האם ההלכה משתנית ע"פ רוח הזמן?

ומכאן לעניבת עניבה כל השבוע.

ולחבישת כובע ומקטורן גם בעת תנומה.

אלישיר



זוהר

הלכות אלו נועדו כדי לקבוע בלב האדם כבוד ויראה מקונו. מי שהולך כל הזמן על קצות האצבעות קונה בזה מידת השגעון ולא מידת היראה.
התפילה נחשבת כעומד לפני המלך, החיים נחשבים כנצפים על ידי המלך מרחוק, והכל לפי מה שהוא אדם.

אז אולי אם המלך כל הזמן רואה אותנו בלבוש פשוט אין טעם בלהתחפש לפני התפילה? אתה מגדיר שהקב"ה רואה אותנו מרחוק הרי לא מדובר בראיה מרחוק של נוף, מה שייך ראיה רחוקה אצל הבורא? ועוד מוזכר שהתפילה האמיתית היא התפילה שאדם מתפלל בעת מצוקה והיא באה ממעמקי ליבו, האם שם הוא לא מכבד את בוראו אם לא חבש שטריימל? האם כוונתך ללבוש זה בכל זמן של 'עבודה' ולא רק בתפילה האם צריך לנהוג כך בכל המצוות?

זוהר

כל הנושא הזה הוא בתחום הרגשות. זה אינדווידואלי לגמרי, איש איש והרגשתו.

כתבת לעיל שזה הלכות. ההלכות הקיימות לא קשורות להרגשות, על הרגשה אני לא מתווכח. אך השאלה האם כל הרגשות האינדוידואליות האלה והדומות להן זה לא בגדר של ללכת על קצות האצבעות חצי יום. (כמובן שאין כוונתי למקומות בהם מוזכר מצד צניעות או שני כיסויים).

מאיר
לפי מה שאתה אומר רזי ההלכה כן ניתנת לשינוי
והיא נתונה לרוח הזמן

בעזהי"ת


   אמירה היא, של הרבי מקאצק, שה' יתברך נמצא היכן שמניחים אותו להכנס. אפשר לקחת אמירה זו, ליישר כאן את ההדורים.
 
   הרי גם בהיותך בבית הכסא, הנך מול המלך, האין זאת? אמור מעתה שאסור לאדם להזדקק לנקביו, שהרי אין גנאי חמור ופלילי מזאת, לעשות את צרכיך הבהמיים בפני המלך!

   אלא כך אמור: הכל לפי האדם והשעה.
   יש אכן מי שנמצא בדרגת מודעות כה גבוהה, עד אשר אפילו לאכול כך סתם אינו פשוט לו, משום שהוא מרגיש בכל רגע ורגע את היותו בפני המלך, ואיך יערב לו לאכול ללא בושה? (וכך סופר על רבי נחמן מברסלב, שהייתה הבושה הזו ממש טבועה על פניו). כך גם ישנם סיפורים על אותם מגדולי ישראל שאפילו לפהק כאחד האדם לא יכלו כל כך בקלות, שהרי באמת בדרגת המודעות שהיו מצויים בה, לא פשוט לפהק בפני המלך!
   כמו כן, יש שעה בה צריכה להיות מודעות גבוהה יותר לקיום הא-להי של העולם, ולמשל השעה בה אתה מעמיד עצמך מול האינסוף, מול הבלתי נתפס, ומבקש להרצות בפניו את תפילתך. 
   
   ומכאן, גם נגזרים המעשים (שהרי חכמה מרובה מהמעשה אינה מתקיימת. מודעות גבוהה וקרבה לה' יתברך שאינה באה לידי ביטוי במעשה, אינה ולא כלום), המעשים בהם אתה מבטא את תוכן הפעולה הנפשית באותו רגע, בה אתה מזמין את המלך להכנס אל מציאות חייך. וכהלכות התפילה: עמוד במלבוש מספיק מכובד, רגליך צמודות, ראשך כפוף, עיניך עצומות או בסדור, וכו'.
   
   

  

_________________

לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבא-ות  

בעזהי"ת


   הערה נוספת:
   כל כולם של הדברים דומה וכבר היה במחלוקתם של חכמים במסכתא ברכות: "רבן גמליאל אומר; בכל יום מתפלל אדם שמו"ע... רבי אליעזר אומר; העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים". 
  

זוהר

אכן טעיתי בניסוח, לא כל הנושא הוא הרגשות, אלא שאלתך האחרונה לגבי איך צריך ללכת כל היום.

ההלכה קובעת את המינימום לכל אחד ואחד איך הוא חייב לנהוג כדי לקבל יראת שמים במידה שאין לפחות ממנה. מכאן ואילך מי שחש תחושות גבוהות יותר ונוהג לפיהן הרי הוא בן עליה.


פצעי אוהב

לא הבנתי מה הן רזי ההלכה ומה עולה מדברי לגביהן.


אלישיר

זה חידוש לומר שזו מחלוקת בין מי שאומר להתפלל כל יום בנוסח קבוע למי שאומר לעשות תפילתו תחנונים, הרמב"ם הביא את שניהם להלכה.
שנית, איך זה קשור לענין הנדון? 

בעזהי"ת


   לעניות דעתי, מאיר, אין הרמב"ם פוסק תרוויהו להלכה (בריש הלכות תפילה), אלא אדרבא אומר שעד שבאו עזרא ובית דינו וכו' (*), היה המנהג הפשוט כרבי אליעזר. שאין לתפילה זמן קבוע, אלא שחיוב המצוה שיהא האדם מתפלל ומתחנן, וכו'.

   החילוק בין רבן גמליאל ורבי אליעזר, מזכיר מאוד את החילוק בין האמירה ללבוש את בגדי החמודות אשר לך, בבואך להתפלל, שהרי איך תוכל לעמוד בפני מלך הכבוד כך סתם, ובין האמירה שאם כן נדרוש באמת -נמצאנו שוללים את היכולת להתפלל שמו"ע בכל יום (לא כל שכן שחרית מנחה וערבית), ולכן למרות שלאמיתו של דבר האמת אצל רבי אליעזר, עדיין התקנה לרבים קרובה יותר לדעתו של רבן גמליאל.

   (*)למעשה, יש לי להוכיח שבזמן בית שני, לא היו תפילות כסדרו של רבן גמליאל וכרבי עקיבא להלכה, אלא הרבה כשיטת רבי אליעזר. שהרי אם כך היה, איך יכולים כארבע מאות שנה לאחר מכן, לישב תנאים במחלוקת איך בדיוק הוא סדר התפילה, ומילא זאת; מה בדיוק הסדיר שמעון הפקולי לפני רבן גמליאל ביבנה?

_________________

לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבא-ות