|
|
| נשלח ב-1/8/2007 21:05 |
 |
| |
חיים
אין זה קינתו האישית של המשורר. עם ישראל ככלל ישראל נכתב בלשון יחיד אישי, כך גם התוכחה הגדולה בתורה.
שחרית
אלא כגעגוע לחזור לתקופה של עשייה היולית וראשונית מתוך חדווה של יצירה .
סליחה אבל מתי היתה העשיה החיולית הזו שאת מדברת עליה? ואצל מי היא היא היתה?
ראי אני חושב שאני מבין למה את מתכוונת, אבל אני לא מבין את הקשר לעניננו?
שחרית- לא כל אדם הנעור בשחרית מתעורר גם לשחרית. כדברי המשורר- הוא קם בבוקר ובוקר בו לא קם?
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-1/8/2007 22:38 |
|
| |
מה הפירוש של המילה מועד בהקשר זה.
ולמה לקחו את זה חז"ל למועד = חג, עד להלכה שלא אומרים תחנון בת"ב כי הוא נקרא מועד?!
חשבתי, שאולי ההסבר הוא, מועד=סוף.
כמו "בית מועד לכל חי"[בית קברות].
הכרזתו של האוייב היתה, שהנה בא הקץ על העם היהודי.
[השוה היטלר ימ"ש]
ובעצם זה שתוכניתו לא התגשמה, מונח כבר הנחמה,וההוכחה להמשכיות העם היהודי למרות הכל.
ואולי לכן לא אומרים תחנון.
הוי, עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!
תוקן על ידי מנהלי_משנה ב- 07/08/2007 17:21:44
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2007 18:51 |
|
| |
ישרן:
שמעתי בשם ר' ליבל מינצברג שהענין לא לומר תחנון הוא מיקוד בענינו של יום ולכן יש להשמיט כל קטע שהוא לא חובה כדי למקד בענינו של יום.
ולפי זה מועד זה יום עם תוכן מסוים.
אבל קשה מדוע לא מורידים עוד קטעים.
*****
קעלעמר:
ישרן
הוא [אתה] מותיב לה והוא מפרק לה...
בחג הסוכות וכו הוא משום מיקוד? אלא משום שמחה.
ומדוע תלו זאת חז"ל בענין ה"מועד".
עוד הוא נסתר מההלכה שאין אומרים צ"צ בשבת שחל בו ת"ב, משום דאיקרי מועד. ואם הענין הוא המיקוד, הרי בשבת אין אבל.
ודבריו צ"ע
הוי, עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!
*****
ישרן:
בשבת יש אבלות בצנעה ויש את הרעיון.
בסוכות גם יש שמחה שזה ענינו של יום ולכן אין להתעסק בדברים שאינם מענינו.
*****
רבזכריה:
מה שחשבתי היום זה שאין תחנון בט' באב דווקא משום האבילות. כפי שאמאשלום מנעה מר' אליעזר ליפול אפיים, דהיינו לא ניתן לומר תחנון דווקא במקום צער גדול, שאז אין גבול לתחנון. ולמיטב זכורני אין אומרים תחנון גם בבית אבל ונראה כי זה וזה מאותו טעם.
*****
קעלעמר:
ישרן
אכן, אבל בשבת אין מיקוד באבל, רק ציונו.
רב זכריה
דבריך נכונים
אין אומרים תחנון בבית אבל כמו בחג (שבלי הלקט סי' ל)
או מפני שמגביר הדין שבלאו הכי מתוח.. (לבוש)
ויש מקום שכתוב שבית אבל הוקש לת"ב.
וחז"ל הסמיכו אקרא של קרא עלי מועד, ואני ניסיתי למצוא את הנחמה בתוך המועד עצמו,במהותו. ולא רק כתקוה לטוב בעתיד.
הוי, עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!
*****
יצחק_יונתן:
דומה כי הוראתה של המלה של "מועד" ב"בית מועד לכל חי" היא מלשון ויעוד=התכנסות, כלומר המקום אליו מתכנסים כל החיים בסוף דרכם, כמו "אהל מועד" הנקרא כך ע"ש ונועדתי לך שם.
