עקב

הארון הוזכר לציין ששם עדיין הלוחות.

והביטוי שחוזר בנושא הזה גם בפרשת ראה (וגם בספר יהושע) כאשר דבר ה' לו הוא מפני שדבר זה נאמר לאהרן עצמו "ויאמר ה' אל אהרן בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם אני חלקך..." (פרשת קרח). 

ביאור סדרו של פרק ט' ותחילת פרק י', ומתוכו אענה על השאלות שהועלו לעיל (אתייחס רק לחלקי הסידור השייכים לשאלות אלו וקצת יותר):

פרק ט' פס' א-ז: הקדמה.
פרק ט' פס' ח-כב: חטא העגל
פרק ט' פס' כב: חטאי המתאוננים והמתלוננים למיניהם.
פרק ט' פס' כג: חטא המרגלים. 
פרק ט' פס' כד: סיכום.

עד כאן נאום החטאים (לפי סדר ענייני המסע - חטאי תלונה שקדמו לחטא העגל נספחו בנאום אל חטאי התלונה של שאר המסעות, שהיו ברובם לאחר חטא העגל, והוקדמו כולם לחטא המרגלים שעניינו הכניסה לארץ.), 
מכאן ואילך חוזר לעניין הסליחה על חטא העגל.

פרק ט' פס' כה- פרק י' פס' יא: נאום הסליחה על חטא העגל, ואפרט:
פרק ט' פס' כה-כט: תפילת משה.
פרק י' פס' א-ה - לוחות שניים.
פרק י' פס' ו-ז': סליחה (וגם עונש חלקי?) לאהרון.
פרק י' פס' ח-יא: סליחה וגם עונש חלקי לישראל.

זה מובן שתפילת משה היא תחילת עניין הסליחה, והלוחות השניים הם אות הסליחה המיידי. לאחר מכן מגיעים לחלק הסליחה והעונש לאורך זמן - אהרן - כמו שהביא אריאל בשם הרמב"ן, שנפטר בשיבה טובה - אך לפני הכניסה לארץ, כך שגם נענש במידה מסויימת (וגם חז"ל אמרו שתפילת משה על אהרן הועילה רק מחצה, וזה דבר הגיוני). ולאחר מכן עוברים לעונש על ישראל כולו "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי" תחת כל בכור בבני ישראל. ועם זאת (פס' י'): "לא אבה ה' השחיתך" לגמרי - אלא "ויאמר ה' אלי קום לך למסע לפני העם ויבואו ויירשו את הארץ".

[בהמשך דבריי אני חוזר גם על חלק ממה שהביא אריאל לעיל, והכלל הוא שכל פרשה שנתפרשה ונשנתה לא נשנתה אלא מכיוון שנתחדש בה דבר]
לגבי פס' ו-ז: לאחר שהסברנו מדוע מוזכרת כאן מיתת אהרן, מסתבר שהמסעות המוזכרים כאן הם רק סיפור נוסף הטפל לסיפור על מות אהרן, ואיני יודע משום מה נוסף כאן איתו. אבל נעיין בו קצת: ראשית, לגבי המקומות המוזכרים, בהשוואה למוזכר בפרשת מסעי (במדבר פרק לג פס' לא-לג) - ייתכן מאוד, לפי דמיון השמות - ש:
מוסרות=מוסרה
בני יעקן=בארות בני יעקן
חור הגדגד=הגודגודה
יטבתה=יטבתה ארץ נחלי מים
גם סדר המסעות זהה לפי זה, מלבד מוסרה שבמסעי מגיע אחרי בני יעקן. ויש לתרץ, שאולי "בני יעקן" ו"מוסרה" הם מקומות שחופפים חלקית, ועל כן "ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה" - הכוונה שנסעו מבארות בני יקען שבתוך או צמוד למוסרה, ולא מבארות בני יעקן שבמקום אחר, או מסתם בארות שבמקום אחר. 
האם אהרן מת בהור ההר או במסעות הנ"ל? ייתכן -שוב - שהמסעות הנ"ל עוברים דרך אזור מסויים בהור ההר, ואמנם אהרן לא מת במסעות אלו, שקדמו למסע הידוע להור ההר, אבל מכיוון שמיתתו בהור ההר הידוע הייתה גם כן באותו מקום של המסעות הראשונים - לפיכך הוזכרה מיתתו בספר דברים על שם אותם מסעות ראשונים, אף על פי שהיה בזמן אחר. ולמה לא הזכיר על פי זמן המסע שבו מת? זו באמת שאלה, אבל ייתכן שלפנינו רק שאלה אחת: מדוע מוזכר כאן סיפור המסעות כסיפור מסגרת למיתת אהרן, ואם נענה לשאלה זאת אולי תהיה בידינו תשובה גם מדוע דווקא במסעות אלו הוזכרה מיתת אהרן בספר דברים. 
מעניין לשים לב לשני אלמנטים זהים בסיפור מסגרת זה - ל"בני  יעקן" הוצמדה המילה "בארות", ול"יטבתה" הוצמד הביטוי "ארץ נחלי מים" - שני ביטויים שמעידים על הימצאות מים רבים באזור, מה שלא מופיע גם בפרשת מסעי, ואולי יעזור לנו להסביר את סיבת איזכור המסעות האלו כאן. 

