מיזמי הוזלות חתונה הצצים חדשים לבקרים מעידים על מצוקה אמיתית הקיימת בציבורנו. זוג צעיר המבקש להינשא, לחיות את חייו בשלווה ובאהבה, מוצא עצמו מסוחרר ומוטרד ערב חופתו. העלויות גבוהות עד מאוד ופעמים רבות אף אינם מוצדקות, המוזמנים מרובים, התפריט יקר, התזמורת, הצלם, השמלה, סידורי הפרחים והרשימה עוד ארוכה ומכבידה על הכיס המחורר. ההורים, בקושי רב, נושאים על כתפיהם הדלות את הוצאות החתונה. ששון ושמחה.
אבל במקום לחשוב ישר אנו נשארים בתוך הקופסא האפורה שלנו. מנסים להוזיל עלויות, מזמינים מנות "משמחים " לחברים (חוץ מהכסא החם המכיל באורח פלא יותר ממתיישב אחד), מסדרים איזו קומבינה עם התזמורת, מורידים נגן או שניים, מעסיקים צלם מתלמד ומתפשרים על האולם (כמובן רק בהסכמת נדירה של כל הצדדים). אחרי חשבון קצר מגיעים לכמה רבבות שקלים חדשים שאותם, באפס ברירות, נאלצים להוציא, "הלוואה או שניים ונהיה מסודרים!" או שלא.
אם נצא לרגע מהסחרור המסוכן הזה ונחשוב בכנות וביושר אמיתי מהי חתונה אולי זה יראה אחרת. מרכזה של החתונה מתרחש תחת החופה, אך משום מה יוצא, לצערנו, שזה החלק היותר משעמם. מרבית הקהל מעדיף לפטפט מאחור, החברים המקפצים מסתירים לכל מי שבכל זאת מבקש להביט, הצלמים נדחקים בין בדי החופה ופעמים שאף דוחפים את הרב למקום "ראוי", הכתובה ארוכה ומייגעת, החתן מיוזע, הכלה זולגת דמעות, לא ממש מובן לקהל האדיש מה בדיוק קורה ומתי, וכך יוצא שהחלק הכי משמעותי בערב הזה מתפספס ואילו המשכו הגסטרונומי מקבל את מלוא תשומת הלב וההשקעה הממונית והמיותרת שלנו.
דמיינו לרגעים אחדים ערב שכולו חופה. אחרי שהגיע הקהל האוהב והיקר לנו (ולא אלה שצריך וחייב להזמין) ונהנה משתייה קלה וכיבוד ראוי ומכבד, אחרי אשר באו מדרך רחוקה. הוא מתיישב בשורות הכיסאות המונחים זה מכבר אל מול החופה המוגבהת. ברקע מנגינה רוגעת (יכולה גם להישמע מדיסק, זה נשמע אותו דבר בדיוק!) החתן עומד נרגש, הכלה מסובבת אותו שבע פעמים, מנחה רהוט ומעניין מתבל בחן את שלבי החופה ומגיש אותם בצורה ידידותית לקהל הרחב. הוא מוסיף מילים אישיות ונוגעות, פונה בחדווה לקהל ושמח בו. רעד קל עובר בקהל כשהרב מספר מעט על היכרותו המעמיקה עם הזוג הטרי, דמעות חמות נושרות כשהכלה העדינה מזכירה במשפט טעון את הסבתא שלא זכתה למעמד המרגש, שכה חלמה עליו, וחיוך עדין נרשם כשהחתן מספר קצרות על המפגש המפתיע עם רעייתו הטרייה. אחרי ניגון שירה ו "מקודשת מקודשת" אחרי אמירות כנות הפורטות על נימי נפש דקים וכתובה מתורגמת המדגישה את המיסוד המקרקע, פוסעים שלובי ידיים הזוג הנשוי, כשברקע קול מצהלות חברים ,מעגלים, מעגלים, מלווים אותם אל ביתם או לכל הפחות אל הרכב המעוטר שיביאם אל משכנם החדש. הקהל בנחת וברוגע ירווה את צימאונו מסוללת בקבוקי השתייה המונחת לפניו, ייפרד מחברים וקרובים וישוב לביתו שמח וטוב לב. (אם הוא עדיין רעב אפשר לעצור בפלאפל של ציון על הדרך... ) אם תרצו, אמר פעם מישהו עם זקן ארוך, אין זו אגדה.
"
