בס"ד
השתקפות פרק מס' 16
דודי התעורר בשעה מוקדמת כדי שיספיק לארגן את הכביסה שרצה לקחת לביתו. הוא הכניס בזריזות את בגדיו המלוכלכים לתוך שק בד גדול. תוך כדי ניסיונות להעיר את חבריו לחדר כדי שיקומו לתפילה בזמן. המשימה הייתה קשה. אבל לאחר שהוא הזכיר בקול בחלל החדר שהמשגיח הראשי של הישיבה מספיק עצבני עליהם עוד מאז שהם איחרו בשבוע שעבר לתפילת הבוקר בגלל מסיבת יום ההולדת שהם ארגנו לאחד מחבריהם, הם קמו בזריזות ממיטותיהם. מנערים את השינה מעליהם והלאה.
הרבה זמן עבר מאז שהיה לו יום רגוע שכזה. הוא הגיע בזמן לתפילה, הוא לא התקשה בלימוד. אבל הכי חשוב שסוף סוף הגיע היום שהוא הצליח לשלוט במחשבותיו. הוא כבר לא חשב על שירה כמו פעם. הוא התייחס לזה כאל משהו שהיה וחלף. עם כל הקושי בדבר הגיע הזמן להמשיך הלאה. כבר היום הוא ידבר עם אימו על כך שהוא רוצה להתחיל להיפגש שוב.
הערב הגיע במהירות, ודודי הגיע לביתו. אימו קיבלה את פניו בשמחה כרגיל. ארוחת הערב הייתה מוכנה, בעלה של אימו עדיין לא שב מהעבודה והוא חשב שזה הזמן המתאים לדבר עם אימו על כך שהוא החליט לשוב ולהיפגש.
" איך היה היום בישיבה?"
" ברוך ה', לא היה משהו מיוחד".
" יופי. דודי... יש משהו שרציתי לדבר איתך עליו... ואני קצת חוששת מהתגובה שלך..."
" על מה?"
" על נושא השידוכים. אתה מבין...הגיעה עוד הצעה... ואני חושבת שכדאי לך לנסות אותה... בחורה באמת טובה, ממשפחה טובה. מה אתה אומר?" היא שאלה בחשש מסויים.
" אני אומר שזה בסדר. זו ממש השגחה פרטית. רק היום בבוקר חשבתי להגיד לך שאני רוצה להיפגש שוב. ההפסקה הזאת מפגישות באמת עזרה לי. ואני חושב שאני מוכן לנסות שוב".
" אין לך מושג עד כמה אתה משמח אותי במה שאתה אומר... גברת ברמן היא זאת שהציעה את השידוך. אני אגיד לה שתתקשר אליך כדי שתסגרו על פרטים אחרונים".
" בסדר. אין בעיה." הוא אמר תוך כדי שהביט בשעון וראה שהשעה כבר מאוחרת, הוא היה צריך לחזור לישיבה.
הוא קם במהירות ונפרד מאימו. בראשו עברו מחשבות שונות. הוא חשב על כך שהנה הוא הולך לחזור לשגרה של הפגישות, של האכזבות. לא הייתה בו נקודת אור אחת. היה קשה לו לחשוב שהוא ימצא שידוך כזה מהר. אם בכלל.
צלצול הפלאפון קטע את מחשבותיו בעודו הולך לעבר הישיבה.
" הלו?"
" דודי! מה שלומך חמוד שלי?" הוא שמע מהעבר השני את קולה של הגברת ברמן.
" ברוך ה' הכל בסדר. ומה שלומך גברת ברמן?"
" ברוך ה'. אמא דיברה איתי עכשיו ואמרה לי שאתה הסכמת לשידוך. נו אז מה אתה אומר? מתי אתה רוצה להיפגש?"
" לא יודע, מתי שהבחורה תוכל, לי לא איכפת".
" הו, מצוין. אני בטוחה שזה יהיה בקרוב. אני אדבר איתה ונקבע".
" תודה. אני ממש מעריך את מה שאת עושה בשבילי.."
