|
|
| נשלח ב-10/7/2007 16:45 |
 |
| |
בעיני זו תמיד היתה דוגמה להומור שחור:
"תנו רבנן: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו - נטל סכין ותקע לו בלבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם, ואמר: אחינו בית ישראל שמעו! הרי הוא אומר +דברים כא+ כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושפטיך, אנו על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרות? געו כל העם בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר. אמר: הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר, ולא נטמאה סכין (יומא כג.)
וגם המוציא את המת לקוברו, שפטור משום מלאכה שאינה צריכה לגופה...
או בדין עגלה ערופה - "וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם, אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה"
יש לי עוד דוגמות, ואביא אותן כשאזכר.
----
השימוש במושג ציניות באשכול זה הוא שגוי. ציניות היא תפישת עולם שאיננה מאמינה בטוב ליבם של אנשים. המונח אליו מתכוונים אנשים הוא "סרקזם", שהיא טכניקה של אמירת דבר וכוונה להיפוכו. הציניקן יכול (אך לא בהכרח) להשתמש בסרקזם.
----
המילה "ויהתל" אצל אליהו כנראה איננה כמשמעות ימינו "לעג", אלא במשמעות "שקר", כמו בכל המקומות האחרים בתנ"ך:
וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵא מֵעִמָּךְ וְהַעְתַּרְתִּי אֶל ה' וְסָר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ מָחָר רַק אַל יֹסֵף פַּרְעֹה הָתֵל לְבִלְתִּי שַׁלַּח אֶת הָעָם לִזְבֹּחַ לה':
שימו לב לתקבולת:
וַתֹּאמֶר דְּלִילָה אֶל שִׁמְשׁוֹן הִנֵּה הֵתַלְתָּ בִּי וַתְּדַבֵּר אֵלַי כְּזָבִים עַתָּה הַגִּידָה נָּא לִי בַּמֶּה תֵּאָסֵר:
אֲשֶׁר אָמְרוּ לָרֹאִים לֹא תִרְאוּ וְלַחֹזִים לֹא תֶחֱזוּ לָנוּ נְכֹחוֹת דַּבְּרוּ לָנוּ חֲלָקוֹת חֲזוּ מַהֲתַלּוֹת:
שימו לב לתקבולת:
וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ:
אִם לֹא הֲתֻלִים עִמָּדִי וּבְהַמְּרוֹתָם תָּלַן עֵינִי
תוקן על ידי היללבןשחר ב- 10/07/2007 16:49:11
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-12/7/2007 15:18 |
|
| |
אני מאוד אוהבת את זה:
"וִיהוֹשֻׁעַ זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, אַתָּה זָקַנְתָּה בָּאתָ בַיָּמִים"(יהושע י"ג)
או את זה:
"וִיהוֹשֻׁעַ זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים. וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ, לְכָל-יִשְׂרָאֵל--לִזְקֵנָיו וּלְרָאשָׁיו, וּלְשֹׁפְטָיו וּלְשֹׁטְרָיו; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם--אֲנִי זָקַנְתִּי, בָּאתִי בַּיָּמִים."(יהושע כ"ג)
|
|
|
|
| נשלח ב-15/7/2007 14:55 |
|
| |
זילבר
מקריאה בשרי המאה, לפני שנים רבות, עד כמה שזכור לי יש שם לא מעט מעשים עם הומור - הסיפורים על רבי אייזק חריף ועוד.
אמנם אלו חידודים של ת"ח, אך יש שם לא מעט, כך גם יש מעשיות רבות מהמפגשים עם רפורמים ומשכילים (- נא לא להיעלב)
ושמא יש לחלק בין חידוד להומור.