תוקן על ידי אליקים7241 ב- 23/08/2016 00:13:16

שתי בעיות הפריעו לי השבת, ולשתיהן אולי פתרון אחד.

בפרשתנו מתוארת הבדלת הלויים בעקבות חטא העגל: בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי, לשאת את ארון ברית ה' לשרתו ולברך בשמו. על כן לא היה ללוי חלק ונחלה עם ישראל, ה' הוא נחלתו כאשר דיבר ה' אלוקיך לו. מתוארות כאן חמש תכונות של שבט לוי, מתוכן שלוש משותפות לכהנים וללויים (העדר נחלה, שירות אצל ה' ו'ה' הוא נחלתו') אחת מיוחדת ללויים (נשיאת הארון, לבני קהת) ואחת מיוחדת לכהנים (ברכה בשם ה'). והנה, בעוד שהבדלת הלויים אכן נעשתה בגלל חטא העגל כמ''ש שם (שמות לב, כו והלאה) ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר ''מי לה' - אלי!'' ויאספו אליו כל בני לוי. ויאמר ''שימו איש חרבו על ירכו, והרגו איש את אחיו, ואיש את רעהו ואיש את קרובו.'' ויעשו בני לוי כדבר משה. ויאמר משה ''מלאו ידכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו ולתת עליכם היום ברכה''. והעניין  מוזכר גם בברכת משה (דברים לג). הרי שהציווי על הבדלת הכוהנים ניתן כבר לפני חטא העגל, בפר' תצוה. (שמות כח וכט)
ורש''י פירש שפר' תצוה נאמרה אחר חטא העגל בארבעים יום שניים (כלומר עכשיו) אולם בסדר הדברים בתורה נראה שפרשת תצוה נאמרה לפני חטא העגל, שכך מסודרים הדברים בתורה: מתן תורה. משה עולה ושומע את משפטים. יורד וקורא אותה באזני העם. תרומה ותצוה. קבלת הלוחות. חטא העגל. ה' אומר למשה 'לך רד כי שיחת עמך'. תפילת משה וכריתת הברית המחודשת (במהלך 40 היום).ירידת משה וויקהל פקודי.
ושמא י''ל שפר' תרומה ותצוה נוסחו שנית ב40 היום השניים. א''נ י''ל שגם הלויים  יכולים לברך בשם ה' (אמנם ראה בפר' עגלה ערופה ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה''א לשרתו ולברך בשם ה'. הברכה מיוחדת כאן לכהנים, ולא קשיא).




