"אלדד ומידד מתנבאים במחנה" -השואה ותשעה באב.

אילפא

מה זאת אומרת 'בית המדרש שלנו'? מדובר על בית המדרש הטרום מודרני שהיה לו כמעט מונופול על היהדות. זה בית המדרש של כולם, לא שלנו.
רש"ר הירש טוען שהיה ראוי לבחון שינויים בגישה יותר אוהדת, ניתן להבין שהוא ראה איזה מודל של התמודדות בית המדרש עם שינויי תרבות מתחדשים, תוך זהירות מכאן ופתיחות מכאן.
אלא שהוא טוען שלולי הרפורמים שלקחו את זה רחוק מידי, היתה מתפתחת מגמה כזו. אני מציע לבדוק את זה בשנים שלפני אותה ריאקציה. האם לפני פרוץ השכלת ברלין היתה אכן פתיחות כזו?
אם כן, הרי שרש"ר צודק. אם לא, הרי שהקולר אינו תלוי בהם שכן הם צמחו מתוך הוואקום שעליו מתאונן רשר"ה.
אתה שואל בעצם עליו, האם אכן שייך בכלל שתתפתח מגמה כזו שהוא שואף אליה? האם אין זה סתירה מהותית לעצם שמירת ההלכה?
רשר"ה חשב שלא, ואני לחלוטין מסכים. ודאי ששמירה קפדנית ומוחלטת על עקרונות ההלכה אינה מחייבת קפיאה תרבותית או גרוע מזה ניתוק בין תרבות היהודי בפועל לקיום מצוותיו.
האם אני יכול להצביע על בית מדרש אידאלי שיישם זאת? זו שאלה שלאחר התאונה שהצביע עליה רשר"ה. האם אי מי הצליח למרות זאת לעשות סינתיזה בין הדת לתרבות בה הוא חי? לא בית מדרש רחב. אך לא בטוח שלגמרי אין נסיונות מוצלחים במידה.

מאיר,

תודה על הבהרת הדברים,

אלא שעדין לא ברור לי האם הרב הירש ראה בשילוב שכזה שיטה ראויה, ואף ללא הרפורמיזם הברלינאי היה מן הראוי כך לנהוג, או שמא הסכים הרש"ה שצורת בית המדרש ראויה היתה להבדל אף מזאת, אלא בכדי לשמר אחידות בין חלקי העם מן הראוי להתפשר לכיוון זה.

מאיר
אתה צודק שהרפורמיזם צמח מיתוך היובש והקיבעון של היהדות שלפנ"כ, אך הרפורמיזם מנע במידה רבה מהדת להשתחרר במהרה מקיבעון זה.
האבסורד הוא כפי שכתב הראי"ה קוק שהרפורמה באה לעם היהודי כדי לשחררו מקפאונו, ולנערו, ולהראות לו את מצבו היבש וחסר החיים, אך מצד שני קיבעה את היהדות במקום הזה בצורה חזקה הרבה יותר.
(אם כי יש לציין שבעקבות תנועה זו נאלצת היהדות כל הזמן להיות בהתמודדות, דבר המפרה אותה בפנ"ע)

אילפא

דומני שהציטוטים מלמדים שהוא כועס על הרפורמים שגרמו לנו להפסד עצמי ולא שגרמו לנו לא להתחשב בהם.


בוחן

הם לא גרמו לנו להתמודדות אלא להתגוננות.

מבלי להיכנס לשאלה האם ראוי להוסיף, ורק כדי להבליט את חשיבות האבל על חורבן הבית.

משל לאדם שעזב את אשתו בגלל מעשיה הרעים, ומאז היא סבלה בכל יום ויום צרות קשות ומשונות. לאחר שנה וחצי בא יום בו סבלה צרה שלא היתה כמוה בכל התקופה הקשה. אשה חכמה לא תרבה לבכות את הצרות, אלא תזכור תמיד את השורש לצרותיה - עזיבת הבעל. התוצאות של אותה עזיבה הן קשות ודומות, לפעמים כואב יותר, לפעמים כואב פחות, ולפעמים ישנה תקופה של נחת במקלטו של אחד מחברי הבעל. אם האשה מאמינה שהבעל עוד יחזור, אין ראוי לה לבכות על המקלט שאבד לתקופה, ולא לבקש עוד מקלט, אלא לבכות תמיד את עזיבת הבעל ולבקש שישוב אליה כבראשונה.

א_ב_ג_ד, <אייקון ירוק>!

אבגד

אייקון בז'
המשל נכון, ברור ומשכנע. אך כידוע גם מסעי הצלב הם חלק מאותם גירושין ועליהם כן מקוננים.

מאיר, אבל הם לא הפכו לעיקר.