בס"ד
השתקפות פרק מס' 15
היא ישבה למול המסך, משפשפת את עיניה מעייפות. היא החליפה את בגדיה לכתונת הלילה שלה וניגשה לסלון כדי לדבר עם אמה. אך אמה לא הייתה שם. ' כמה מתאים לה ללכת לישון בדיוק כשהיא אמרה שהיא רוצה לדבר איתה' היא חשבה לעצמה. אבל מחשבותיה נעלמו להן בבושה כשהיא שמעה את אמה קוראת לה ממרפסת ביתם.
היא ניגשה לשם, מופתעת לגלות את אמה יושבת על הנדנדה,מחייכת אליה. היא הכינה שם צלחת פירות ובקבוק מים וסימנה לשירה להתיישב לידה על הנדנדה שהייתה מוצבת שם כבר שנים, ללא שימוש. שירה בלעה את ההפתעה בשקט, סקרנית יותר מתמיד לדעת מה קורה כאן. סקרנית ועם זאת חוששת, היא לא הייתה רגילה לגילויי החיבה האלו מצד אמה, היא הייתה רגילה שיחס כזה היה רק לשאר בני המשפחה אבל לא לה.
היא התיישבה ליד אמה מחכה למוצא פיה. מביטה בה במבט מצפה. אמה הסמיקה, ונראה היה שהיא לא ידעה במה להתחיל, איך להתחיל. אבל המילים לא איחרו לבוא, ואיתן הדמעות- של שתיהן. היא לא הייתה יכולה לספור את מספר ההתנצלויות שאמה התנצלה. היא לא האמינה שזאת היא שמדברת איתה כך, ללא מחסומים, ממש כמו אמא ובת.
" שירה, אני כל כך מצטערת, ילדה שלי, ולחשוב שהפסדנו את כל הזמן הזה יחד..." היא אמרה לה בעיניים אדומות.
" אמא זה בסדר, אני סולחת לך..." היא אמרה לה, ומצאה את עצמה נסחפת לתוך חיבוק אין סופי, חיבוק שמזמן היא לא קיבלה.
אחרי הבכי הגיע הצחוק, החיוכים הרגועים. הן ישבו יחד על הנדנדה מחזיקות ידיים, מפחדות לשחרר כדי שהרגע לא יחלוף. חנה לא ידעה האם עליה לדבר עם שירה על השידוך עכשיו או שאולי עליה להמתין מעט. היא החליטה לבסוף לדבר עם שירה כעת.
" שירה, יש עוד משהו שרציתי לדבר עליו..."
" על מה?" היא שאלה בהיסח דעת בעודה מביטה בשמים זרועים הכוכבים שמעליה. גם ברגעים אלו היא לא הייתה יכולה לשכוח את דודי, היא חשבה עד כמה הוא היה שמח לו היה יודע שיחסיה עם אמה ישתפרו. אבל היא התעוררה במהירות ממחשבותיה.
" יש הצעת שידוך חדשה, ואני באמת חושבת שכדאי שתנס-"
" אמא, אני לא רוצה, לא עכשיו". אמרה לה בכאב.
" זה בסדר, רק תגידי לי כשתהיי מוכנה". אמרה לה בהבנה.
" אני עייפה, אני חושבת שאני אלך לישון עכשיו." היא שינתה את הנושא בחדות, והלכה במהירות לחדרה, מותירה את אמה מצטערת על הרגע שהתפוגג ונעלם.
'למה היא הייתה חייבת להזכיר את זה עכשיו? דווקא כשהכל הסתדר בינינו...' היא חשבה לעצמה במרירות. אבל מיד היא הבינה שזה לא קשור לזה, היא דחתה את הרעיון רק בגלל שבאותו רגע היא חשבה על דודי, היא לא הייתה יכולה להימנע מזה. הוא עדין חי בה, בכל מחשבה. אבל היא ידעה שעליה להמשיך בחייה. הגיע הזמן. אבל איך עושים את זה? איך שוכחים אותו?