בעיה שנייה היא תיאורו של משה את מופתי ה', בין המופתים מוזכר אשר עשה לדתן ולאבירם...אשר פצתה הארץ את פיה ותבלעם ואת בתיהם ואת אהליהם ואת כל היקום אשר ברגליהם (יא,ו). מי חסר כאן? נכון מאד, קורח, מנהיג המרד, נעלם מהרשימה.
וכאן המקום להבהיר שאני לא דורש ממשה להזכיר בכל פעם שהוא מונה רשימת חטאים את כל חטאי המדבר, או ברשימת נסים את כל ניסי התורה. משה דיבר, כמו שאנחנו מדברים, והזכיר את הדברים שעברו לו בראש באותו רגע. אבל כאן, כאשר משה מתאר את מעשה הבליעה ומונה שני בלועים, אין שום סיבה שישמיט בלוע שלישי.
ואולי י''ל שקורח לא מן הבלועים היה, כי בפר' קורח יש עמימות לגבי גורלו. מוזכר רק שהאדם אשר לקורח (עבדיו) נבלעו. מה כן קרה לו? שמא מן השרופים היה, ושמא (הפשט האהוב עלי) לא מן הבלועים ולא מן השרופים, ועונשו היה להישאר בחיים.
אבל במפקד של פר' פנחס נאמר במפורש הוא דתן ואבירם...ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת קורח במות העדה, באכול האש את חמשים ומאתים איש. ויש ליישב בדוחק שעלינו לפסק ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם. (ומה קרה לקורח?) ואת קורח - במות העדה. קורח מת במיתתם של העדה. וצ''ע.



ומהו הפתרון המשותף לשתי הבעיות? ובכן, ע''פ השערת התעודות, משתייך סיפור חטא העגל לספר ה' אלוקים, הוא 'האגדה העממית הקדומה', ואילו ציווי המשכן משתייך לספר כהנים. גם מרד דתן ואבירם משתייך לספר ה' אלוקים ואילו מרד קורח הוא תוספת של ספר כהנים.
מחבר ספר דברים, יהיה זה משה או אחר, הכיר לפי שיטת וולהויזן רק את ספר ה' אלוקים, ולא את ספר כהנים. לפיכך מובנות כל הבעיות.
אלא שגם הפתרון הזה לא מלקק דבש, כי יש עשרות הוכחות שדברים דוקא הכיר את ספר כהנים, ואמנה כאן רק שתים מהן: זכור את אשר עשה ה''א למרים. זוהי התייחסות לסיפור כהני. השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות. ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלויים כאשר ציויתים תשמרון לעשות. זוהי התייחסות ישירה לפר' תזריע ומצורע הכהניות. אפשר כמובן להגיד שהוא הכיר נוסח אחר של ספר כהנים אבל פתרון כזה כבר מאבד את הקסם הפרשני שלו.

מה נוכל לומר? לגבי קושיית קורח נוכל לנקוט בשיטת ראב''ע ולומר שהמילים ואת קורח הן תוספת של מגיה שהוטעה בגלל העמימות בפר' קורח וסבר שמן הבלועים היה, כי זאת נראית הערת שוליים. 

ואם לכם יש פשט טוב יותר אתם מוזמנים להציע אותו.

 הבדלת הכהנים איננה קשורה להבדלת הלויים - לא מבחינת הסיבה לבחירתם ולא מבחינת תפקידם. הכהנים נבחרו כשם שמשה נבחר - מסיבות שאינם כתובות אך ניתן להניח שמדובר בסגולות אישיות, שניכרו אצלם עוד לפני חטא העגל ואף לפני בחירתם לכהונה - כמו שמוכח בסוף פרשת משפטים (פכ"ד), בזמן שעוד נערי בני ישראל - כנראה הבכורים - כנראה הם הקריבו קרבנות. הלויים נבחרו - כמו שכתוב בפרשת עקב בגלל חטא העגל. מבחינת תפקידם - ידוע ההבדל, ואטען שהוא מהותי, ואוכיח את דבריי: 

ההכנה לתפקיד של הכהנים נכתבה בספר שמות וויקרא - יחד עם בניית המשכן. הוי אומר: תפקידם הוא חלקמהשראת השכינה בישראל. בדיוק כמו שמשה נותן את התורה - כך אהרן וגם בניו - לעולם - מקשרים את ישראל אל המשכן שבו מונחים הלוחות. לעומת זאת ההכנה לתפקיד של הלויים מופיעה רק בספר במדבר - בחנוכת המזבח. חנוכת המזבח איננה מקבילה לשבעת ימי המילואים. שבעת ימי המילואים הם חלק מהכנת הכהנים לתפקידם, ואילו "חנוכת המזבח" המופיעה בספר במדבר היא - א. ע"י הנשיאים. ב. מוזכרת רק אחרי המפקד. הוי אומר: חנוכת המזבח עניינה הכנה ל"תפקיד" של חלקם של בני ישראל בעבודת המשכן - שתפקידם הוא לקבל את השראת השכינה שהם זוכים לה ע"י הכהנים. (ולכן רק אחרי המפקד, שבני ישראל מאורגנים - רק אז יש מקום להכין את בני ישראל לקבל את השראת השכינה). 

