בשנה שעברה היינו עדים לראשונה למעשה חמור ומסוכן מצדם של כמה עשרות רבנים מהימין הציוני-דתי שעלו להר הבית תוך ערעור על האיסור הגורף ונגד העמדה ההלכתית הברורה של כל גדולי הפוסקים ורובם המוחלט של הרבנים בדורנו.
השנה שוב אנו שומעים על התארגנויות של קבוצות חסרות אחריות הקוראות לעלות להר הבית ביום תשעה באב.
השיח הפוליטי הלאומי והבין-לאומי בסוגיית עליית יהודים להר הבית המתבסס על מושגים דתיים ועל טיעוני "חופש הדת והפולחן" מעורר כמה תהיות מהותיות. תהיות אלה קשורות לשימוש שעושים ראשי ממשלות ופוליטיקאים חילוניים בדת, כדי לקדם את עמדתם הפוליטית.
ידוע שרובם המוחלט של רבני ישראל כולל כל הפוסקים הגדולים בזמננו קובעים כי על פי ההלכה אסור ליהודים, באיסור חמור, לעלות להר הבית. מדין תורה אסור ליהודים להיכנס למקום המקדש והעושה כן במזיד דינו כרת כעובר על החמורות שבעבירות מן התורה.
כולנו בחזקת טמאי-מתים, אין כל דרך הלכתית להיטהר מטומאת מת בימנו וטבילה במקווה אינה מטהרת מטומאה זו כלל. לפיכך הפרסומים על עלייה למקום המקדש תוך הקפדה על דיני הטהרה כביכול – חסרי שחר. גבולות מקום המקדש בהר הבית אינם מוסכמים. מן הראוי לעשות סייג לתורה ואפילו לא להיכנס למצב של ספק וחשש לעבירה על איסור כרת.
אם העולים להר הבית טוענים שאינם נכנסים למקום המקדש, עצם הטענה מצביעה בעליל שכל המעשה הזה נעשה מסיבות פוליטיות ולא מסיבות דתיות. דינו של מה שמחוץ למקום המקדש כדין כל מקום אחר בירושלים ולמבקשים להתפלל בירושלים יש ב"ה בתי כנסת לרוב כולל בעיר העתיקה ובכותל המערבי.
משמעותו של חופש הדת והפולחן לשיטתם של הסמכויות הדתיות היהודיות מתבטאת אפוא בכך, שלמרות הכמיהה לגאולה ולבניין בית המקדש במהרה בימנו, חלה על יהודים החובה להתרחק מן ההר ולהימנע מלעלות אליו. היענותם של יהודים לצו ההלכתי, תוך תפילה יום-יומית לשובה של השכינה לירושלים, לבניין המקדש כפועל יוצא של שלום עולמי, והימנעותם מכניסה לשטח המקודש על אף כיסופיהם אליו, היא ביטוי לשליטה עצמית הנובעת ממימוש חופש הדת על ידי בני אדם בעלי בחירה חופשית. במקרה זה הם בוחרים לממש את חופש הדת שלהם בתפילה לכיוון ההר ובהימנעות ממדרך כף רגל עליו.
האבסורד הוא שממשלות ישראל בתקופות שונות וגם בימים אלה, התעלמו מהגישה היהודית ההלכתית והעדיפו לדבר על זכותם של יהודים לעלות להר ולהתפלל בו תוך שימוש במונחים דתיים ובשם חופש הפולחן הדתי.
בגישה זו תורמת ממשלת ישראל תרומה שלילית להעצמת המרכיב הדתי בסכסוך בין ישראל לערבים. הממשלה משחקת לידיהם של המסיתים האיסלאמיים המדברים כבר שנים על כוונת היהודים להרוס את המסגדים ולהקים במקומם את בית המקדש השלישי. ערפאת בזמנו, השתמש בהסתה זו בניסיון לגייס את תמיכת העולם המוסלמי.