ההוראה בפסוק "קרא עלי מועד", לפי פשוטו, היא זמן קבוע (מיועד), כמו וישם ד' מועד לאמר מחר יעשה ד' הדבר הזה בארץ. כמדומני, מועד אינו מזוהה במקרא עם חג דווקא, והוראה זו מקורה בלשון חז"ל. כמובן, בתורת רמז עדיין יש מקום לדרשה הנ"ל.
*****
nmzilber:
בפשט מועד פירושו זמן, "קרא עלי מועד לשבור בחורי"- קביעת זמן לשבירת כוחם של הבחורים, אולי צורה כלשהי של עונש גופני או עבדות פרך.
חז"ל הסבירו זאת כמועד חג כי מתוך החורבן צומחת הישועה, והמשיח נולד בתשעה באב, ור"ע צחק כשראה שועל יוצא מבית קודשי הקדשים. (בישיבה מזרוחניקית אלה דברים שאין צריך לומר, אבל אולי אצלך זה חידוש  ).
ההצעה שלך מעניינת אבל איפה מצינו במגילה טענה שהחורבן הוא סוף העם היהודי? "נפלה לא תוסיף קום" משמעו שהעם היהודי לא יוכל לחזור למצבו הקודם, אבל לא שהוא מת.
*****
mdabraham:
מועד אינו זמן וגם לא סוף. מועד הוא מלשון 'ועד', כלומר להיפגש (להיוועד). ונועדתי לך שם, זוהי תמציתו של 'אוהל מועד'. גם 'בית מועד לכל חי' אינו מדבר על סוף אלא על המקום שבו כולנו נפגשים בסופו של דבר.
המשמעות של זמן היא מושאלת, כי פגישה קובעים בזמן (=מועד) כלשהו. כך כל המועדים הם זמני פגישה עם הקב"ה. וזו הסיבה שט' באב קרוי 'מועד', שכן ביום זה נקבעה לנו פגישה עם הקב"ה מראש (הגמ' בפסחים לגבי 'קרא עליי מועד לשבור בחוריי' אמנם מבינה שמועד זה ר"ח, אבל משמעות הפסוק לפי הגמרא היא שנתקבלה החלטה לעבר את תמוז כדי שחטא המרגלים (הבכייה לחינם) ייפול בדיוק על ט' באב. כלומר ט' באב מיועד לפגישה עם הקב"ה עוד קודם חטא המרגלים. אמנם צביונה של הפגישה הזו הוא עצוב, שכן מעשינו גרמו. אבל לעתיד לבוא הקב"ה יהפוך את היום הזה לששון ולשמחה, ולא יבטלו לגמרי. והסיבה שעניינו של היום אינו עצד אלא מפגש (=מועד), ורק הצביון של המפגש ישתנה בעז"ה.
לכן אנחנו חוגגים (לא אומרים תחנון וצדקתך וכדו'), שכן מפגש עם הקב"ה, גם אם תוכנו עגום, הוא סיבה לשמחה. בגלל זה אנחנו שמחים בכל המועדים. וזה בבחינת אשריכם ישראל בפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם, כלומר גם כשהקב"ה מעניש אותנו אותו הוא שאנחנו חשובים לו (כמו ההבדל בין א"י למצרים בעניין המים, שבמצרים זה מובטח ובא"י זה בידי מעשינו, אף שיש בזה קשיים, כי לפעמים תהיה בצורת, ביסודו זה משמח).
ט' באב קרוי סתם 'מועד', שכן הוא מהווה מפגש יותר מכל המועדים כולם. בכל המועדים אנחנו מנסים לחזור ולחיות את עניינו של היום (לראות את עצמו כאילו! הוא יצא ממצרים), ובט' באב אנחנו חיים את הצרות בכל הדורות ולא צריך לחזור אחורה כדי לחוות זאת. לכן 'מועד' בסתמא הוא ט' באב.