היא נשכבה במיטתה, מנסה לחשוב בהיגיון. היא ידעה שהיא צריכה להמשיך בחייה. הרי היא ידעה שלא יתכן מצב שבו דודי יהיה שלה. היא חייבת להמשיך הלאה, כי בכך שהיא לא ממשיכה היא פוגעת בה, בעתיד שלה ובמשפחה שלה.
היא קמה במהירות ממיטתה וניגשה לאמה שעוד הייתה ישובה לה על הנדנדה במרפסת ביתם.
"קרה משהו שירוש?" היא שאלה בפליאה.
" כן, אמא אני מוכנה ל... את יודעת, להיפגש".
" את בטוחה? אני לא רוצה שתעשי את זה בגללי... אני רוצה שאת תחליטי על זה עם עצמך, שאת תרצי את זה, לא בגלל לחץ כזה או אחר..."
היא חייכה לעצמה, לא הייתה רגילה לדיבורים כאלו מצד אמה. לא, היא החליטה כבר, הגיע הזמן לשכוח מדודי, הוא רק חלק מהעבר שלה, מישהו שהיא צריכה לשכוח. מישהו שהיא שוכחת.
"לא אמא, אני בטוחה. אני רוצה להיפגש, הגיע הזמן שאני אמצא לעצמי שידוך..."
אמה חייכה אליה ואמרה לה " אני שמחה שהחלטת כך, מחר אני אדבר עם סבתא שתתחיל להריץ עניינים. נקווה שגם הצד השני יהיה בעד...ואם לא ההפסד יהיה כולו שלהם" היא הוסיפה בחיוך גדול.
שירה חזרה למיטתה בהרגשה טובה יותר, היא סוף סוף ממשיכה בחייה, בלי נקיפות מצפון. עם קשר מחודש וטוב עם אמה. הגיע הזמן שהיא תהיה מאושרת. ' אבל רק רגע' היא חשבה לעצמה ' אני אפילו לא יודעת פרטים על הבחור....לא נורא, אני אשאל מחר' היא התהפכה במיטתה, נזכרת בפעם האחרונה שהלכה לפגישה עם בחור שלא ידעה עליו את הפרטים, באותה פעם היא פגשה את דודי...' די! מספיק לחשוב עליו! הוא רק חלק מהעבר..'
היא נרדמה בעודה חושבת שאולי היא תפגוש את הבחור שלה.
*
חנה ישבה לה במרפסת, מודה לה' על החסד שהוא עשה איתה בכך שהחזיר לה את שירה שלה, פורחת מתמיד. היא עדין לא האמינה ששירה היא זאת שישבה איתה מחובקת בשעות האחרונות ועוד יותר מכך, היא גם הסכימה לשידוך שחנה הציעה. היא עדיין לא אמרה לה שהבחור חוזר בתשובה ושהוריו גרושים. בעצם גם היא עדיין לא יודעת יותר מידי פרטים, אפילו את השם היא עוד לא יודעת. היא הביטה בשעונה וראתה שהשעה כבר מאוחרת. מחר היא כבר תדבר עם אמה.היא עייפה מידי עכשיו. היא סידרה את המרפסת והלכה לחדרה.
היה נדמה לה שהיא ישנה רק כמה דקות עד שהשעון המעורר צלצל בקול. היא נטלה את ידיה במהירות, קמה והתארגנה לבוקר חדש. השעה הייתה מוקדמת, רק שש בבוקר והיא ניצלה את השקט ששרר בבית לתפילה.
היא ידעה שיש לה כמה דקות עד ששאר יושבי הבית יתעוררו ולכן היא ניצלה אותן, היא התקשרה לאמה במטרה להגיד לה ששירה הסכימה.
" הלו?"
" בוקר טוב אמא".
"בוקר טוב חנהל'ה, נו, יש לנו בשורות?" היא שאלה.
" כן. שירה הסכימה, את יכולה לשאול גם את הצד שלהם".
