוות מקובלות אצל כל החסידים הנאמנים.
ולא זו בלבד, אלא שאותו אדמו"ר הפעיל את כשרונותיו המרובים, כשרון הניתוח וכשרון הכתיבה, ואת בקיאותו, כדי לפתח מנגנוני הסבר לאותן הנהגות.
למשל, את אי השינה בסוכה ביאר כך: המצוה לישון בסוכה היא רק כאשר "אור המקיף שווה לפנימי". אבל כאשר הם אינם שוים, אסור לישון בסוכה.
האדמו"ר הקודם יכול היה לחוש באי ההתאמה בין המקיף לפנימי, ולכן היה בחזקת מצטער הפטור מן הסוכה. חסידיו אינם חשים בכך, אך הם מצטערים על שאינם חשים בדבר כמדרגת רבם, ולכן הם כמוהו, מצטערים הפטורים מן הסוכה.
בעיני, זה פילפול מופלא, שמראה כיצד ניתן ליישם אופן חשיבה הלכתי על הנחות יסוד קבליות ולקבל תוצאה שמוציאה אותך החוצה מתוך היהדות התקנית...

אם נחזור לנושא הראשון, כפי שהעלה רציו והגיב וטו, אזי נראה כי בגמרא מובאים דינים שמתבססים על מעשים שהיו, ועל חלקם הגמרא מעידה כי הרואה ראה וטעה, ולא ידע את הטעם המדוייק. מכאן משערים החוקרים (אלבק?) כי רבים מן הכללים שמובאים בש"ס הם מסקנה שהוצאה ממעשה, ולא דין שנאמר לתלמיד, למרות שלא תמיד זה מצויין במפורש. וכן מסתבר.
זה חלק מתהליך ההתפתחות שעובר על כל דת שענינה במערכת מעשים הנמסרת במסורת.

להבדיל, בתולדות הנצרות מובא מעשה באחד מראשי הכנסיה, שרצה ללכת למרחץ אך יצא ממנו כיון שהיה שם אחד מיריביו, שהשתייך לכת גנוסטית. הוא אפילו התבטא, לפי חלק מהמסורות, כי המרחץ ראוי ליפול על אותו אדם.
כאשר הסיפור מובא כמה מאות שנים לאחר מכן, בידי תלמידי התלמידים, הוא מלווה בפרשנויות.: משמים זימנו לו, לאותו ראשון מראשוני הכנסיה, להגיע למרחץ כדי להיתקל באותו אדם. והוא התבונן בדבר, כדי להבין מה מרמזים לו משמים, והוציא מכך את המסקנות שהוציא, שאכן גרמו לו לברוח החוצה מהמרחץ.

המתודולוגיה של דרישת טעמי מעשים של האנשים הגדולים בעינינו היא סבירה. יותר מכך, כך מתפתחת דת. השאלה היא אם יש על התהליך ביקורת שמונעת התפתחויות אויליות וחריגות, כדברי וטו.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

יפה, אז גם הם סידרו שמה ש"גדויליהם" יגידו, הרי זה רטרואקטיבית 'תורה מסיני'! תמהני, ווטו ומימוני, אם עדין תתיחסו לזה כאל שקר קדוש או תסיקו שזה נקרא שקר גס.

התפתחות התורה שבעל פה המוסלמית

ספרות הנקראת 'חדית' – סיפורי חדשות מפי הנביא, צמחה למימדים של מיליונים ובהם דברי סתירות ללא ספור. זה נבע מכך שכל אדם שם בפי הנביא או חבריו דברים שהיו נחוצים לו או שנראו אמיתיים בעיניו.
לדוגמא מהיחס כלפי המתאסלמים שבעיני רבים היו בדרגה נמוכה מהמוסלמים שמוצאם מגזע ערבי. הם אמרו שיש להם מסורת מפי הנביא האומרת: 'כלב או חמור או "מולא" (מתאסלם) על יד מוסלמי שמתפלל מטמאים אותו בתפילתו והוא צריך להיטהר ולהתחיל את תפילתו מחדש'. לעומתם, הייתה למתאסלמים מסורת נגדית: 'כל מתאסלם כמוהו כבן קוריש', היינו כבן שבטו של הנביא עצמו.
יש מאחורי הלגיטימציה לשים בפי הנביא את שרואים לנכון, תפיסה דתית הסוברת שכל הדברים הנכונים והיפים ראוי היה לנביא האיסלם לאומרם. לכן אמרו בשמו וסיפרו עליו דברים הלקוחים מדתות אחרות, בהנחה שהוא היה ראוי לכך ושרק מקרה טכני הוא שלא הספיק או שלא נמסר (שקר קדוש).
גם אצלנו יש מושג תלמודי של 'כל שתלמיד ותיק יחדש כבר נאמר למשה מסיני', המובן כמתן לגיטימציה לדברי חכמים מאוחרים בכלל תורת משה. (וודאי שישנם שיקחו את הדברים מילולית ולא יראו את רעיונם)

ביהדות, כאשר מוצאים סתירות בתורה שבעל פה שלה, כמו בין ברייתות ומשניות, נדיר שמסיקים שאחת מהן היא 'משבשתא' (משובשת) או כשהמאמר מחכם מאוחר שהוא 'תיובתא' (מופרך), אלא לרוב מוצאים דרכים ליישב שכל מאמר דיבר במצב שונה למרות שנאמר כמשפט כללי.

באיסלם, לעומת זאת, קם מפעל אדיר -ספרות ה'סונה'- לוודא את המהימנות של המאמרים הרבים שנמסרו כמסורת על ידי מיון שנעשה על ידי חכמי איסלם. אומרים על הממיין החשוב ביותר, אל-בוח'ארי, שהוא קיבל כמהימנות רק שלושת אלפים מסורות מתוך כשלוש מאות אלף שבדק.
כמובן שמפעל כזה לא הועיל למסורת כשמה, שהרי סך הכל זו הייתה התערבות נוספת במסורת עם קריטריונים משלה, אבל היא ייצבה ועיצבה את התורה שבעל פה המוסלמית.

