'קפידה' - מה אתם אומרים על זה?..

נשמע מפחיד כל העסק הזה של קפידה.
בשידוכים, גם אחד קשוח ואדיש משהו יכול מאוד להפגע.
זה זמן רגיש, אתה מסתובב עם אנשים, שופך לפניהם את צפונות ליבך החשאיים ביותר, מתפתה לרגעים להאמין שהנה, הם כנים איתך, ותהיו יחד לעולמים, ופתאום אגרוף בפנים ואתה מבין שנתת שימרחו אותך, שיעשו ממך צחוק.
ולא היתה כוונת מזיד. בציבור יראים כשלנו ברור שלא היתה.
אבל הכאב הוא כאב, הפגיעה צורבת, ההשפלה מבישה.

לדעתי צריך לעשות הכל, אבל הכל, כדי להתרחק מפגיעה ולו הקלה ביותר. אפילו אם קשה לך לחשוב על הזולת ברגעים כאלה. לטובתך. מספיק קשה גם ככה, לא צריך להוסיף עכבות לקריעת הים הזו. 

ומאידך, לסלוח. למחול. להעביר על המידות.
אני מדברת ממקום של אחת שהיתה צריכה לעבוד על זה הרבה.
זה משתלם. זה מטהר. זה משכך את הכעס, מקל על הכאב.
סליחה היא המתנה הגדולה ביותר שיכול אדם לתת ל.... עצמו.

סליחה היא המתנה הגדולה ביותר שיכול אדם לתת לעצמו?
תמהני.
סליחה היא קלף המיקוח היחיד שאדם פגוע יכול להחזיק קרוב ללב

הפוך תמי.
כשבנאדם סולח הוא נשאר נקי ומסוגל להמשיך הלאה לקראת חיים חדשים בלי להסתרבל עם קלף המיקוח ולנסות לירות אותו לכל כיוון.

לא לכל כיון.
זו מין נקמה ששומרים לייד - לא נותנים לה להפר את שלוות החיים- אבל שומרים לייד.

קפידה זה דבר שצריך להיזהר ממנו אבל אסור לשכוח שמי שמשתמש בו הוא פושע והוא מאמלל אנשים סתם.

בד"כ הבעיה שקפידה לא נובעת מסתם שיעמום ב"א מחליט להקפיד על מישהו/י אלא בד"כ זה קורה בלי להשים לב ולפעמים גם לא מודעים לזה שכועסים וכ'ו.

פושע? ממש פושע?
אולי מי שגרם לו להקפיד הוא פושע, אולי דווקא הוא אימלל אנשים סתם?

סליחה היא אכן מתנה גדולה שאדם יכול לפנק בה את עצמו, משום שכאשר הוא סולח הוא מתדבק במידותיו של הקב"ה שאמר "סלחתי כדבריך",
להידבק בקב"ה זו המטרה הכי נעלה, בשבילה אנחנו מקיימים את כל המצוות, בשבילה הגענו לעולם, ובשבילה אנחנו נושמים כל שניה.

אם כל אחד שהייתי מקפיד עליו  היה קורה משהו, לא שבקת חיי לכל בריה.
בקיצור - לא צריך להתרגש מאמונות תפלות.

סליחה היא המתנה הגדולה ביותר שיכול אדם לתת לעצמו?
תמהני.
סליחה היא קלף המיקוח היחיד שאדם פגוע יכול להחזיק קרוב ללב

סליחה של אדם, היא הדרך להיווכח שגם לו מגיעה סליחה כשטועה (ומי לא?)
הסיבה ש'אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה את חברו', מפני שבכך שאין הוא מוחל לחברו, מעיד וחורץ את דינו שלא מגיעה לו סליחה.

לפני פורים נפגשתי עם אלמנה מרקע שונה משלי (כבר בשיחת הטלפון היא טענה שאינה רואה ש"יצא מכך משהו") הפגישות היו די מהנות. כשהתקשרתי בבוקר למחרת הפגישה השניה כדי לומר שלא נראה לי, היא הגיבה בתדהמה עד כדי בכי. לא נחה דעתי עד ששלחתי אל כתובתה מכתב בו אני מבקש את סליחתה גם אם לא מגיע לי, טלפונית היא הודיעה לי שהתגברה וסולחת.

זה זמן רגיש, אתה מסתובב עם אנשים, שופך לפניהם את צפונות ליבך החשאיים ביותר, מתפתה לרגעים להאמין שהנה, הם כנים איתך, ותהיו יחד לעולמים, ופתאום אגרוף בפנים ואתה מבין שנתת שימרחו אותך, שיעשו ממך צחוק.
ולא היתה כוונת מזיד. בציבור יראים כשלנו ברור שלא היתה.
אבל הכאב הוא כאב, הפגיעה צורבת, ההשפלה מבישה.

נועה, כל הכבוד.
השכלת לתאר את הרגשות כל כך במדוייק, שבמחשבה ראשונה (ודי דמיונית) עלה בדעתי החשד שהמקרה שלי נסוב אודותך ואת היא זו שנפגשתי עמה. (אני יודע שזו אינך את)

תמי, לגבי הסליחה
יש שלב מסוים שפתאום מגיעה התובנה הזו, שזה שלא סולחים, זה בעצם לרעתנו.
כל זמן שאדם נמצא במקום הפגוע ולא מתגבר על זה, ושומר על הכעס,
זה לא שהוא נוקם בפוגע, אלא הוא פוגע בעצמו.
ולמה?
כי הרגשות השליליים נמצאים אצלו. ולא מספיק שהוא נפגע , אלא הוא גם מפנה אנרגיה כדי להשאר עם הפגיעה.
כדאי לזכור שגם אם יש אנשים שלא מתנהגים כמו שצריך, עדיין כולנו בני אדם.
וגם אם מישהו עשה טעות, וגם אם היא טעות נוראית, זה חלק מזה שאנחנו בני אדם
גם לנו יש טעויות. ואת עצמנו אנחנו מבינים ...
ובמוקדם או במאוחר אנחנו מבינים שלהפגע זה חלק מהחיים.
השאלה אם ניעצר ונמחזר את הפגיעות, או שנחליט שאנחנו ממשיכים בחיים היפים שלנו ולא נותנים לזה להרוס לנו.
אני חושבת שזו שאלה של גישה לחיים