ויש להאריך בזה טובא בראיות ובהשלכות (לדוגמא, השביתה הכי מקיפה בשנה, יותר מיוה"כ, היא בט' באב, שכן השביתה - ביטול העצמיות והפעילות שלנו, היא תנאי למפגש עם הקב"ה).
כמדומני שחלק מהדברים (לפחות את הזיהוי של 'מועד' עם פגישה) שמעתי פעם מר' משה שפירא, אלא שהוא עסק אז בענייני ר"ח (הוא הוכיח שר"ח גם הוא עניינו פגישה, ולכן הגמ' מבינה שהנביא קורא לו 'מועד') וללא קשר לט' באב.
_________________
מיכי
*****
mcahn:
כדאי לעיין בספרו של הרב מתתיהו ויינברג patterns in time לחנוכה (בעברית זה נקרא "לווית חן"), בפתיחה בפרק המדבר על הזמן כספירלה. הוא מסביר שם שהמועד הוא פגישה כיוון שצורת ההסתכלות שלנו רואה אותו לא כקו לינארי, שאותו חותכים בצורה ארביטרארית לקטעים של שנה (כשלמעשה בין ר"ה של תשס"ח ובין של תשס"ז אין קשר, מעבר להיותם התחלה בהחלטה שרירותית, או החלטה בעקבות תנועה אסטרונומית), אלא כקו ספיראלי, כשר"ה של כל שנה הוא באותה נקודה במרחב, רק יותר גבוה בספיראלה. זוהי ה'פגישה' עם הזמן.
תוקן על ידי עצכח ב- 07/08/2007 17:33:06
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-4/8/2008 12:24 |
|
| |
בפרק האחרון של ירמיהו שריפת בית המקדש מתוארת עם שריפת יתר הבתים החשובים בירושלים, ללא הדגשה מיוחדת:
וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, הִיא שְׁנַת
תְּשַׁע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְרֶאצַּר
מֶלֶךְ-בָּבֶל--בָּא, נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים, עָמַד לִפְנֵי
מֶלֶךְ-בָּבֶל, בִּירוּשָׁלִָם.
יג וַיִּשְׂרֹף אֶת-בֵּית-ה', וְאֶת-בֵּית הַמֶּלֶךְ; וְאֵת
כָּל-בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת-כָּל-בֵּית הַגָּדוֹל, שָׂרַף בָּאֵשׁ.
יד וְאֶת-כָּל-חֹמוֹת יְרוּשָׁלִַם, סָבִיב, נָתְצוּ כָּל-חֵיל כַּשְׂדִּים, אֲשֶׁר אֶת-רַב-טַבָּחִים.
ובפרק לט בית ה' כלל אינו מוזכר.
וְאֶת-בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֶת-בֵּית הָעָם, שָׂרְפוּ הַכַּשְׂדִּים בָּאֵשׁ; וְאֶת-חֹמוֹת יְרוּשָׁלִַם, נָתָצוּ.
מדוע?
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2009 21:01 |
|
| |
photobr: לבנון ואיכה 3/8/2006
ערב תשעה באב
"בְּיַד עֲבָדֶיךָ חֵרַפְתָּ אֲדֹנָי וַתֹּאמֶר: בְּרֹב רִכְבִּי אֲנִי עָלִיתִי מְרוֹם הָרִים, יַרְכְּתֵי לְבָנוֹן, וְאֶכְרֹת קוֹמַת אֲרָזָיו, מִבְחַר בְּרֹשָׁיו, וְאָבוֹא מְרוֹם קִצּוֹ, יַעַר כַּרְמִלּו.ֹ" (ישעיהו ל"ז, כ"ד)"
ירכתי לבנון - בית המקדש שמלבין עוונות" ( רש"י)
בליל תשעה באב היה בית הכנסת נראה כשדה קרב. הסטנדרים מהסוג הישן שכבו על הרצפה והפכו לטנקים. הגבאי חילק נרות לכל באי בית הכנסת. גם אנחנו, הילדים, קיבלנו נרות והוזהרנו שלא לעשות בהם שטויות. הסטנדר שלי הפך לבית מקדש פרטי. קול הקינות היה כמין יבבה של תנים במרחבי הישימון הדמיוני שלי.