" הו, ברוך ה', אני שמחה כל כך, אני בטוחה שייצא מזה משהו... רגע, אבל את אמרת לה מה הרקע של הבחור?"
" עדיין לא, אבל לא נראה לי שתהיה לה בעיה, היא זאת שניסתה לשכנע אותי בעבר שאין שום בעיה בחוזר בתשובה, כך שנראה לי שהיא תסכים"
" נו, אז הנה, הכל לטובה, אני עוד היום אגש לאמא של הבחור ואשוחח איתה על כך".
" תודה אמא. על הכל."
" אין בעיה. אני אודיע לך אם יש חדש. להתראות."
" להתראות...רגע, אמא, אני לא יודעת מה השם של הבחור, אני מניחה ששירה גם תרצה לדעת".
" אה, השם שלו דודי רוזן".
"טוב, תודה. להתראות".
היא הניחה את השפופרת במקומה בדיוק כששירה יצאה מחדרה. היא נכנסה למטבח ומזגה לעצמה כוס מים.
" בוקר טוב אמא" היא אמרה בחיוך.
" בוקר טוב שירוש" היא אמרה לה ונישקה אותה על מצחה.
" אז אני מבינה שדיברת עם סבתא".
" נכון...העברתי לה את התשובה שלך, רציתי לעשות את זה כשכל השאר עוד ישנים".
" נו, ו...? מה היא אמרה?" היא הביטה בחשש.
" היא אמרה שהיא תדבר עם אמא שלו עוד היום והיא תחזיר לנו תשובה במהירות."
" אמא את יכולה להביא לי עוד פרטים? אני לא יודעת שום דבר על הבחור..."
" אין בעיה, אבל אני מעדיפה שנדבר עוד מעט כי אני שומעת שהאחים שלך כבר התעוררו, אחרי שאני אשלח את כולם אני אדבר איתך, לכי תתארגני בינתיים".
*
יהודית רוזן הייתה באמצע שתיית קפה הבוקר שלה כשנשמעו דפיקות עדינות על דלת הבית. היא ניגשה ופתחה את הדלת לשכנתה גברת ברמן.
" בוקר טוב בתיה, מה שלומך?"
"ברוך ה', הכל בסדר יהודית, ומה שלומך?"
" ברוך ה', אין תלונות."
" רציתי לדבר איתך לפני שאת יוצאת לעבודה. אני יודעת שאת חוזרת מאוחר ועייפה לכן העדפתי לעשות זאת עכשיו, אני מקווה שאני לא מפריעה. אפשר?"
" אין בעיה, בואי תיכנסי. אני בדיוק שתיתי קפה, להכין לך?"
" אני לא אתנגד..."
" שתיים סוכר, אחד קפה, נכון?"
" כן, הלוואי והיה לי את הזיכרון שלך". אמרה לה בחיוך.
חיה הכינה את כוס הקפה והתיישבה למול שכנתה. סקרנית לדעת מה הביא אותה אליה בשעת בוקר מוקדמת זו. גברת ברמן לגמה מהקפה החם ותוך כדי התחילה לדבר.
" טוב, אז ככה... יש לי הצעת שידוך בשביל דודי שלך. הנכדה שלי. קוראים לה שירה והיא בחורה מצוינת. תאמיני לי שאני לא אומרת את זה רק בגלל שהיא נכדה שלי, היא באמת כזו. ואני חושבת שהיא תתאים לדודי. אז מה את אומרת?"
יהודית לגמה לגימה ארוכה מכוס הקפה שבידה והביטה בשכנתה.
" בתיה, אל תביני אותי לא נכון, מצידי אין בעיה. אני אשמח שנכדתך תיפגש עם בני, אני יודעת שהיא בחורה טובה. אבל-"
" מה הבעיה?" קטעה אותה בתיה.
" הבעיה היא אצל דודי. הוא לא מוכן לצאת לשום פגישה. הוא חווה יותר מידי אכזבות בפגישות שלו... הוא רוצה קצת זמן בשביל עצמו בלי להיפגש... את מבינה?"