התפתחות ההלכה באיסלם

דורות רבים לאחר גיבוש התורה שבעל פה, התפתחה ההלכה 'פיקה' המוסלמית., שיש בה הרבה דמיון לספרות ההלכה היהודית, בתוכן ובצורה.

בין חכמי ההלכה המוסלמית היו שני זרמים עיקריים, המייצגים עמדות-מפתח בכל תפיסת עולם דתית. קבוצה אחת, קטנה יחסית, דגלה בזכותו של האדם להשתמש בשכלו כדי לפסוק בענייני הלכה. קבוצה שנייה, גדולה בהרבה, טענה ששכל האדם חלש מלהבין את צורכי השעה והמקום ולכן יש לפסוק רק על פי נוסח כתוב בכתב או מהתורה שבעל פה, קוראן או חדית. (לא ציינתי למעלה שגם באיסלם נזקקו לכתיבת התורה שבעל פה מרוב החומר המסור ולא הבינו שהכתיבה מקפיאה את התפתחות התורה.)

כפשרה בין הזרמים נקבעו שורשי קביעת ההלכה.
1-2. להתחשב בטקסטים שבכתב ובעל פה.
3. היקש שכלי המסמך על הכתובים.
4. ההסכמה הכללית בעם.

נראה שההקבלה המדויקת ליהדות אינה מוכיחה שלקחו את השורשים מהיהדות. נראה יותר שזו פשרה טבעית במאבק האדם בין שכלו ומסורותיו.

הנקודה האחרונה, היא למעשה הקובעת גם ביהדות. לא מחפשים מסורת טהורה ולא הגיון טהור, אלא מה כולם עושים.

בהקשר זה יש לציין נקודה שהתעוררתי עליה בפורומי הייד פארק.
ב'בחדרי חרדים' נכתב על מאבק נגד אדם שרצה להחזיר "עטרה ליושנה" בהחזרת מנהגי אשכנז הקדומים.
בפורום הזה הביא מיימוני שלחמו נגד רבי אליעזר בן הורקנוס שקינא למסורת.
עובדות אלו מוכיחות שגם המסורת וגם השכל אינם אלא תירוץ להחזקה בנוהגים קיימים וזה השורש היסודי למושג ההלכה. 'אל תקרי הליכות אלא הלכות' אבל סוף סוף עם כל התוקף של השם "הלכה" ההלכות אינן אלא הליכות. אלא שלהליכות החד משמעיות, קוראים הלכה ולגמישות יותר, מנהג.

אכן בתקופה הקדומה, איסלם בוודאי הושפעה מיהדות, ודוקא היהדות של תורה שבעל פה ולא היהדות המקראית כל כך. כלומר מוחמד (?)גיבש את דתו לפי היהדות כמו שהיא מופיעה באינטרפטציות של חז"ל ולא לקח ישר למקרא בלי פרשנות חז"ל.

על השפעת האיסלם על היהדות כבר עמד רבינו שמעון ב"ר צמח דוראן בספרו הפולמוסי קשת ומגן ולטובת אנשי הפורום אצטט דבריו: "וזה המניח ראה תורת משה שלמה וחשק וחקק לחקות אותה ביותר שלם שבפנים ולפי שידע שהיותר נכבד שבימי ישראל לתפלה ולתשובה הוא יום הכיפורים ויש בו חמש תפלות, תקן להם חמש תפילות בכל יום, ולפי שהוא יום צום ותשובה תקן להם ל' צומות, ולפי ששתוי אסור להתפלל אסר להם יין לעולם והעתיק יום השבת המיוחד לתפילה לערב שבת בחצי היום...וכל זה חיקוי לתורה עם שינוי מועט...ולפי שראה שהחזיר והדם הם מתועבים לישראל הרבה אסר אותם להם, על כן נתן השחיטה..ולפי שראה שעשירי בני ישראל היו מתקרבים לאל ממונם תרומה ומעשרות לעובדי האל תיקן להם שיתנו א' מממונם כעין יפה לישראל בתרומה. ולפי שראה שישראל היו רוחצין בעלי קריין בט' קבין לתפילה כדי שלא יהיו מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים להרחיק הזימה ואף ההיתר אלא לצורך, נתן להם רחיצה לבעלי קריין ואף רחיצת ידים ורגלים לתפילה כמנהג ישראל".

בעצם ניכר שכל מצוותיו הם חזליים. ראה גם על מקורות והשוואות בספר 'גלגולי מנהג בעולם ההלכה' ליעקב גרטנר עמ' 245 ואילך.



תוקן על ידי - מסתברא - 1/14/2003 2:30:52 PM

בעיתון מקור ראשון היתה כתבה על הנושא אני אשצדל להביא חלקים ממנה לכאן

אבל אם יש מישהו שיכול לתרום הרבה בנושא הוא המופיע כאן בתואר אקדמאי

הרי יש לו גישה להרבה מחקרים שנעשו באוניברסיטה והוא יכול לסננן את החומר ולהביא לנו את המיטב שבמחקרים

תודה מראש לקלף.


לסיום הסידרה (מצידי), אני מביא להלן סידרה של הודעות שקבלתי אותם בדוא"ל.
הן מתייחסות לפירוש חיובי של הקוראן ביחס להכרה בזכות היהודים לארץ ישראל!

מאחר והן ארוכות, אני משאיר אותן ללא תרגום מאנגלית לעברית. סליחה על כך.