" שטויות. אין משהו שאני רוצה לעשות יותר מאשר למצוא שידוך לאנשים שקרובים אליי..."
" אני לא מבין... את מכירה גם את הבחורה מקרוב?"
" מכירה?" היא צחקה מעבר לקו. " זאת הנכדה שלי".
ליבו החל לפעום במהרה, לא ידע האם מדובר בה. הוא היה חייב לשמוע את שמה, ולו רק כדי שיוכל לצאת מהרגשת אי הודאות שאחזה בו.
"גברת ברמן... את יכולה לומר לי את שמה של הבחורה? אני לא זוכר אם אמא שלי הזכירה זאת..."
" בודאי. קוראים לה שירה. שירה הלפרין".
הוא נשען על עץ שצמח בקרבת מקום, בקושי יכול היה להסדיר את קצב נשימותיו המהיר. הוא לא האמין למה שקורה לו. לא האמין שהוא הולך להיפגש איתה. עם אותה אחת שניסה לשכוח במשך כל הזמן הזה.
" דודי, אני חייבת לנתק. אני עוד היום אדבר עם שירה כדי שתקבעו מתי להיפגש. לילה טוב".
" לילה טוב".
הוא התיישב על האדמה, עדיין נשען על העץ, מנסה לשאוב ממנו כוחות. הוא הניח בצד את המחשבות של אותו הבוקר. אין צורך לנסות להילחם בליבו. היא תהיה שלו. היא חייבת להיות שלו.
הפרפרים מילאו את בטנו, אבל הוא חשש. ' אם זה לא יהיה כמו שאני מצפה? אולי הקסם חלף?' הוא נאנח אנחה עמוקה, מתפלל בכל ליבו ששירה עדיין מרגישה כלפיו את מה שהוא מרגיש כלפיה. שהיא לא שכחה אותו לגמרי. שהיא שמרה לו מקום בליבה. למרות הכל.
*
" שירה! הכל בסדר? מה קרה?" אמה שאלה אותה בבהלה.
" כן, הכל בסדר... ידית הכוס הייתה רטובה והחליקה לי מהיד. לא קרה כלום. אני אנקה פה ואלך."
היא ניסתה להראות כרגיל. לא להקרין כלפיי חוץ את התרגשותה ובכך לעורר את חשדה של אמה.
ליבה איים להתפקע מהתרגשות שמילאה אותה. החיוך לא מש מעל פניה. היא רצתה לרקוד, לרוץ, לחבק את כולם. היא הרגישה מרחפת בתוך עולם שכולו אושר.
היא נכנסה לחדרה והביטה במראה שהייתה תלויה על הקיר ולא זיהתה את דמותה. הסומק חזר ללחייה, עיניה היו נוצצות, וחיוך גדול היה פרוס על פניה. היא נפרדה מאמה לשלום ויצאה מביתה במהירות.
היא הגיעה לעבודתה מתנשפת, לא הייתה יכולה להתאפק מלספר לרותי שהיא הולכת להיפגש עם דודי.היא נכנסה לחדרה והופתעה לגלות את רותי יושבת באחד הכיסאות מחכה לה.
" בוקר טוב. בדיוק רציתי לדבר איתך על משהו..." רותי אמרה לה בחיוך.
" בוקר טוב. גם אני רוצה לדבר איתך. יש משהו חשוב שרצית להגיד לי?"
" כן. אבל תדברי את ראשונה".
" לא, תתחילי את". שירה אמרה בעקשנות כשראתה את ההתלהבות שברותי.
" טוב... אני הולכת להתארס בקרוב! אתמול יניב הציע לי נישואים והסכמתי! אני יודעת שזה לא נהוג אצלכם להתארס ככה...אבל אני עדיין מקווה שתשמחי בשבילי"
" מזל טוב!" היא אמרה לה וחיבקה אותה בחום. " ברור שאני שמחה בשבילך!".
" תודה. ומה את רצית לומר לי?" היא שאלה בסקרנות.