כבר בוועידה האסלאמית שהתקיימה באיראן ב-98 ניסה ערפאת להסית נגד מדינת ישראל בטענה שהיא מתכננת לבנות את בית המקדש השלישי במקום המסגדים. אלא שאז היה קל לדחות את דברי ההסתה משום שהמרכיב הדתי בסכסוך לא היה דומיננטי והצד הישראלי לא עשה בו שימוש. דווקא אהוד ברק, שבהיותו ראש ממשלה ניסה לזמן מה להיות אביר "המהפכה החילונית", הסתבך בקמפ דייויד במניפולציה של טיעונים דתיים כביכול לגבי הר הבית ויצא משם בהכרזה ש"לא ויתר על קדשי ישראל". מכאן ואילך הפכה הטרמינולוגיה הדתית לחלק בלתי נפרד מהשיח הפוליטי החילוני ולא רק במחנה הימין. בתקופה של התחזקות האסלאם הפונדמנטליסטי בעולם ועליית סף הרגישות תורמים דווקא פוליטיקאים חילונים את חלקם להפיכת הסכסוך למלחמת אמונות.
בית המשפט העליון הוא עוד מוסד חילוני מובהק שתרם תרומה שלילית משמעותית להגברת המתח הבין דתי בכך שהורה זה מכבר לאפשר את העלייה להר בשל זכותם של יהודים לחופש פולחן. יש חשש שבית המשפט הנכבד לא טרח גם הוא לברר לעמקה את השאלה באיזה חופש-דת בדיוק מעוניינת הדת היהודית והאם עליית יהודים להר אכן מבטאת חופש זה.
אלא שאת בית המשפט אין להאשים במניפולציה דתית שהיא אשמת הפוליטיקאים. כישלונו של בית המשפט הוא דווקא בהסתפקות בעצם השאלה המשפטית כאילו היא חזות הכול ואין מציאות בלתה. מה שצודק באמות המשפט הוא לא תמיד חכם במציאות. למשפט חכם דרושה צניעות לקבוע את גבולותיו וגבולות אלה נפרצו זה מכבר כאשר בית המשפט העליון התערב בנוהגי התפילה ליד הכותל המערבי. החכמה מחייבת שבתי המשפט לא יתערבו בנוהגים דתיים עתיקים בכנסיות, מסגדים, פגודות, מקדשים וכיו"ב. לא כך נהג בית המשפט שאין להם לשופטיו אלא ד' אמות של משפט בלבד ולא את האומץ והצניעות להימנע מלהרוס אל הקודש פנימה. במקרה של נשות הכותל ליבתה החלטת בית המשפט מתיחות בין יהודים בלבד. במקרה שלפנינו חורג המתח הבין דתי מגבולות מדינת ישראל. אולם בעוד שיש לדרוש מבית המשפט זהירות לגבי טריטוריות תרבותיות, אתניות ודתיות ייחודיות והסתפקות בהחלת החוק הפלילי עליהן, בו בזמן יש למנוע הרחבתן של טריטוריות אלה.
האיסור ההלכתי החמור על יהודים לעלות להר הבית עשוי לעצור את ההידרדרות המסוכנת למלחמת דתות בין יהודים ומוסלמים. איסור זה יכול לשמש, דה-פקטו, בסיס להחזרת הסכסוך לשאלות הטריטוריאליות פוליטיות העשויות להידון בהקשרים רציונאליים ולהשבת התקווה להסדר כל שהוא בין ישראלים לפלסטינים. הסיכוי להימנעות מהפיכת הסכסוך הפוליטי למאבק בין-דתי תלויה לצערנו רק בצד הישראלי משום שאין לתלות תקוות רבות בתופעות של מתינות אסלאמית בזמן הקרוב. ממשלת ישראל ופוליטיקאים בכירים יותר או פחות נקראים לגלות זהירות ולהימנע מעירוב מושגי דת, תוך סילופם, בשאלות מדיניות הרות גורל. העלייה להר הבית איננה סמל יהודי אלא איסור. "הישמרו לכם עלות בהר" אם אינכם יודעים כיצד תרדו ממנו.
הרב פרופ' נפתלי רוטנברג הוא עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים ורב היישוב הר אדר
