ב"ה.
ביאורים לפרקי אבות
פרק ד' משנה א
בן זומא אומר: איזהו חכם? הלומד מכל אדם, שנאמר: "מכל מלמדי השכלתי". איזהו גיבור? הכובש את יצרו, שנאמר "טוב אך אפים מגבו, ומשל ברוחו מלכד עיר". איזהו עשיר? השמח בחלקו, שנאמר "יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך"; "אשריך" בעולם הזה, "וטוב לך" לעולם הבא. איזהו מכובד? המכבד את הבריות, שנאמר "כי מכבדי אכבד ובזי יקלו"
בן זומא הוא אחד מאותם "ארבעה שנכנסו לפרדס ומובנת אפוא מעלתו הגדולה [בדוגמת רבי עקיבא, אף על פי שלא הגיע לדרגתו ממש, שכן רק רבי עקיבא "נכנס בשלום ויצא בשלום"]. ועל אף גדולתו הרבה הדגיש בן זומא את הצורך ללמוד "מכל אדם". ללמדנו כי גם למי שזכה למדרגה גבוהה ביותר, כבן זומא (שכאמור, "נכנס לפרדס") – יש מה ללמוד "מכל אדם". תוכן הדברים נרמז בשמו – "בן זומא" – שלא נקרא בשמו אלא על שם אביו. בכך מודגשת תלותו באביו והיותו בבחינת "מקבל" – ולכן אמר בן זומא "איזהו חכם? הלומד מכל אדם"
(תורת מנחם - התוועדויות תשמח, כרך ג, עמ' 552)
יש לדייק : מדוע נזקק התנא גם לסיום הפסוק- "כי עדותיך שיחה לי"- בשעה שהראיה לכך שחכם הוא מי שלומד מכל אדם היא רק מתחילת הפסוק – "מכל מלמדי השכלתי"?!
ביאור הדברים:
"חכם" הוא מי שמבין כל דבר על בוריו; הוא אמנם מכיר במעלותיו של כל אחד ואחד, כדי ללמוד מהן, אך באותה מידה הוא גם ער לחסרונותיו של הזולת, על מנת להימנע מהם. לאור זאת תישאל השאלה- כיצד החכם "לומד מכל אדם", הלוא מן הסתם יש גם מי שהם מלאי חסרונות ואין מה ללמוד מהם?! זו הסיבה שהתנא נזקק גם לחציו השני של הפסוק – "כי עדותיך שיחה לי"- פה טמון ההסבר לכך שיש מה ללמוד "מכל אדם". כאשר מתבוננים היטב במעשה הבריאה רואים (לא רק שהקב"ה מנהיג את העולם ובורא אותו בכל רגע יש מאין, אלא גם) כיצד כל בריאה ובראיה מעידה על מציאות הבורא והנהגתו. זוהי אם כן משמעות הפסוק "כי עדותיך שיחה לי" – בכל אדם ואדם אפשר לראות "עדות" למציאות הקב"ה. גם אדם שהוא נטול כל מעלה (גלויה) הוא בבחינת "עדותיך" (עדות למציאות הבורא). וכמו שמצינו בסיפור הגמרא, על "אדם אחד שהיה מכוער ביותר", שנזדמן לרבי אליעזר לפגשו אמר לו רבי אליעזר, "ריקה, כמה מכוער אותו האיש" (כוונתו הייתה לכיעור במובן הרוחני); לע כך השיב לו האיש, "לך ואמור לאומן שעשאני- כמה מכוער כלי זה שעשית". כוונת תשובתו הייתה שגם באדם ירוד כמותו אפשר לראות את הצלם ה"אומן" שעשה אותו. על פי זה מובן אפוא מדוע נזקק התנא במשנתנו לכל הפסוק כולו.
(שיחות קודש תש"מ – פרשת קורח ובלק)
כתב במדרש- שמואל: "לפיכך נקט אלו, לפי שהשמיענו בהם שמות מחודשים היפך ממה שיגזור השכל". כלומר, בכל האמירות שבמשנתנו יש דבר-חידוש:
"איזהו חכם" – חכם הוא מי שרואה כל דבר לאמיתתו, לעומקו ולפרטיו. ממילא בהכרח שמלבד המעלות שרואה שבכל דבר, רואה הוא גם את החסרונות. לפי זה איך יתכן שהחכם לומד "מכל אדם"? מחדש התנא במשנתנו כי החכם האמיתי אכן לומד מכל אדם, מכיוון שלכל אחד ואחד יש מעלה כלשהי ועל כן אפשר ללמוד "מכל אדם".
"איזהו גיבור" – על דרך הרגיל מייחסים את מידת הגבורה לאחד שכוחו רב ("לוכד עיר") מחדש התנא ואומר, אדרבה- גיבור הוא מי שבכוחו לכלוא את גבורתו; "כובש את יצרו".
"איזהו עשיר" – במדרש נאמר: "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים". לפי זה היה אפשר לחשוב כי עשיר אמיתי הוא, מי שנכסיו מרובים והוא משתוקק להרבותם עוד ועוד (שכן "מי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות"!) מחדשת משנתנו ואומרת כי עשיר אמיתי הוא דווקא זה שאינו "נבהל להון" אלא שמח במה שיש לו ומנצל זאת מתוך מנוחת הנפש.
"איזהו מכובד" – ההנחה הרווחת היא שאדם מכובד אין מכבדו להשפיל את עצמו ולכבד כל אדם ואדם; (להפך, מצד כבודו עליו להיבדל מכל שאר הציבור). מחדש התנא ואומר כי מכובד אמיתי הוא המכבד את הבריות – אף את אלו הפחותים שאין בהם כל מעלה, והם בבחינת "בריות" בעלמה.
(שיחות קודש תש"מ –פרשת קורח)
__
www.askmoses.com