מסעי

ומגרשי, הערים, אשר תתנו, ללויםמקיר העיר וחוצה, אלף אמה סביב.  ומדתם מחוץ לעיר, את-פאת-קדמה אלפים באמה ואת-פאת-נגב אלפים באמה ואת-פאת-ים אלפים באמה ואת פאת צפון אלפים באמהוהעיר בתוך; זה יהיה להם, מגרשי הערים. 

הסתבכו הרבה (משנה בסוטה והלאה) על הסתירה אלף או אלפיים,  פיתרון חדש

אלף אמה מקיר העיר וחוצה כפשוטו
ומדתם מחוץ לעיר לא מהעיר וחוצה אלא מחוץ לעיר ההיקף החיצוני של העיר + 1000 אמה סביב 
את פאת ... פאה בכל מקום הקו החיצוני ולא השטח שמסביב לעיר
אלפיים באמה והעיר בתווך - כלומר 2000 שהם 1000 מכל צד + והעיר בתווך 


סוגי מדידות כאלו מצאנו גם בארון וכרובים ש"אינם מן המדה" 

ואף בחז"ל בנוגע לדין זה של מגרש בעירובין נו מצאנו שימוש בצורת מדידה כזו (ואם כאן המשנה לא הבינה -כך- את הפסוק  שם הגמ' לא הבינה את הברייתא)

ואם-יהיה היבל, לבני ישראל, ונוספה נחלתן, על נחלת המטה אשר תהיינה להם; ומנחלת מטה אבתינו, יגרע נחלתן. ויצו משה את-בני ישראל, על-פי יהוה לאמר:  כן מטה בני-יוסף, דברים. זה הדבר אשר-צוה יהוה, לבנות צלפחד לאמר, לטוב בעיניהם, תהיינה לנשים:  אך, למשפחת מטה אביהםתהיינה לנשים. ולא-תסב נחלה לבני ישראל, ממטה אל-מטה:  כי איש, בנחלת מטה אבתיו, ידבקו, בני ישראל. וכל-בת ירשת נחלה, ממטות בני ישראללאחד ממשפחת מטה אביה, תהיה לאשה:  למען, יירשו בני ישראל, איש, נחלת אבתיו.

חז"ל דבר זה אינו נוהג אלא אותו הדור ולכאורה איך אפשר לעקור מצווה מהתורה בלי סיבה. אלא הטעם מפורש "ואם יהיה היובל" ובשעה שעברו כמה דורות וכבר לא נהג היובל (כי כבר לא ידוע כל אדמה של מי היא להחזירה לו) בטל הדין. וזה מה שאמרו חז"ל (הובא ברש"י) ואם חהיה היובל - עתיד הוא שיפסק.
וכבר בנביאים נראה שלא נהגו ביובל ירמיהו אמר על שטרי המכר "ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים" (70 שנה) ועוד 

ויחזקאל היחיד שניבא על חזרת היובל "עד שנת הדרור ושבת לנשיא" וזה לפי שהוא ניבא על חלוקה מחדש של ארץ ישראל לשבטים.

מקובל במחקר לטעון שגבולות ארץ כנען בפרשה הם גבולות הפרובינציה המצרית כנען, כפי שנקבעו בעקבות התנגשויות הגבול עם החתים. אבל לכאורה גבולות אלו כללו את הבשן, וגם באגרות אל עמרנה מקבל פרעה מכתבים ממלכי דמשק ועשתרות. ואילו בתורה הגבולות הם גבולות תשעת המטות וחצי המטה שאינם כוללים את הבשן. ונ"ל לומר שהבשן במקורו היה חלק מארץ הרפאים שהשתרעה לאורך כל עבר הירדן בימי אברהם, ועם הזמן איבדו הרפאים את ארצותיהם לטובת עמים שונים, בדרום לעמון ומואב ובצפון למצרים, ובסופו של דבר קם עוג ושחרר את ארץ אבותיו, ומצוה לישב ודו"ק.

בפרשת משפטים מופיעים שלושה חוקים בהלכות רוצח. 1) מיתה לרוצח במזיד. 2) מקלט לרוצח בשוגג. 3) חובה לקחת רוצח אפילו מהמזבח. חוק נוסף קובע איסור לקחת כופר לנפש רוצח.
מכל זה, מפרשתנו ומחוקים שמיים אחרים בעולם הקדום (חמורבי ועוד) ניתן לצייר את חוק הרוצח העברי הקדום, אותו באה התורה לקעקע.
הנוהג העברי קבע שהריגת אדם נחשבת פשע כלפי שבטו, לכן, ברגע בו נהרג אדם היו בני משפחתו יוצאים לצוד את הרוצח ולהשיב את כבודם. לא היה כל הבדל אם היה זה רצח במזיד או בשוגג, ברגע בו גרמת למות אדם ידעת שאין לך אלא להימלט על נפשך מפחד יורשיו. דוגמה לגורלו האומלל של אדם כזה נוכל למצוא בדברי קין והייתי נע ונד בארץ והיה כל מוצאי יהרגני
שתי דרכים להתחמק מהעונש התפתחו בעולם הקדום, האחת היתה תשלום כופר לבני המשפחה, כך מחלו הללו על כבודם והפשע נשכח (שהרי כל העניין אינו אלא פשע כלפי המשפחה) השניה היתה הסתתרות במקדשי האלים, שהיו נעלים מכדי שחוקים בנאליים יתפסו בשטחם. התוצאה היתה שעשירים, או אנשים המקושרים לכהנים, יכלו לזכות בחנינה, בעוד העניים הופקרו לחמת גואלי הדם.
התורה מקעקעת את כל המנהגים הללו: השופט אינו גואל הדם אלא העדה. הם יכולים למסור את הרוצח ביד הגואל או לשמור עליו. הוקמו ערי מקלט בהן לא יוכלו הגואלים לעשות כרצונם. לעומת זאת, נאסר על הגואל לקבל כופר, כי העוול אינו כלפיו אלא כלפי 'הארץ' שלא ניתן לרצותה. (חטאים חמורים נחשבים כקשורים בארץ, כך גם עריות וע"ז) והמקדש הפסיק להיות מפלט לרוצחים, כי אין זה מתאים לתפיסת ה' כאלוקי המוסר.