| נשלח ב-6/7/2007 03:07 |
 |
| |
חלם שבא על אשתו בחלום
האם חלמתי שראיתי שאלה הלכתית זו בשו"ת ציץ אליעזר חלק כ סימן כז?
"בדין מי שספר ספירת העומר בחלום, או עשה ברכה בחלום אם יצא בזה. וכן בבא על אשתו בחלום ונתעברה ממנו אם קיים עי"כ מצות פו"ר.
ב"ה, ח' אייר תשנ"ג. ירושלים עיה"ק תובב"א.
לכבוד היקר והמצוין הרב ר' פינחס צציק שליט"א אחדשה"ט.
קראתי מכתב שאלתכם בצוותא אודות מעשה שהיה שאברך אחד נרדם בתרדמה עזה קודם מעריב וכשהקיץ פעם רוחו שהוא זוכר היטב שספר ספירה בחלום במספר הנכון לאותו יום, וכשהקיץ שאל בבית הכנסת אם צריך לספור עוד הפעם בברכה, או בלי ברכה.
והנה יפה הבאתם דברי הגר"ח פלאג'י ז"ל בספרו שו"ת לב חיים ח"ג סי' קכ"א שנשאל בכגון דא שספר ספה"ע בחלום, והעלה דפשיטא דלא יצא ידי חובתו במה שספר את העומר בחלום, וסופר בברכה כשהקיץ באותו לילה, ואם לא חזר וספר כל אותו יום סופר מכאן ואילך בלא ברכה כיון דאותה ספירה לא עלתה לו כלל.
ומה שהנכם עדיין מסתפקים מפני שהלב חיים לא הזכיר בדבריו מהנפסק ביו"ד סי' ר"י סעי' ב' דנודר בחלום י"א שיתירו לו עשרה, ושיש לחוש לדבריהם, א"כ גם בכאן יש לחוש לפי"ז.
הנה אין הנידון דומה לראיה כלל, כי כאן הטעם הוא מפני שהישן פטור מן המצוות ולכן אפילו אם הדבר שספר לנכון אבל עכ"פ הא לא היה אז בר חיובא כלל, ומשא"כ בההיא דיו"ד דאם נכון הדבר שנדר באמת צריך באמת התרה ולא משנה מה שלא היה בר חיובא [ויעוין מ"ש בגדרי חלומות בשו"ת תשב"ץ ח"ב סימנים קכ"ח קכ"ט, ושו"ת שיבת ציון סימן נ"ב עיי"ש].
ב) אלא שדברי הלב חיים תמוהים לי מצד אחר, דסתראי נינהו, דכאן בדבריו מסתייע לפסקו זה לאור מה שהעלה כבר בספרו שו"ת חיים ושלום דמי שבא על אשתו בחלום ונתעברה ממנו מאותה ביאה דלא קיים עי"כ מצות פו"ר מפני דהישן פטור מן המצות, והנה עיינתי בתשובתו בזה שבספרו חיים ושלום, והוא לו בח"א [סימן ב' ולא סי' כ'] ואני רואה לתמהוני שהעלה שם בדיוק להיפך, הוא מביא שם דברי שו"ת יעב"ץ ח"ב צ"ז שהעלה אמנם בכזאת שהבא על אשה בשינה וילדה ממנו דלא קיים עי"כ המצוה דישן לאו בר דעת הוא לגמרי לא למצוה ולא לעבירה לא נשכר ולא נענש, אבל הגר"ח פלאג'י בעצמו מאריך בתשובתו שם לחלוק על היעב"ץ והעלה להלכה דברור הדבר דאפילו כשהוא ישן הרי הוא כבנו לכל דבר וקיים עי"כ מצות פו"ר יעו"ש.
ג) איך שלא יהיה הדין לגבי פו"ר, שבמציאות הא הוליד בן, בכאן לגבי ספירת העומר נראה דפשיטא שלא יצא כלל ממה שספר בעת שהיה ישן באשר שישן פטור מן המצוות ונמצא שלא היה אז בר חיובא והו"ל כמי ששמע ספירה מפי אינו בר חיובא. [בחיים ושלום שם הזכיר בסוף התשובה ממה שנסתפק במקו"א בכזאת לגבי ספירת העומר, אבל לא הזכיר מה שהעלה בזה].