כמה ימים לפני האבל קרא לנו הרב בספר יוסיפון. אלכסנדר מוקדון היה... עיניי נצצו. הרב הסתכל בי בחומרה. ...רשע. הוא היה רשע גדול, הוסיף הרב, אבל אני ראיתי את עצמי דוהר לצדו, הרחק מיבבותיו של החזן.
אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד...
והנרות הבוערים הטילו צללים שהשחירו את כותלי בית הכנסת. הטיתי את הנר עד שהחלב טפטף על העץ ועל מכנסיי. חרטתי את שמי בשעווה.
שנים ועוד שנים, והמלחמה נמשכת. מלחמה על מיטת משכבי. עיתוני סוף השבוע ודיווחים מהשטח. מוסף זה אומר עליי יניח ראשו, וזה אומר עליי. כבר שבוע אני דוחה את הכתבה על המורה שלי לרישום. הבטחתי להביא לו שער של ספר קודש עתיק, מהאוסף הפרטי שלי, אך מאז נעלמו עקבותיי. לא שכחתי אליהו, הוא מחכה לך פה, באחת המגירות.
אֵיכָה יוּעַם זָהָב, יִשְׁנֶא הַכֶּתֶם הַטּוֹב; בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים, הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז, אֵיכָה נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי-חֶרֶשׂ, מַעֲשֵׂה יְדֵי יוֹצֵר.
מהחלון שבחדרי אני רואה כיפות רבות, כיפות מאבן, ואור בין הערביים מחליק עליהן בעליזות שובבה. כיפת זהב אחת לה, לעיר הזו, וסלע השתייה שומר על מקום התורפה, מעין חתום, עד בוא משיח צדקנו. כאן הניח צדיק ראשו, לכאן נכנס יוחנן כהן גדול וידיו מדממות בדם המקודש. הנה הוא עוצם את עיניו, ממרס ומזה, אחת ואחת, אחת ושתיים, מונה ומזה, מזה ומונה, והדם זולג ונעלם בקדושת מלאכי עליון, המעורים זה אל זה בברית הארון. ובאותה שעה, בעזרה, היו נופלים על פניהם וקוראים קדוש, קדוש, קדוש.
אילו רק הייתי חי אז, במקום שבו הלווים אומרים שירה. מי צריך מוזות כשיש בית מקדש?
נשאר לנו בית מקדש מעט ואדמו"ר אחד בראש השולחן, מחלק לחם לחסידיו, זכר לקרבן התמיד. אכלו, זה בשר הקודש, שתו, זה דם המזרק. "כתוב במלבי"ם," ממשיך האדמו"ר בקול חלש. אני מטה את אוזני. "והמבין יבין סוד המשכן ובית המקדש, שהוא מסמל את גוף האדם... קודש הקודשים והכרובים הם העטרה, מסוד היסוד של האבר הזכרי, בסוד כוכב נוגה שלמעלה."
קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי, הֵמָּה רִמּוּנִי.
הרבה זמן לא כתבתי. התאפקתי. המוזות חמקו לי מקצות האצבעות, כמו ליוסף בבית המעצר. כתבתי למגירות. מגירות? מה פתאום? מי כותב היום למגירה? כותבים לתיקיה. כותבים? מי כותב בימינו? מקלידים לתיקיה, היה נכון לומר.
אה, ושכחתי לציין שבאותו ליל תשעה באב הצתי אש בבית המקדש מעט שלי (לאבי הסברתי שפגז פגע בטנק שלי) ולהבות עלו מחלונות בית הכנסת וליחכו את הלילה. עכשיו הם לא יבכו לחינם, חשבתי לעצמי.
***
מרכבה רבה.
