פנחס

יש

ספר במדבר הוא אכן הספר הפחות ברור מבין כל ספרי התנ"ך באשר לסדרו. (ואני מוציא מן הכלל את תהלים ומשלי, שלא נועדו להיות מסודרים, אלא שעצם האוסף של מזמורים או אמירות הוא עצמו הסדר הנדרש. אם כי גם בהם אפשר למצוא סדר, כפי שעשיתי בעבר. אם כי כמדומני שלא פירסמתי זאת) 

ובכל זאת, אתן כיווני מחשבה אפשריים.

א. הופעת מצוות בין הסיפורים איננה חריגה בספר, ולפיכך יש להבינה כמכוונת לקשר בין המצוות לסיפורים, קשר שאינני יודע מהו. חז"ל הסבירו זאת על סמך שאמר הקב"ה למשה עד שאתה מצווה אותי על בניי, צווה את בניי עליי. לכאורה זה לא מספיק בהסתכלות מורחבת. אבל אפשר להבין שכמו שהכוזרי כותב שהחסיד חי "מתפילה לתפילה", כך עם ישראל צריך להיות קשור באופן תמידי לה', ולשם כך ניתנו קרבנות המועדים - כולל קרבנות התמיד (שמופיעות כאן למרות שכבר הופיעו בפרשת תרומה. מה שמוכיח שבאמת הכוונה הייתה לקשר את ישראל לה' באופן תמידי.) וזה כמובן חשוב כאשר משה עומד להיפטר מן העולם, וצריך עבודת תמיד יומיומית, שבועית, חודשית ושנתית (כפי שמופיעים בפרשה זו), שתחזיק את העם בקשר הדוק עם עבודת ה', באופן שלא יסור מהם. הנדרים הם כמובן מתשרים לזה באשר זוהי מטרת הנדר, ואף פרשת הקרבנות מסתיימת ב"לבד מנדריכם" וגו'. טעם זה מציב את המצוות האלו מאוד מאוד במקומם הקיים בסדרו של הספר. 

ב-ז. נראה שיש כאן חלוקה לפי הכנה תיאורטית והכנה מעשית. כל מה שמופיע בפרשת פנחס - קשור לאנשים עצמם: צרירת (=החשבתם לצוררים. זה "שם" בעלמא) הנפקדים, בנות צלפחד, מות משה וסמיכת יהושע.

לעומת זאת במטות מסעי הנושאים הם מעשיים: המלחמה במדיינים עצמה, נחלת שניים וחצי השבטים, גבולות הארץ, ערי הלווים (לא האנשים) וערי מקלט, ונחלת בנות צלפחד.

שים לב שבפנחס מופיע עניין הגורל לחלוקת הארץ, שזה עניין המתקשר ל:מי יקבל, לעומת הגבולות והערים שקובע מהכיוון השני - באופן גיאוגרפי-מעשי: מה שייך לו.
גם בנות צלפחד, בפנחס מדובר על עצם זה שלא "יגרע שם אבינו מתוך משפחתו", לעומת המסופר במסעי שקובע "ולא תסוב נחלה" - המדובר לא באדם אלא בנחלה. 
גם יהשוע הוא מנהיג שאין מתפקידו "להנחיל" את הארץ (לפחות לא אצלנו, אולי כן בספר דברים), אלא שלעם יהיה "רועה". לעומת זאת במסעי מדובר על האנשים "אשר ינחלו לכם את הארץ"
גם עליית משה להר העֲבָרִים - היא לקראת הכניסה לארץ, וכמובן שייכת לחלק הראשון (הלא גיאוגרפי) של ענייני טרם-הכניסה-לארץ. 

מה שנשאר להסביר זה מיקום סדר המסעות. אמנם גם זהמופיע בתוך ההכנות ה"מעשיות" של הכניסה לארץ. זה מופיע "רגע לפני" עניין הנחלות. מבחינת סדר כרונולוגי זה הגיוני. גם הקדמת עניין שניים וחצי השבטים ניתן להבינו, באשר זה כולל את התיישבות בנ"י בעבר הירדן לפני שמחליטים על הכניסה לארץ. ולפיכך זה עדיין "התרחשות מדברית", שקודמת לסיכום המסעות. 

למה בכלל ההפרדה בין העניינים התיאורטים-פרסונליים, לבין המעשיים-גיאוגרפיים? זה אני לא יודע, אבל זה כבר לא דבר מוזר. 

אברם 

מעניין לציין שקורח מרד בסדרי הקודש בתחלית תקופת הנביאים והשופטים, ובן בנו שמואל - נבא את סוף התקופה בלשון "תצילנה שתי אזניו" (שמואל א' ג',י"א). בני עלי ביזו את סדרי הקודש סמוך לתחילת תקופת המלכים, וכנראה מבני בניהם - ירמיהו (מענתות - עירו של אביתר מבית עלי) - ניבא את סוף תקופת המלכים בלשון "תצלנה אזניו" (ירמיהו י"ט, ג'). (אני, אגב, מרגיש יותר חכם ביכולת להבליט קשרים כאלה, מאשר ביכולת לפרק דברים כאלה או שונים מאלה ללא קשורים אחד לשני)

אגב, לא זכיתי לשמוע את התייחסותך לסידורים כגון אלה. 