ד) והנה בדומה לשאלתנו מצינו גם בספר שו"ת פרי השדה ח"ב סימן ק"ז שנשאל אודות מי שבירך ברכת שהכל בחלום, (כי חלום לו שצמא מים ובירך שהכל) ותיכף הקיץ משינתו ושתה מים אם אינו יוצא בברכה שבירך בשעת שינה, והשיב שהדין פשוט שלא יצא במה שבירך בשעת חלומו, וציין לכך דברי הטורי אבן בר"ה ד' כ"ח ע"א שהביא ראיה דמי שעשה איזה מצוה בשעה שהיה פטור ואח"כ הגיע לכלל חיוב דלא יצא במה שעשה כשהיה פטור, וא"כ ה"נ בשעת שינה לא היה עליו חיוב ברכה וא"כ לא מהני ליה לפטרו בשעה שהקיץ כשהוא בר חיוב ברכה עיי"ש.
ודון מינה איפוא גם לנדו"ד דפשיטא שלא יצא ידי חובתו כלל ממה שספר בחלום, וצריך לחזור ולספור בברכה, ואם עבר כל היום ולא חזר וספר אזי מכאן ואילך צריך לספור בלי ברכה כי אותה ספירה לא עלתה לו כלל".
שאלותי:
באם אותו הבן שנולד כתוצאה ממה שאמו נכנסה להריון ממה שאביו חלם שהוא קיים יחסים עמה, חלם שהוא כיבד את אביו, האם הוא אכן קיים מצוות כיבוד אב?
מעשה (אמיתי) ב"ישראל" בן הארץ בה אני גר, שחלם שהרבי שליט"א/זצ"ל בא אליו בחלום וגילה לו שהוא "כהן", ומאז אותו חלום, הוא חושב שהוא הכהן ה"מיוחס" היחידי בעולם ועולה לתורה ככהן ומברך ברכת כהנים.
אני ראיתיו עושה כן.
תוקן על ידי נישטאיך ב- 06/07/2007 3:16:43
 עולם הפוך אני רואה
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-6/7/2007 11:55 |
|
| |
באשכול סמוך ישנו דיון על חלומות (ובתוכו מאמר שלי מ'מידה טובה'). יש לצרף לכאן, או להיפך.
יש כאן אוסף דיונים שיש להבחין ביניהם:
א. לגבי מי שהרבי גילה לו בחלום שהוא כהן, כאן השאלה היא האם חלומות שוא ידברו, או שמא ניתן לייחס לחלום אמינות. אגב, גם אם נראה את החלום כביטוי למידע שחבוי בתוך האדם (מודחק?), עדיין יש מקום להקנות לכך אמינות כלשהי. הדברים מופיעים במקרא ושנויים בחז"ל ומשולשים בראשונים. הדבר דומה לי שנידוהו בחלום, שאיתא בגמרא שצריך התרה, וכך נפסק להלכה. וכן מצינו בגמ' ובפוסקים לגבי מעות מע"ש, שיש לחלום מעמד של אמינות כלשהי.
ב. לגבי מי שבא על אשתו מתוך שינה (ולא בחלום, כמובן. לא מדובר שם באופן כזה, ותמהני על נישט שמתעקש על הבנה מגוחכת זו), יש לדון בשתי שאלות הלכתיות, שאינן קשורות למיסטיקה: 1. האם אדם ישן הוא בר קיום מצוות או לא. 2. האם המצווה אינה מצוות תוצאה (שאם יש לו בנים אז הוא יצא יד"ח פו"ר, גם אם לא התכוין). לשון אחר: האם יש דין מצוות צריכות כוונה לגבי פו"ר. אגב, לשיטתי שמי שאינם מאמינים אינם בני קיום מצוות או עבירות, יש לדון האם יצאו יד"ח פו"ר בבניהם ובנותיהם.