" זוכרת שסיפרתי לך על דודי?"
" כן..." היא ענתה בחשש.
" אתמול אמא שלי הציעה לי שידוך שסבתא שלי מארגנת. אני הסכמתי, ורק היום בבוקר גיליתי שהבחור זה דודי. אותו דודי שהייתי בטוחה שהוריי מעולם לא יסכימו לי להיפגש איתו!".
" אני כל כך שמחה בשבילך... בסופו של דבר הכל מסתדר על הצד הטוב ביותר... אבל-"
" אבל מה?"
" את חושבת שהעניינים ביניכם יהיו מושלמים כמו שהם היו לפני? אני לא רוצה לגרום לך להרגשה רעה, אבל את צריכה להכין את עצמך לכל אפשרות... אולי בסופו של דבר זה לא זה. אולי בגלל שזה היה אסור הקשר ביניכם, אז הרגשתם מה שהרגשתם,בגלל שהפיתוי היה יותר גדול".
" אני לא יודעת מה יהיה, אבל אני מקווה לטוב". היא אמרה וסיימה את השיחה ביניהן כשחששות רבות ממלאות את ליבה.
*
הוא המתין לה במסעדה בה נפגשו לראשונה. אמנם הפגישה צריכה להתחיל רק עוד חצי שעה אבל הוא לא יכול היה להעסיק את עצמו יותר. הוא היה חייב להיות שם. לדעת שזה קורה באמת ולא בחלום.
הוא חשב שזה די מוזר לשבת ליד אותו שולחן באותה מסעדה ולדעת שהפעם זה נכון ולא בטעות.
הוא הביט כל רגע בדלת הכניסה לראות האם היא הגיעה. והתאכזב כל פעם מחדש כשגילה אנשים אחרים נכנסים. מלצר לא זהיר במיוחד עבר לידו במהירות מפיל את המגש שהחזיק בסמוך לדודי. כוסות הקולה נפלו עליו והכתימו את חולצתו הלבנה.
" אני כל כך מצטער...סליחה אדוני..." אמר לו המלצר המבוהל.
" זה בסדר גמור. לא קרה שום דבר".
הוא קם וניגש לשירותים כדי לנסות ולהסתיר במקצת את הכתם הגדול שהכתים את שרוול חולצתו. הוא הביט במראה מנסה לראות אם הכתם בולט לעין. ' דווקא היום באתי בלי החליפה...' הוא חשב בכעס כאשר הוא ראה שהכתם בולט מידי. הוא ניסה להרטיב את זה במים אבל זה לא עזר.
*
שירה ישבה באוטובוס, לא מאמינה שהיא בדרכה אליו, בלי מחסומים, בלי איסורים אבל עם הרבה חששות. היא כל כך רצתה להרגיש שוב את ההרגשה שהיא הרגישה כאשר היא הביטה בו, טבעה בעיניו. להרגיש אותו קרוב. לדבר איתו בלי סוף. להרגיש את נוכחותו המגוננת.
היא ירדה בתחנה המתאימה. מנסה להרגיע את קצב פעימות ליבה. היא ראתה את המסעדה מתקרבת למול עיניה, אבל היא לא הרגישה את רגליה זזות. לבסוף היא הגיעה והושיטה את ידה כדי לפתוח את דלת הכניסה.
*
מדוכדך ועם חולצה רטובה הוא יצא מחדר השירותים לתוך המסעדה, הוא הרים את עיניו לעבר הכניסה ונשימתו נעתקה. היא עמדה שם, מביטה בו בחיוך כשקרני השמש האחרונות של היום, שהיו מאחוריה, מסנוורות אותו.
שירה הרגישה שהנה עוד שניה והיא רצה אליו מרוב התרגשות. אבל היא הצליחה להתגבר על עצמה וניגשה לעברו, בצעדים איטיים.
_________________
תוקן על ידי באה_מעפר ב- 18/07/2007 20:46:24
"מעפר באנו ואל עפר נשוב"
.....פרק דחוףףףףףףף!