במשמרת השלישית של הלילה הרבעי, יום בריאת המאורות, ראיתי עלם צועד על חול.
הוא אינו יכול לראות, אף על פי כן הוא יודע היכן הוא. גרגרי החול באצבעות רגליו המיית הים עולה באוזניו. הוא שורק ושריקתו עולה אל הרקיע האפל.
האלים מביטים בו ממעל. סוסי המרכבה משתוללים, הם רוצים לרדת אל בן התמותה. הם שרים פה אחד. כמה יפה הוא העלם שערו יקר מזהב עיניו חלולות כעיניי החלום גופו יהלום שלא נמצא בעולם כולו.
הכוכבים יוצאים מהמסילות, משתוללים במרחבי שבעת הרקיעים (כנגד שבעה נקבים שבאדם). האל מנסה להשקיט את ההמולה. הוא מצליף בסוסיו בשוט, אך הם החליטו למרוד. שרפים צובאים על השער השמימי, בית קודש הקודשים האלוהי. "צא אלינו ונדע אותך." דלתות נפרצות. הם מתנפלים על אלוהים, מפשיטים אותו מגלימתו. הוא נקשר ברגליו. המרכבה דוהרת אל היכלות האופל לעשות שפטים במלך העולם. ים של סבל שעלה על גדותיו קוצף בעקבותיו. גם אני בא להעיד. הוא מקבל את עונשו.
והעלם, העלם הזה שאינו כשאר בני תמותה, נולד בסוד ברית בין הכרובים, בסוד שפת הגעז של מלאכי מרום, הוא הזרע שנספג בקודש הקודשים, זרעם של בני אהרון, נדב ואביהוא. הם לא נישאו לנשים. אחים תאומים גיבורים טרגיים שבחייהם ובמותם לא נפרדו. האש אכלה את נשמתם חיים. חז"ל דורשים שגופם (בסוד "תפארת גופא") נשאר שלם. והזרע נזל אל ארון הברית ויגדל ויהי לאיש. והמלאכים שמרו את הדבר בסוד. ומאור עיניו נלקח ממנו (עשן הקטורת).
בעל "אור החיים" מבאר את תשוקת האחים כתשוקה נכספת להתחבר עם אור עליון "עד שמחמת דבקותם באור הזך – נפרדו נשמותיהם מגופם."
וכך אנו קוראים ביום הכיפורים זכר לחטאם הקדוש:
"ויהי ביום השמיני (כנגד הנקב השמיני) ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו, ויתנו בהן אש, וישימו עליה קטרת, ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, וימותו לפני ה' (ויקרא י, א-ב).
אבל הלילה הזה הזרע הולך על החול. כרובים סוככים עליו בכנפיהם.
ראשו כתם פז, שרפים יורדים אחר שירתו. זה הנער אליו התפללנו. הוא יציל אותנו משכינת עוזו. נושיבו במרכבת הכבוד זהו מלך הכבוד סלה.
(עלומים אילמים בחולות מיטתי)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2009 21:03 |
|
| |
מרא_דאחרא: איכה... שאלה רטורית? 6/8/2006
כיון שאנו עדיין עומדים בשבעא דנחמתא וקודם הכניסה לימי טו באב והלאה שימי שמחה הם חושבני עדיין להציג את שאלתי שניקרה בי רבות במהלך ימי האבלות השנה.
איכה?! זאת המילה שמלווה אותנו במהלך המגילה שכך נקראת וכל פרק פותח בה הקינות גם הם פותחות במילה והסתכלות עליה מכל הבטי החורבן . ואני תמה האם זו שאלת היכן היה אלוקים בשואה המפורסמת? האם באבלות יחיד על מתו גם כן נקבל תמיהת אדם שישאל איכה קרא ופולני מת? הרי ודאי נפטור אותו שזה חשבונות שמים ומה לו יצור אנושי לנסות להבין. אם כן מדוע כאן האיכה מהדהד בלבנו ואותה תמיהה היא עיקרו של יום?