ג. מי שבירך בחלום, ספר בחלום, או נדר בחלום, גם בזה יש לדון ממקורות ומסברא. מסברא זה באמת נראה מופרך. אבל המקורות מעלים שזה אינו לגמרי מופרך, וראו מאמרי הנ"ל.
ולצערי כשכתבתי את הדברים נשמטה ממני התשובה הזו ומקורותיה.
_________________
מיכי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/7/2007 13:03 |
|
| |
אכן נראה שאין עיקר הדיון במקרה שחלם שבא על אשתו אלא
שבא על אשתו במציאות מתוך חלום ועיקר הדיון הוא האם
קיים מצוות פרו ורבו או כמו שכתבתי לעיל רק ביטל
לעצמו החלק החיובי של המצווה.
_________________
תוקן על ידי - MZOHAR - 06/07/2007 13:04:18
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-6/7/2007 13:38 |
|
| |
לענין מצות פרו ורבו, כדאי לעיין במנחת חינוך, פרשת בראשית. המנחת חינוך מעמיד על כך - מה שרואים בגמרא - כי המצוה הזו שונה מאחרות, והיא תלויה (או: גם תלויה) בתוצאות. מי שהוליד ונפטרו ילדיו, כאילו לא הוליד ואין לו מצוה. משפט חמור ביותר! כהרגלו, המנחת חינוך מציע מקרי בינים ומעמיד על המיוחד בהגדרותיה של המצוה.
האם לא היה על זה פעם אשכול בפורום!
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-6/7/2007 14:48 |
|
| |
א) הצי"א מביא מהתשובה בשאילת יעב"ץ שדן בכזאת, כלשונו, ושם מדובר להדיא בביאה מתוך שינה.
ב) כל הדיון הוא על שאלה של קיום מצוה, (כעין ד' הגמ' בברכות - שכר תפילה איכא, שכר תפילה בזמנה ליכא, שזו גם שאלה הלכתית, האם היה קיום מצוה בעלת שכר במעשהו), אבל פשוט שאחר שנולדו בן ובת, נפטר מן המצוה, בין אם כיוון למעשיו ובין אם לאו, כהיו לו בנים בגיותו ונתגייר שפטור ממצות פו"ר (ובלשון הגמ' ביבמות, קיים מצות פו"ר).
ג) משום מה המנ"ח עומד על דבריו שהמצוה בפו"ר הוא בלידת הילדים, למרות שהוא דבר תימה שיש קיום מצוה בדבר שאינו תלוי כלל במעשה האדם, ופשוט שהמצווה בהוראת התורה "פרו ורבו" הוא מערכת היחסים בין האיש לאשתו, ולא הולדת הילדים, וכמו שמבואר בתוס' בב"ב יג, א ובשאר מקומות שעל מעשה הביאה יש עדל"ת, ע"ש. וע"כ רמב"ם בט"ו מאישות כתב שעונה הוא גם שיעור למצות פו"ר, כיון שהמצוה היא במערכת היחסים, ויש לה גדרים סבירים שקבעו חכמים.
תוקן על ידי - שטיינר - 06/07/2007 14:45:49
_________________
רודולף
|
|
|
|
| נשלח ב-6/7/2007 16:13 |
|
| |
מיימוני,
גם לי נדמה שהיה אשכול כזה אך לא מצאתיו וכעת הוספתי הערה בנידון באשכול סמוך.
[לאחר השליחה ראיתי שכיוונתי שם לדעת ר' רודולף כאן.]
תוקן על ידי ווטו1 ב- 06/07/2007 16:11:04
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/7/2007 00:36 |
|
| |
הרב מיכי. א. דברי הרשב"א שאין מברכין על קידושין הם
מצד שלא תקנו ברכה במקום שלפתע אולי תסרב ובאותו הרגע
אינו תלוי רק בדעתו אלא גם בדעתה, אך אין זה אומר
שאין זה בידו לקדש באופן גורף. כל מה שחיישינן זה
בנקודה ספציפית של רגע הקידושין שמא תחזור בה והברכה
לא ודאית ברגע זה, אך לא חיישינן שמא לא ימצא אשה
כלל.