ואולי אולי.... הדברים נכתבו על סדר אמירתם וכסדר שנעשו בפועל (מה שסביר -כמובן- אם הספר נכתב באותו זמן שנאמר) וגם בחומש ויקרא יש כזה כגון פרשת מקושש שמציין ויהיו בני ישראל במדבר ואחריו פרשת בהר בחוקותי מציין שוב בהר סיני - ולא במדבר.. ובחזרה לבמדבר "עולת תמיד העשויה בהר סיני" נאמרה בערבות מואב ולכן נכתבה שמה מייד אחר ויחנו בערבת מואב אלא שהפסיק בתיאור מה שקרה עם בלק ומואב שפחדו עם בא בני ישראל לערבת מואב ואחר כך אגב זה ויהי אחרי המגפה וכו' המניין (ושם פרשה באמצע פסוק כי אינו פסוק עם תוכן לעצמו "ויהי אחרי המגפה") ואז דיני קרבנות ונדרים ששייכים אליהם כמו שציין אל-יקים וכו'




ולמה רק האוזניים ינצלו (או יצלו באש או יצללו במים) כאשר יציל הרועה ...בדל אוזן. 



עדת קרח צללו (בתהם) וניצלו (באש)ו ובני קרח ניצלו (ממנו) "כאשר יציל הרועה ...בדל אוזן"

יש כתב 
 'אלה מסעי' תקוע באמצע הסיפור. פרשות הלכתיות גם לפעמים 'תקועות', אבל שם יש 'וידבר ה' אל משה לאמר' שמכניס את זה למסגרת. כאן יש פתאום חריגה שחוזרת ממצרים עד כאן. זה יכול היה להיות מתאים בתור סיכום לתורה, או אולי אפילו סיכום לפני נאומי משה בספר דברים, אבל זה תקוע באמצע ענייני ההתנחלות. מה העניין?

מה הבעייה סיכום כל המסעות אחרי גמר המסעות (והיה אמור להיות בסוף חוקת אלא שנדחה מפני דברים הנ"ל).

ווי, איך לא חשבתי על זה?
סיכום המסעות היה צריך להיכתב מיד כשמגיעים לערבות מואב, ואז מצוות התמידים ונדרים שהצטוו אז, אלא שפתאום בא בלק ואז היה המעשה בבנות מדין, ואי אפשר היה לחזור לסדר כי לה' לא דחוף לצוות לצרור את מדין, אבל אז הוא נזכר שבעצם זה לא דחוף, אבל כן דחוף לצוות לעשות מניין של יוצאי הצבא לקראת הכניסה לארץ ולומר שאלה ינחלו את הארץ ובאיזה אופן; זה כמובן עורר את בנות צלפחד לבוא אל משה. כמובן שהכניסה לארץ הזכירה את זה שמשה לא יהיה שם, ולכן ה' ציווה אותו לעלות להר העברים והוא ביקש למנות את יהושע. ואז פתאום נהייתה נחת שאפשרה לכתוב את המצוות הקשורות מאוד לאותה שעה, אבל לא נחת מספיקה כדי לכתוב את פרשת המסעות, שהייתה אמורה לבוא מיד אחרי ההגעה לערבות מואב. זו הסיבה כמובן שמשה לא עלה להר העברים כי הרי ה' נזכר פתאום שיש לו עוד מצוות, ואחרי זה הוא נזכר שיש את מלחמת מדין שהרי הייתה דחופה נורא אחרי המגפה. אחרי המלחצה כנראה הייתה אמורה סוף סוף לבוא פרשת המסעות, אבל אז פתאום קפצו בני גד ובני ראובן וקודם טיפלו בעניינם, ורק אז חזרו לפרשת המסעות. אחרי פרשת המסעות היה אפשר לעשות את שאר הדברים שקשורים לכניסה לארץ ולעניין הנחלות שכבר דובר בו קודם (פשוט החלק שהיה קודם היה כאמור מאוד דחוף). אה, ואחרי שכל זה נאמר נזכרו בני יוסף בעניין בנות צלופחד - פשוט עד עכשיו הם לא חשבו על הבעיה שנוצרה ובדיוק עכשיו הם נזכרו.
וכמובן שכחתי - משה בסוף עלה אל העברים כמו שהוא הצטווה; פשוט זה היה דחוף לצוות אותו על זה מיד אחרי המפקד אבל לא דחוף שהוא יעשה את זה בדיוק כמו המלחמה עם מדין.
אם מישהו רוצה להציע פתרון אחרי שהוא חושב על הדברים, אשמח לשמוע (דברי אליקים לא נכנסו בלבי).