[יש שיאמרו שרי"ל מימון עשה יד אחת עם דוריינוב, אבל אני נזהר לא לחרוג מהאשכול היבשושי...]
|
|
|
|
| נשלח ב-15/7/2007 15:06 |
|
| |
לגבי הפועל "התל", נראה לי שמשמעותו היסודית היא "עשה הצגה דמיונית" - זה
מתאים גם להיתוליו של אליהו (שמטרתם ללעוג) וגם להיתוליו של פרעה (שמטרתם
להטעות ולרמות); ראו http://he.judaism.wikia.com/wiki/Tnk1/kma/qjrim1/htl . בכל מקרה, ברור שלאליהו הנביא היה חוש הומור...
|
|
|
|
| נשלח ב-10/8/2007 07:48 |
|
| |
הנה משהו בו נתקלתי בשבוע האחרון -
אח הוא וברי הוא אחתיה אנא דהאי דדרינא אכתפאי - משכחת לה בעובד כוכבים הבא על בתו.
שלמא לך ברי בת אחתיך אנא - משכחת לה בעובד כוכבים הבא על בת בתו.
דלאי דדלו דוולא, ליפול בכו סתר פתר: דהאי דדרינא הוא בר ואנא ברת אחוה - משכחת לה בעובד כוכבים הבא על בת בנו.
בייא בייא מאח, והוא אב והוא בעל והוא בר בעל, והוא בעלה דאם ואנא ברתה דאיתתיה, ולא יהיב פיתא לאחוה יתמי בני ברתיה - משכחת לה בעובד כוכבים הבא על אמו והוליד ממנה בת, וחזר ובא על אותה בת, וחזר זקן ובא עליה והוליד ממנה בנים.
אנא ואת אחי, אנא ואבוך אחי, אנא ואמך אחי - משכחת לה בעובד כוכבים הבא על אמו והוליד ממנה שתי בנות, וחזר ובא על אחת מהן והוליד ממנה בן, וקריא ליה אחתיה דאימא וקאמרה ליה הכי.
אנא ואת בני אחי, אנא ואבוך בני אחי, אנא ואמך בני אחי - הא בהיתירא נמי משכחת לה, כגון ראובן שיש לו שתי בנות, ואתא שמעון ונסב חדא מינייהו ואתא בר לוי ונסב חד מינייהו, וקאמר ליה בריה דשמעון לבר בריה דלוי. (בבלי יבמות צז ע"ב)
במסגרת הדיון ההלכתי על המשנה, שטוענת בין היתר כי "נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו, אנוסת בנו ומפותת בנו" מובאות אמירות מתחכמות (כמעט כחידות הגיון מסוג מסויים) ופתרונן. התסבוכים המשפחתיים המופיעים באמירות מיוחסים (כמובן?) לגויים, שסביר (?) כי הם פרוצים בעריות והמבנה המשפחתי השבור שלהם מעורר גיחוך (וגועל).
אני מודה, שהייתי צריכה לקרוא את המשנה כמה פעמים בשביל להתחיל ולעכל את העולה ממנה (וכמעט כרגיל, ר' יהודה "מציל" אותה בעיני, עם סייג, שאולי אינו מספק אבל יש בו מעט ריכוך...). לשמחתי הרבה, גיליתי כי גם התלמוד (לפחות לענ"ד) חש בבעייתיות המוסרית שבהיתר לאדם להינשא לאנוסת (ומפותת) בנו או אביו, ומביע זאת בדרך של הומור עצמי -
אחרי הצחוקים המתגלגלים על פריצות הגויים, מופיעה "חידת הגיון" שפתרונה דוקא מתאים גם "בהיתירא", כלומר אצלנו, במסגרת ההלכה. אני רואה כאן (האם זו קריאה סובייקטיבית בלבד?) סוג של "ניעור" לזחיחות הדעת באמצעות ציניות עצמית (וכפי שביקשתי לראות בזה, גם ביקורת מסויימת על הבעייתיות המוסרית העולה מן המשנה).
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/8/2007 10:05 |
|
| |
.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/8/2007 10:05 |
|
| |
.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/8/2007 12:29 |
|
| |
מואדיב
סקירה על ספרו של היינליין (בעברית: עריצה היא הלבנה) יש כאן. ופרק לדוגמא כאן.