" אני מבינה, אבל הילד שלך לא נהיה צעיר יותר מיום ליום, ואת יודעת שבגילאים מאוחרים קשה למצוא שידוך, ההצעות נגמרות."
" אני יודעת. אבל אין שום דבר שאני יכולה לעשות... ניסיתי לדבר איתו על כך שהוא כבר מבוגר, והזמן דוחק, ואת הרי יודעת שבגלל הרקע שלנו ההצעות גם ככה לא היו רבות במיוחד, ועכשיו הוא רוצה עוד לחכות..." דמעות נקוו בעיניה מדאגה לבנה.
" די די, אל תבכי." היא אמרה לה והניחה יד מנחמת על כתפה. " אני אדבר עם דודי, לי הוא יהיה חייה להקשיב".
" תודה בתיה, על הכל".
" אין לך על מה להודות, הייתי עושה את זה גם אם לא היה מדובר בנכדתי. את יודעת שדודי הוא כמו נכד שלי ואת כמו בת בשבילי, והנה יש לנו הזדמנות להיות משפחה של ממש." אמרה וקרצה לה.
" בכל זאת תודה".
" אז מתי הוא מגיע הביתה מהישיבה?"
" אני חושבת שהיום בערב, הוא רצה להביא כביסה".
" אז כשהוא יבוא תישלחי אותו אליי, אבל קודם תנסי לדבר איתו את. אולי הוא יסכים".
" אני אנסה".
" טוב, אני אלך. את הרי צריכה ללכת לעבודה, ואני לא רוצה להפריע, אז להתראות".
"להתראות".
*
בבית שרר שקט, כל הילדים כבר הלכו לבתי הספר ולגנים. שירה ניגשה למטבח להכין לעצמה כוס קפה לפני שהיא יוצאת לעבודתה. אמה שהלכה ללוות את אחיה הקטנים להסעה חזרה בינתיים וניגשה גם היא למטבח.
" הנה, הבית רגוע, אפשר לדבר עכשיו" היא אמרה והתיישבה על אחד הכיסאות.
שירה הנהנה בראשה בעודה מוציאה את כוס הקפה מהארון החלבי.
" אז ככה, לפי מה שהבנתי מסבתא הבחור למדן, ירא שמים, בעל מידות טובות וצנוע. אבל יש עוד משהו שלא אמרתי לך".
" משהו כמו מה?" היא שאלה והוציאה את החלב מהמקרר.
" הבחור הוא חוזר בתשובה...וההורים שלו גרושים... זה מהווה בעיה?"
שירה קפאה במקומה, היא לא האמינה למשמע אוזניה, אמה היא זאת שמציעה לה שידוך כזה? אבל זה אומר שיש סיכוי בינה לבין דודי, אבל רגע, האם דודי עדיין מרגיש כלפיה משהו? ומה לעשות עם השידוך החדש? ואיך אני מספרת להורים שלי עליו? היא המשיכה להכין את הקפה כמו רובוט לא שמה לב לכמויות אותן היא שמה בכוס, איכשהו מתוך ערפול חושים היא שמעה את אמה ממשיכה לדבר.
" אז אני מבינה שאין לך בעיה עם זה... ידעתי שככה זה יהיה, בכל זאת אני מכירה אותך."
" מאיפה סבתא מכירה אותו?" היא לא האמינה שהיא יכולה להוציא הגה מפיה. היא אחזה בכוס הקפה וידיה רעדו מהתרגשות ומבלבול כאחד.
" לפי מה שהבנתי הוא שכן שלה... ואם אני לא טועה קוראים לו דודי רוזן..."
טראח! כוס הקפה נשמטה מידיה במהירות מתיזות עליה טיפות קפה רותחות. אבל היא לא שמה לב. באוזניה הדהדו המילים...דודי רוזן...דודי רוזן...דודי שלה... האמנם?
_________________
"מעפר באנו ואל עפר נשוב"
"