אין חוק טבע שאשה ספציפית תסכים להינשא אך טבע העולם
שנשים נישאות לגברים. וכן בצדקה שאין מברכים מטעם שמא
יחזור בו העני לא נראה שלא ימצא האפשרות לעולם ליתן
צדקה וכל מה דחיישינן זה רק לגבי הנתינה העכשווית
והספק הוא מקומי ולא כללי. ב. יש חילוק בין דבר
הקיים בעולם (אשה) ובידו לפעול ע"מ לקדשה ע"פ דרך
העולם לבין דבשב"ל (בנים) שפעולתו היא ליצור דבר חדש
בעולם, ומסברא נראה שלברוא ב"א חדש אע"פ שזה טבע
העולם זה
פחות בידו מאשר להשתמש בטבע העולם באדם הקיים. לכאורה
כל הגדר שקידושין תלויים ברצון האשה זה אך עוד מיכשול
בדרך למצווה אך רצונה לא יוצר דבר חדש שעל ידיו
תקויים המצווה. סניטש, אם הרבי היה נגלה אליך
בחלום ואומר לך שהינך כהן היית עולה לקברו?
_________________
תוקן על ידי - MZOHAR - 10/07/2007 0:39:10
_________________
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/7/2007 00:58 |
|
| |
סליחה על ההעדרות מאפס פנאי,
אני מנסה להסביר את דבריי ולדאבוני לא מצליח.
א. אכן כתבתי שמי שעסק בפריה ורביה ולא נפקד, קיים מצות פריה ורביה, אבל הוא לא יצא ידי חובתו. הדגשתי זאת. מה כאן נגד הפוסקים? הוא מחוייב להמשיך בחובתו, אבל זה לא אומר שהוא לא קיים מצוה.
משל למה הדבר דומה, למי שבא עני לביתו ומבקש מאכל. אני מצווה לתת לו די מחסורו אשר יחסר לו. ישבתי ונתתי לו לחם, קיימתי מצוה, כן! אבל הוא לא שבע. אז עוד לא יצאתי ידי חובה, ואני מחוייב להמשיך לתת לו עד שישבע. הוא הדין לפו"ר. אני עוסק בפריה ורביה, ומקיים מצוות, (שזה בעצם הביטוי "מעשה מצוה", שאני מקיים ברגע זה מצוה), אבל לא יוצא ידי חובתי עד שהושלם המכוון.
ב. להסביר את ההכרח מסברא אני כמעט מתייאש. הויכוח בין התוס' למנחת חינוך (כמה שזה נשמע מוזר, ככה זה), הוא האם ההגדרה היבשה של הציווי היא: עסוק בפריה ורביה (כתוס'), או: היה אב לבן ובת (כמנ"ח). לי נראה שזה לא יתכן שציווי יפול על מציאות שאני לא שולט עליה, ולא רק מחמת הימצאותם של חריגים. התוצאה כאן היא לא כמו תוצאה טבעית של כל מעשה שאדם פועל לשם תכלית שהוא, לצד חוקי הטבע, שולט עליה.
ג. צריך להוציא את הסוגיא של היו לו בנים בגיותו מהדיון (ושוב אני מדגיש שהבאת הח"מ היתה שלא ממין הענין, כי הוא בסך הכל מפתח את דברי הגמ' שכבר הזדקקתי להם). מה ההסבר לפי המנחת חינוך? אדם בא לבי"ד ומבקש להתגייר. בית הדין מגייר אותו, ואז שותים לחיים, מה קרה? קיימת מצוה! אתה הרי אבא! נו באמת... לשונית, מה הוא עשה, כדי להחשב שקיים מצוה? כלום!
וממילא מוכרחים לומר שאין הכוונה שהגוי קיים מצוה, כי הוא לא עשה דבר (דלא מיפקיד אפו"ר, כגמ' בסנהדרין), אלא שנתקיימה מצוה זו בידה. כלומר, שהוא כבר השיג את המכוון ואין מקום להטיל עליו שוב מצוה שתכליתה מולאה.