ותמהני שאיש עוד לא הביא את המעשה הבא, שמעיד לדעתי הרבה על יחסם השונה של חכמים שונים להומור:
יומא דמחייך ביה רבי אתיא פורענותא לעלמא. א"ל לבר קפרא: לא תבדיחן ויהיבנא לך ארבעין גריוי חיטי, א"ל: ליחזי מר דכל גריוא דבעינא שקילנא. שקל דיקולא רבה חפייה כופרא וסחפיה על רישיה, ואזל ואמר ליה: ליכיל לי מר ארבעין גריוי חיטי דרשינא בך. אחוך רבי, א"ל: לאו אזהרתך דלא תבדחן? א"ל: חיטי דרשינא קא נסיבנא. א"ל בר קפרא לברתיה דרבי: למחר שתינא חמרא בריקודא דאבוך ובקירקני דאמך.
בן אלעשה חתניה דרבי הוה ועשיר גדול הוה, אזמניה לבי הילולא דרבי שמעון ברבי. א"ל בר קפרא לרבי: מאי +ויקרא כ+ תועבה? כל דא"ל רבי דהכין הוא תועבה, פרכה בר קפרא. א"ל: פרשיה את, א"ל: תיתי דביתכי תירמי לי נטלא, אתת רמיא ליה. א"ל לר': קום רקוד לי דאימר לך, הכי אמר רחמנא: תועבה - תועה אתה בה. לכסא אחרינא, א"ל: מאי +ויקרא יח+ תבל? א"ל כי עניינא קדמאה, א"ל: עיביד לי דאומר לך, עבד, אמר ליה: תבל הוא - תבלין יש בה? מי שניא הדא ביאה מן כולהון ביאות? אמר ליה: ומאי +ויקרא יח+ זימה? אמר ליה: עיביד כי עניינא קדמאה, עבד, ואמר ליה: זו מה היא. לא יכיל בן אלעשה למיסבל, קם ונפק הוא ואינתתיה מתמן. מאי בן אלעשה? דתניא: לא לחנם פיזר בן אלעשה את מעותיו, אלא להראות בהן תספורת של כ"ג, דכתיב: +יחזקאל מד+ כסום יכסמו את ראשיהם. תנא: כעין לולינית.
בבלי נדרים נ' .
ונציין רק שהסיפא, המגדירה את בן אלעשה עפ"י תספורתו (מאי בן אלעשה?- דתניא!) המוזכרת בעוד מקומות בש"ס, יש בה כמדומה ציניות של חז"ל על חשבון חתנו של רבי, שתנא גדול כנראה לא היה, וגם לא כהן או מזרע דוד המלך (בדור שבו זרע דוד עוד "מכר"} אלא רק היה לו כסף. והרבה. מספיק כדי להסתפר כמו כה"ג.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/6/2008 22:19 |
|
| |
מוצא מקלדתך תשמור ועשית
ברכות דף נה
שמואל כי הוה חזי חלמא בישא אמר: +זכריה י'+ וחלמות השוא ידברו!!. כי הוה חזי חלמא טבא אמר: וכי החלומות השוא ידברו ?
עוד בדיחה משמואל שהיה גם רופא וגם בעל חוש הומור מפותח, זוכרים מה שהוא עשה לרב?
הגמרא עוסקת ב להיכן נעלמו מישאל ועזריה
סנהדרין דף צג.