לכן רק אחרי חנוכת המזבח מופיע: "ובבא משה אל אהל מועד לדבר איתו" - בספר ויקרא ה' קורא למשה, ואילו כאן משה מגיע מעצמו - הוי אומר: כנציג של עם ישראל. לכן גם הכנת הלווים לתפקידם מופיעה רק אחרי חנוכת המזבח. 

תפקיד הכהנים לברך את עם ישראל, זהו אמנם תפקיד שיוחד דווקא לכהנים ולא לויים (כך לפחות מסתבר ע"פ- הפשט, גם אם אין זה הכרח) - אבל הוא תפקיד ששייך להצלחת מחנה ישראל, ולא להשראת השכינה במקדש. לכן תפקיד זה הוזכר רק בספר במדבר. ייתכן גם, שתפקיד זה היה יכול להינתן למישהו אחר, וניתן לכהנים רק לאחר חטא העגל ובגלל שהם משבט לוי. ואף על פי כן לא כל הלויים קיבלו תפקיד זה, מכיוון שהכהנים הם המובחרים שבשבט לוי (ואולי באמת ע"פ הפשט גם הלויים יכולים). 

נבחן כעת את הדוגמאות לתפקידי הלויים שהובאו בפרשת עקב - כפי שהראה אריאל:
1. נשיאת הארון - כמובן מויחדת ללויים.
2. ברכה בשם ה' - כאמור לעיל ייתכן שתפקיד זה ניתן לכהנים רק משום שהם בני שבט לוי. 
-43. העדר נחלה ו"ה' הוא נחלתו" - בזה ברור בפרשת עקב שמדובר דווקא על הלויים, בלי קשר לכהונה כלשהיא, שהרי כתוב שם "על כן לא היה ללוי חלק... ה' הוא נחלתו..."
5. שרות אצל ה' - זהו מושג כללי, ולכן אין קושיא מאזכורו דווקא אצל הלויים.

אי אזכור קורח בפרשה, לדעתי הוא עניין מסובך הרבה פחות: הסיבה שמשה מזכיר פה את דתן ואבירם, כדי להזכיר "כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה". פתיחת האדמה את פיה נכלל ב"מעשה ה' הגדול" - כפי שמשתמע בפרשת קורח "בזאת תדעון כי ה' שלחני... ואם בריאה יברא ה'..." (לכן גם אין בפרשת עקב אזכור של "באכול האש את החמישים ומאתיים איש מקריבי הקטורת" - הרי דבר זה איננו כל כך מיוחד כמו בליעת האדמה את האחרים). אבל אם נעיין בפרשת קורח, נשים לב לנקודה שלא הייתי מגדיר אותה אפילו "מעניינת" מפני שכנראה היא פשוטה מכדי להיות "מעניינת", והיא: שמשה אומר "העלו מסביב למשכן קורח דתן ואבירם", ואחר כך משה הולך "אל דתן ואבירם" ולא מוזכר קורח. שוב כתוב "וייעלו מעל משכן קורח דתן ואבירם מסביב", אבל רק "ודתן ואבירם יצאו ניצבים פתח אהליהם". ההסבר לדעתי, פשוט: קורח נבלע כמו כולם, וכפי שמשתמע בהמשך (במדבר ט"ז ל"ב) ובפרשת פנחס, ולכן היה צריך להיעלות גם מסביב למשכנותיו. אבל משה הוא רק בן אדם אחד, ולכן לא יכול להיות בשני מקומות יחד: במחנה שבט ראובן וגם במחנה שבט בני קהת. לכן הוא הלך רק לדתן ואבירם, ולכן גם לקורח לא היה טעם לצאת ניצב פתח אהלו כמו שעשו דתן ואבירם (שחשבו שיש להם טעם בזה) בהתרסה נגד משה.

תוקן על ידי אליקים7241 ב- 28/08/2016 14:35:32