ודוק בלשון הרמב"ם, "כמה יהא וכו' ותתקיים מצוה זו בידו". קיום מצות פו"ר יש בכל ביאה, אבל שתתקיים המצוה בידו - שהוא כבר אחריה - זה רק כשיהא לו בן ובת.
[ד. הלכות ברמב"ם לא נולדות מעצמן, והרמב"ם לא בודה מלבו הגדרות של מצוות מדאורייתא, ולכן כשהרמב"ם מביא שלא יפחות משליש השקל, צריך ללכת למקור ולא לקבוע מזה שמצות צדקה מחייבת ליתן שליש השקל בשנה (וכי בי"ד כופין ע"ז?). המקור הוא דברי ר' אסי בב"ב ט, א הנלמדים מכתוב בנחמיה. לשון המימרא היא ודאי של ענין טוב, ומה פתאום שגדר של מצוה ילמד מכתובים?
מש"כ הרמב"ם שכל הנותן פחות מזה וכו' כוונתו שמי שאין לו עני, ותר אחר עני כדי שתתקיים מצוה זו בידו, ולבסוף נותן לו פחות משליש השקל, לא קיים מצוה כי זה מדאי קצת, וכ"ש כשעני דורש שאז החיוב הוא כדי מחסורו או חומש (אבל ענין טוב יש אפילו בגרוגרת, משום אל ישוב דך נכלם, כש"כ להלן).
ואם להזדקק ללשון הרמב"ם, הרי ש"לעולם אל יפחות", זה ודאי לשון של מדה טובה, כמו כל 'לעולם' בלשון חז"ל. עי' במדרש 'לעולם' שבאוצר מדרשים וברור לי משם הלכה אחת. (לעולם יהא אדם יר"ש בסתר ובגלוי, ומודה על האמת... אבל זה רק מדה טובה... )]
עוד משהו: דרך העולם שאדם מוצא את זיווגו, והתורה מצוה על אדם (הראשון, ובניו אחריו) שידבק בבת זוגו ויעסוק עמה בפו"ר. אם אינו מוצא את בת זוגו הוא אכן אנוס. אם אשתו מסרבת, הוא לא אנוס, היא מורדת ועליו לחפש בת זוג אחרת.
רודולף
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/7/2007 12:59 |
|
| |
שטיינר,
הויכוח אכן חוזר על עצמו. דבריך הובנו היטב גם קודם, אך אין הסכמה.
מי שקיים מצווה בפשטות גם יצא ידי חובה. אלא אם הוא קיים רק חלק מהמצווה. או שמא יש שתי מצוות (לתת כשמבקשים, ולא לפחות משליש השקל). על כן הביאה היא הכשר מצווה ולא המצווה עצמה (עשית מעשה טוב, אבל לא קיימת את המצווה. אמנם באונס).
לגבי צדקה נוסח הרמב"ם הוא הקובע להלכה, ולכן פשיטא שזהו הלכה ברורה בעיניו. הוא הדין להיו לו בנים בגיותו, אין קיום בלי יציאה ידי חובה, אבל יש יציאה בלי קיום (כמו מי שיש לו בית שהוא כבר עם מעקה). וכבר מצינו דברים שבגמ' נראה שזו המלצה ואצל הפוסקים זה הפך להלכה.
ומכיון שהקידושין תלויים באישה אין כאן מעשה שהוא בידו, וזה לא מועיל שבד"כ אדם יכול למצוא אישה, שכן באותה מידה הוא גם יכול להביא ילדים. החילוק של זוהר אינו אלא דיחוי בעלמא, ואינו מהותי. אם היתה לי ראיה בלתי תלויה לדעת שטיינר, והייתי מקשה עליה אז הייתי מקבל את החילוק הזה כתירוץ. אבל מדוע התירוץ הזה מהווה ראיה (!) שדברי המנ"ח הם שיטה בלתי אפשרית. אתמהה! בד"כ מי שמקשה עליו חובת הראיה, ואי אפשר להקשות מכוח חילוק אפשרי.
_________________
מיכי
|
|
|
|
|