רבנן להיכן אזלו? אמר רב בעין הרע מתו - ושמואל אמר- ברוק טבעו. ורבי יוחנן אמר: עלו לארץ ישראל, ונשאו נשים והולידו בנים ובנות. כתנאי
מסביר רבנו ירוחם משמ מה משמע ברוק טבעו, הנשים הצדקניות שבאותו דור, כפולניות של היום, היו יורקים טפו טפו בלי עין הרע, עד שהטביעו אותם
_________________רבנן, להיכן (אזול?) [אזלו] - אמר רב: בעין [הרע] מתו ושמואל אמ רברוק:
תוקן על ידי ירוחםשמ ב- 03/06/2008 22:22:47
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-5/6/2008 19:16 |
|
| |
חולין דף קלט: אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב: מצא קן בים חייב בשילוח, שנאמר +ישעיהו מ"ג+ כה אמר ה' הנותן בים דרך וגו', אלא מעתה מצא קן בשמים דכתיב +משלי ל+ דרך נשר בשמים הכי נמי דמיחייב בשילוח הקן! דרך נשר - איקרי, דרך סתמא לא איקרי. אמרי ליה פפונאי לרב מתנה: מצא קן בראשו של אדם מהו? אמר : +שמואל ב' ט"ו+ ואדמה על ראשו.
, המן מן התורה מנין? שנאמר המן העץ הזה אכלת +בראשית ג'
שאלה לחידוד והבנה, מדוע בחרה הגמרא אצל המן, בהמין העץ, ?הרי המן מופיע בתורה כלשונו, והני ישראל אכלו את המן?
ו'. ר' חייא ור' שמעון, חד תני הדרסיאות, וחד תני הרדסיאות, מאן דתני הרדסיאות - על שם הורדוס, ומאן דתני הדרסיאות - על שם מקומן. אמר רב כהנא: לדידי חזיין, וקיימן שיתסר דרי בפתי מילא, והוה קרא קירי קירי, הוה חד מינייהו דלא הוה קרי קירי קירי, אמרה לה חברתה: סומא, אמרי קירי קירי! אמרה: סומא, אמרי קירי בירי! אתיוה ושחטוה. א"ר אשי, אמר לי [ר'] חנינא: מילין; מילין ס"ד? אלא אימא: במילין.
תרגום חופשי- ר' חייא ור' שמעון- דנו על גודלה של ציפור בשם הדריסאות. אחד אמר שהשם על שמו של הורדוס והשני סובר ששם הציפור הוא על שם מקום.--- רב כהבא אמר- אני אישית ראיתי אותם והיו בשש עשרה שורות וכל שורה היתה באורך מיל.
והם היו קוראים קרי קרי כלומר אדון אדון. היה ציפור שלא קרא קרי קרי, אמר לו ציפור אחר עוורת- טפשה למה את לא קוראת אדון אדון קרי קרי, ענה הציפור אני טפש אתה טיפש זה לא אדון זה עבד, תפסו אותה ושחטו אותה.
אמר ר' חנינא אלו מילים של הבל. והבעיה היא על רב כהנא איך הוא ראה???
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/6/2008 00:26 |
|
| |
שבת דף קטז.
אימא שלום דביתהו דרבי אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הואי. הוה ההוא פילוסופא בשבבותיה דהוה שקיל שמא דלא מקבל שוחדא. בעו לאחוכי ביה; אעיילא ליה שרגא דדהבא, ואזול לקמיה, אמרה ליה: בעינא דניפלגי לי בנכסי דבי נשי. אמר להו: פלוגו. אמר ליה כתיב לן: במקום ברא ברתא לא תירות. אמר ליה: מן יומא דגליתון מארעכון איתנטלית אורייתא דמשה, ואיתיהיבת עוון גליון, וכתיב ביה: ברא וברתא כחדא ירתון. למחר הדר עייל ליה איהו חמרא לובא. אמר להו: שפילית לסיפיה דעוון גליון וכתב ביה: אנא לא למיפחת מן אורייתא דמשה אתיתי [ולא] לאוספי על אורייתא דמשה אתיתי. וכתיב ביה: במקום ברא ברתא לא תירות. אמרה ליה: נהור נהוריך כשרגא! - אמר ליה רבן גמליאל: אתא חמרא ובטש לשרגא.
תרגום חופשי- לאם שלום אשתו של רבי אלעזר ואחותו של רבי גמליאל גר פילוסוף- שופט- בשכנות, היה מפרסם שהוא לא לוקח שוחד, מבעלי הדין.