***
מעיון במפרשים נראה ברור שהאיכה היא איך קרה לא נטרללי להעמיד את החורבן בזוית יותר חמורה אל כתמיהה איך יתכן וארע כך.
למה זו שאלה לגיטימית אך לא לגיטימי זה לשאול כאשר התשובה ברורה, וכאן אנו רואים שלכאורה התשובה ברורה ואגדות חז"ל מלאות בסיבות לחורבן ואף על פי כן אנו שואלים איכה..
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2009 21:05 |
|
| |
אופק20: אֵיכָה - אַיֶּכָּה
קול הלל בלבנון דומם
בית אריאל ניצב שמם
עזבו מקום היכל, ויהומם
נפוצו בנים
כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם
לשירי לויים וקדשים
למלאכים מרחשים
מציפים סאה ומחשים
אהובי מקום
כָּל עַמָּהּ נֶאֱנָחִים מְבַקְּשִׁים
שועלים משוטטים ברחבה
אם נבנית- רק חורבה
מבזויה, משוממה אף ממריבה
מחורבות ירושלם
וַיִּבְעַר בְּיַעֲקֹב כְּאֵשׁ לֶהָבָה
שבורה, חצויה
מתעטפת בתפילת עניה
משתוקקת לבנייה
אצל מערבי
עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה
חסר אריח על גבי לבנה
הבנין טרם נבנה
משכן בו שרויה שכינה
עדיין לא
הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה
שיחתי ושיחת מומם
מפאתם בושש, נעלם
אליו ציפיה, אל הנשלם
אע"פ שיתמהמה
כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם
תל תלפיות יתרומם לתהילה
בביאת יינון ואליה
כמשוש חתן על כלה
ישיש עלייך
קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה
מקור, שידוכי חרדים
|
|
|
|
| נשלח ב-11/8/2009 11:30 |
|
| |
בקיצור,אנחנו צריכים להאמין, שעם כל זה שאם בית המקדש יבנה המחוייבויות שלנו יהיו גדולים יותר, עדיין הרי אמר הרב ירוחם ברודיאנסקי, המשגיח של ישיבת "קול תורה", שהמשיח יחזיר את האנשים בתשובה לדרגה הכי גבוהה של תשובה, ממילא לחטוא יהיה רחוק יותר ויועדף מצב זה
גם מבחינת מחוייבותנו.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/7/2010 11:43 |
|
| |
במגילת איכה הוזכרו מספר אומות
עמון ומואב נרמזו ב 'אשר ציוית לא יבואו בקהל לך'
אדום, מצרים ואשור נזכרו בפרקים מאוחרים יותר
איך זה שדווקא בבל לא הוזכרה?
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 20/07/2010 11:44:34
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/7/2015 19:28 |
|
| |
האם מותר לעיין בזה בת"ב? (הרי כתוב שאסור לעיין בפלפול בקושיא ותירוץ אף בדברים הרעים. ומאידך - האם יש לזה דין דברי תורה? והאם מותר לקרוא דברי כפירה בת"ב?)
|
|
|
|
| נשלח ב-23/7/2015 19:40 |
|
| |
אדרבה! הלומד תורה בנוסח המסורה אינו נחשב כלומד תורה לכאורה, שהרי לא זהו הנוסח שניתן לו למשה בסיני...
|
|
|
|
| נשלח ב-23/7/2015 20:06 |
|
| |
| אברם_העברי כתב: |  | אדרבה! הלומד תורה בנוסח המסורה אינו נחשב כלומד תורה לכאורה, שהרי לא זהו הנוסח שניתן לו למשה בסיני... |
|
התכוונת הנוסח שניתן ל-P במקדש
|
|
|
|
| נשלח ב-24/7/2015 01:23 |
|
| |
אולי לא נזכרה בבל באיכה וביחזקאל מפני אימת מלכות שישבו בתוכה.
האם קוראים בט"ב כי תוליד מפני שזו פרשת השבוע ?
|
|
|
|
|