החליטה אם שלום לגלות את השקר שלחה לו בעילום שם מנורת זהב, והלכה אליו. יש לי בעיות ירושה עם אחי. אמר השופט תתחלקו ברכוש. ענתה כי אחיה טוען כי בתורה הרי כתוב שרק הגבר יורש ולא האשה. ענה לה השופט מיום שגליתן מארצכם כלומר חורבן הבית- בוטלו תוקפן של דברי התורה של משה. והיום מה שבתוקף זה העוו-גליון, וכתוב בה שבת יורשת שוה עם הבנים. למחר שלח לו רבנן גמליאל חמור לובי, ואמר לו תבדוק טוב בסוף העוונגליון כתוב שם כי לא להסיף או לגרוע מתורת משה באתי(ישו) חזר השופט ופסק כי באמת הבת אינה יורשת , אמרה לו אם שלום. הנהר מאיר כמו מנורה(רמזה לו על המנורה) אמר רבן גמליאל, בא החמור ובעט במנורה
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/6/2008 13:12 |
|
| |
בגלל ריבוי הכשות נחש בימנו, סגולה טובה לריפי
שבת דף קט:
האי מאן דטרקיה חיויא, ליתי עוברא דחמרא חיורתא וליקרעיה ולותביה עילויה, והני מילי דלא אישתכח טרפה. ההוא ( קי) בר קשא דפומבדיתא דטרקיה חיויא. הוה תליסר חמרי חיורתא בפומבדיתא, קרעינהו לכולהו ואישתכחו טריפה. הואי חדא בההוא גיסא דפומבדיתא, עד דאזלי מייתי לה - אכלה אריה. אמר להו אביי: דילמא חיויא דרבנן טרקיה, דלית ליה אסותא, דכתיב +קהלת י+ ופרץ גדר ישכנו נחש. - אמרו ליה: אין, רבי. דכי נח נפשיה דרב, גזר רב יצחק בר ביסנא דליכא דלימטייה אסא וגידמי לבי הילולא [בטבלא], ואזל איהו אמטי אסא וגידמי לבי הילולא בטבלא, טרקיה חיויא ומית.
תרגוםחופשי מי שנשכו נחש, מה יעשה יקח אתון לבנה מעוברת, יקר אותה ואת ולדה ולישב עליה, אבל זה עוזר כשבטוח שהאתון והולד לא היו טרפות, אם הן היו טרפות זה לא עוזר.
הגמרא מספרת ומוכיחה שזה לא עוזר- בפומפדיתא היה פקיד של ראש גלותא שנשכו נחש, ולקחו שלש עשרה אתונות קרעו אותן וכולן היו טרפות, היתה עוד אתון אבל אותה הם לא הספיקו לקרוע מכיון שהאריה קרע אותה לפניהם, וכנראה היא היתה כשרה, אבל הפקיד כמובן היה חייב למות , ולכן לא מצאו אתנות אחרות לקרוע.
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/3/2010 23:51 |
|
| |
בעיני משל האטד של יותם (שופטים ט) הוא מאוד סרקסטי. גם רב נחמן בדיונים שלו עם ר' יצחק משתמש בהומור ובציניות.(תענית ה) א"ר יצחק כל האומר רחב רחב מיד נקרי א"ל רב נחמן אנא אמינא ולא איכפת לי א"ל כי קאמינא ביודעה ובמכירה א"ל הכי א"ר יוחנן יעקב אבינו לא מת א"ל וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא א"ל מקרא אני דורש
|
|
|
|
| נשלח ב-10/3/2010 03:57 |
|
| |
בב"ק י"ז ע"ב [בתרגום חופשי]
א"ל רבינא לרבא מדוע נכתב במשנה גם רגל וגם בהמה, והרי שניהם אחד הוא, א"ל תנא אבות וקתני תולדות. שאלהו, א"כ מה תסביר בסיפא? הוה קמהדר ליה בבדיחותא וא"ל: אני תירצתי את הרישא תתרץ אתה את הסיפא...
ירוחם
"המן העץ" מעיד גם על סופו של הרשע.
|
|
|
|
|
